פסוק א:שיר המעלות לדוד. כוונת הדברים להזהיר בני הגלות שיתאהבו זה לזה ויתנהגו זה עם זה באחוה ורעות ויקטין כל אחד עצמו לפני חבירו ולא שיתגאה זה על זה ובזאת ההנהגה יראה האל בענים ושב ורפא להם והוא שסיים דבריו באמרו יחל ישראל אל ה׳ מעתה ועד עולם כלומ׳ שלא יסור בטחונך ממנו. ודרך הערה אמ׳ על עצמו לא גבה לבי להבזות את אחי בתוך לבי ולא רמו עיני להביטם בעין הגאוה והבוז ואף במה שלא היה בי גאוה לא הלכתי ביני לבין עצמי בגדולות ובנפלאות ממני ר״ל במה שהכרתי שהוא מותר אצלי. ואיפשר שכל זה נאמ׳ על סדר הלמוד בחכמות שלא הרם בהם לא גבה לבי להשען על בינתי וציור לבבי בעיוני והתבודדותי ולא רמו עיני להשען על דעתי בחכמת הספרים העמוקים שבהם ואף בלמדי אצל החכמים לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני לחקור במה שאין יד המיון שולטת אלא מעט מעט על סדר הלימוד. ולא הלכתי בודד עם היותו מן הדגוש וכמוהו קודר הלכתי בלא חמה (איוב ל כח).
פסוק ב:ואמ׳ דרך שבועה אם לא שויתי ודוממתי נפשי כלומ׳ אם לא עשיתי כן יארע לי כך אע״פ [שלא] משלים הדבור לומר אם לא שויתי יארע לי כך. וכן מצאנו במרגלים כמוהו אם יראו האנשים את הארץ. וביאור הפסוק, שתי המלות ר״ל שויתי ודוממתי כלם סמוכים למלת כגמול ולפי׳ הראשון יאמר אם לא שויתי נפשי כגמול ואם לא דוממתיה כגמול כלומ׳ דוממתי נפשי והוא שעשיתיה שוכנת ודוממת ושמתיה כגמול עלי אמו ר״ל כתינוק שנעתק משדי אמו כלומ׳ שאני שפל בעיני ומחזיק עצמי כקטן. וכפל עניינו ואמ׳ כגמול עלי נפשי. ולפי׳ השני שאני כגמול ר״ל שתגמלהו אמו ותדריכהו מעט מעט, תחלה תרגילהו במאכלים שאיפשר לסבלם ואח״כ ביותר מזוניים מהם עד שיוכל הטבע לסבלם.
פסוק ג:ויחל ישראל פי׳ שבזאת ההנהגה ישלח לך עזרו מקדש ומציון יסעדך.
