לפרק קל"א
דוד לא מרים ראש
שִׁ֥יר הַֽמַּֽעֲל֗וֹת לְדָ֫וִ֥ד יְ-הוָ֤ה ׀ לֹא־גָבַ֣הּ לִ֭בִּי וְלֹא־רָמ֣וּ עֵינַ֑י וְלֹֽא־הִלַּ֓כְתִּי ׀ בִּגְדֹל֖וֹת וּבְנִפְלָא֣וֹת מִמֶּֽנִּי׃
(תהילים קלא א)
"לֹא־גָבַ֣הּ לִ֭בִּי" - כאשר נמשחתי לא זחה דעתי עלי, ונשארתי כפי שהייתי לפני המשיחה, וְלֹא־רָמ֣וּ עֵינַ֑י במלחמת גלית; בני ישראל זרקו על דוד כסף וזהב כאות הוקרה על שהצילם מאויב חזק ואכזר, ודוד לא הרים ראשו לראות מי הם הזורקים. אדם המתנהג כך ראוי להיות משיח א-להי יעקב ונעים זמירות ישראל.
בטחונו של דוד בה' כתינוק
אִם־לֹ֤א שִׁוִּ֨יתִי ׀ וְדוֹמַ֗מְתִּי נַ֫פְשִׁ֥י כְּ֭גָמֻל עֲלֵ֣י אִמּ֑וֹ כַּגָּמֻ֖ל עָלַ֣י נַפְשִֽׁי׃
(תהילים קלא ב)
דוד אמר על עצמו שהוא בוטח בטחון מלא בקב"ה שיספק כל צרכיו, בדיוק כמו תינוק היונק מאמו, או מיד כשנגמל מההנקה, סומך הוא על אמו בבטחון מלא שתספק לו את כל צרכיו והוא שלו ובוטח בלי שום דאגה כלל וכלל.
באדיבות הרב, מתוך ספרו 'אמרי ח"ן – ויקרא'