א לְדָוִ֗ד בְּשַׁנּוֹת֣וֹ אֶת־טַ֭עְמוֹ לִפְנֵ֣י אֲבִימֶ֑לֶךְ וַֽ֝יְגָרֲשֵׁ֗הוּ וַיֵּלַֽךְ׃ ב אֲבָרֲכָ֣ה אֶת־יְהוָ֣ה בְּכָל־עֵ֑ת תָּ֝מִ֗יד תְּֽהִלָּת֥וֹ בְּפִֽי׃ ג בַּ֭יהוָה תִּתְהַלֵּ֣ל נַפְשִׁ֑י יִשְׁמְע֖וּ עֲנָוִ֣ים וְיִשְׂמָֽחוּ׃ ד גַּדְּל֣וּ לַיהוָ֣ה אִתִּ֑י וּנְרוֹמְמָ֖ה שְׁמ֣וֹ יַחְדָּֽו׃ ה דָּרַ֣שְׁתִּי אֶת־יְהוָ֣ה וְעָנָ֑נִי וּמִכָּל־מְ֝גוּרוֹתַ֗י הִצִּילָֽנִי׃ ו הִבִּ֣יטוּ אֵלָ֣יו וְנָהָ֑רוּ וּ֝פְנֵיהֶ֗ם אַל־יֶחְפָּֽרוּ׃ ז זֶ֤ה עָנִ֣י קָ֭רָא וַיהוָ֣ה שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל־צָ֝רוֹתָ֗יו הוֹשִׁיעֽוֹ׃ ח חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־יְהוָ֓ה סָ֘בִ֤יב לִֽירֵאָ֗יו וַֽיְחַלְּצֵֽם׃ ט טַעֲמ֣וּ וּ֭רְאוּ כִּי־ט֣וֹב יְהוָ֑ה אַֽשְׁרֵ֥י הַ֝גֶּ֗בֶר יֶחֱסֶה־בּֽוֹ׃ י יְר֣אוּ אֶת־יְהוָ֣ה קְדֹשָׁ֑יו כִּי־אֵ֥ין מַ֝חְס֗וֹר לִירֵאָֽיו׃ יא כְּ֭פִירִים רָשׁ֣וּ וְרָעֵ֑בוּ וְדֹרְשֵׁ֥י יְ֝הוָ֗ה לֹא־יַחְסְר֥וּ כָל־טֽוֹב׃ יב לְֽכוּ־בָ֭נִים שִׁמְעוּ־לִ֑י יִֽרְאַ֥ת יְ֝הוָ֗ה אֲלַמֶּדְכֶֽם׃ יג מִֽי־הָ֭אִישׁ הֶחָפֵ֣ץ חַיִּ֑ים אֹהֵ֥ב יָ֝מִ֗ים לִרְא֥וֹת טֽוֹב׃ יד נְצֹ֣ר לְשׁוֹנְךָ֣ מֵרָ֑ע וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ מִדַּבֵּ֥ר מִרְמָֽה׃ טו ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרָדְפֵֽהוּ׃ טז עֵינֵ֣י יְ֭הוָה אֶל־צַדִּיקִ֑ים וְ֝אָזְנָ֗יו אֶל־שַׁוְעָתָֽם׃ יז פְּנֵ֣י יְ֭הוָה בְּעֹ֣שֵׂי רָ֑ע לְהַכְרִ֖ית מֵאֶ֣רֶץ זִכְרָֽם׃ יח צָעֲק֣וּ וַיהוָ֣ה שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל־צָ֝רוֹתָ֗ם הִצִּילָֽם׃ יט קָר֣וֹב יְ֭הוָה לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֑ב וְֽאֶת־דַּכְּאֵי־ר֥וּחַ יוֹשִֽׁיעַ׃ כ רַ֭בּוֹת רָע֣וֹת צַדִּ֑יק וּ֝מִכֻּלָּ֗ם יַצִּילֶ֥נּוּ יְהוָֽה׃ כא שֹׁמֵ֥ר כָּל־עַצְמוֹתָ֑יו אַחַ֥ת מֵ֝הֵ֗נָּה לֹ֣א נִשְׁבָּֽרָה׃ כב תְּמוֹתֵ֣ת רָשָׁ֣ע רָעָ֑ה וְשֹׂנְאֵ֖י צַדִּ֣יק יֶאְשָֽׁמוּ׃ כג פּוֹדֶ֣ה יְ֭הוָה נֶ֣פֶשׁ עֲבָדָ֑יו וְלֹ֥א יֶ֝אְשְׁמ֗וּ כָּֽל־הַחֹסִ֥ים בּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מאירי

המאירי

פסוק א:
לדוד בשנותו וכו׳. זה המזמור נאמ׳ אחר שנפרד דוד מיהונתן וכרתו שניהם ברית וחזר לו יהונתן ודוד ברח לו לנוב ולקח משם לחם וחרב גלית וברח לו לאכיש מלך גת ואמרו עבדי אכיש לאכיש הלא זה דוד מלך הארץ אשר יענו לו במחולות הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו ונתירא דוד ושנה טעמו לפניהם כמו שכתוב שם וישנה את טעמו בעיניהם ויתהולל בידם ויתו על דלתות השער וירד רירו על זקנו ואז הניחוהו וברח לו למערת עדלם וחבר מזמור זה לתהלה ולהודאה. ולהפלגת השבח חברו דרך אלפא-ביתא בראש כל פסוק ממנו אלא שכלל הה״א והוא״ו בפסוק א׳ ומ״ש לפני אבימלך ושם נאמ׳ אכיש תדע שכל מלכי פלשתים היו נקראים דרך כלל אבימלך אלא שאח״כ היה לכל א׳ שמו המיוחד לו וזה היה שמו המיוחד לו אכיש ולפעמים קורין לו אבימלך בשם כלל לכל המלכים אשר שם וכן הענין בפרעה שכל מלכי מצרים היו נקראים כך דרך כלל ולכל אחד היה שמו המיוחד לו כמו שישק פרעה נכה פרעה חפרע. וענין שנוי טעמו הוא שהראה עצמו כשוטה ואמרו ויגרשהו וילך הוא שאמר אכיש החסר משוגעים אני כי הבאתם את זה להשתגע עלי הזה יבוא אל ביתי עד שגרשו וברח לו והנה מזמור זה להודות לאל על נס שארע לו.
פסוק ב:
ואמר אברכה את ה׳ בכל עת כלומ׳ בלא הפסק או אפשר לפרש בכל עת שיארע לי נס אפי׳ כשהצלתי באה שלא בדרך כבוד. ובמדרש אמרו את הכל עשה יפה בעתו אפי׳ השטות הוי לדוד בשנותו את טעמו וגו׳. וכן ענין תהלתו בפי כלומ׳ שכמה פעמים יסובבוני נסיו וחסדיו.
פסוק ג:
בה׳ תתהלל נפשי כי כל התשועה מאתו ולא מזולתו שהרי אלו חקר מלך גת עלי היה נודע לו מי אני ומה חיי והיה מרגיש בתחבולותי. ישמעו ענוים וישמחו בראותם השגחת האל על עבדו או הענין מפני שהצלחתם תלויה בו.
פסוק ד:
ועל זה אמ׳ גדלו לה׳ אתי כי יש להם חלק גדול בהצלחתי.
פסוק ה:
ואמ׳ דרשתי את ה׳ וענני כלומ׳ שבלבו היה דורש את האל ית׳. ומכל מגורותי הצילני כלומ׳ ולא זו בלבד.
פסוק ו:
ומ״ש הביטו אליו ונהרו פירושו להודיע ולפרסם השגחתו כלומ׳ כל אשר יביטו אליו וירוצו לקראתו לעובדו בלב שלם אל יבושו מסברם והוא ענין ופניהם אל יחפרו והו״ו שבמלת ופניהם יתירה כדרך ביום השלישי וישא אברהם את עיניו (ברא׳ כד ד).
פסוק ז:
ואמ׳ על עצמו להיות לאות לכל מאמיני השגחתו ית׳ ובעלי הבטחון זה עני קרא וה׳ שמע וכו׳.
פסוק ח:
ואמ׳ דרך כלל על הבוטח בו ית׳ שמלאך ה׳ חונה סביבם ויחלצם כלומ׳ מצילם מצרותיהם ומפני שהאויבים חונים סביב האדם להרע לו אמ׳ דרך משל כאלו מלאך מקיף בינו וביניהם להצילו.
פסוק ט:
ועל זה אמ׳ טעמו וראו ולשון טעם בזה הוא משל על ידיעה מושכלת כדרך שאומרים עיניכם יראו מי ברא אלו כלומ׳ השתכלו וחקרו ולמדו היטב דרכי האמונה ואז יודע לכם כי טוב ה׳ ר״ל משגיח השגחה פרטית על דבקיו להצילם מיד כל שונא ולכן אשרי הגבר יחסה בו.
פסוק י:
ולכן אמ׳ יראו את ה׳ קדושיו כלומ׳ שייראו ממנו לבדו ויהיה כל עסקם וכל רעיונם בו ית׳ ולא יבטחו בזולתו או בהשתדלותם ואז ידעו כי אין מחסור ליראיו והוא יכין להם בהצלחתם מאליו מה שלא יוכלו הם בהשתדלות.
פסוק יא:
ואמ׳ כפירים כלומ׳ שהם שואגים ומתמידים והוא משל על הנלחמים תמיד לרמוס ולטרוף שהם לא יספיק להם עם שלהם ועם של זולתם אבל עם כל זה רשו ורעבו ודורשי ה׳ הנזהרים מכל גזל וחמס ומכל הדומה להם לא יחסרו כל טוב.
פסוק יב:
ואמ׳ לכו בנים שמעו לי כלומ׳ הזדרזו לשמוע לי ללכת אחר עצתי ואלמדכם יראת ה׳ כלומ׳ באיזו הנהגה תגיעכם יראת ה׳.
פסוק יג:
והוא אמרו מי האיש החפץ חיים ר״ל חיי העולם הבא ואוהב ימים ר״ל שבוחר בחייו לתכלית מכוונת וזהו לראות טוב כלו׳ לראות בטובת בחירי האל.
פסוק יד:
ואמ׳ דרך כלל על שלמות המדות המביא לזה נצור לשונך מרע וכו׳. וכיון בנצירת לשונו מרע כל ענייני לשון הרע וכל המדות הנמשכות אחריו ובדבור מרמה שאף הדבור הטוב עם היות לבו מתחלף ומסתעף לדרך אחרת הוא רע.
פסוק טו:
סור מרע ועשה טוב וכו׳ וכלל בסור מרע כל מצות לא תעשה והנמשך אחריהם ובעשה טוב כל מצות עשה ובבקשת שלום ורדיפתו כלל כל דרכי המוסר והמעלה אף במה שלא הוזהר בו או לא חוייב בו בפרטי התורה.
פסוק טז:
ואח״כ אמ׳ שהאוחזים באלו הדרכים הם הצדיקים אשר עיני ה׳ ר״ל השגחתו עליהם ואזנו קשבת לשועתם.
פסוק יז:
ובהפך זה פני ה׳ וכעסו בעושי רע להכרית מארץ זכרם.
פסוק יח:
ואמרו אח״כ צעקו וה׳ שמע איפשר שפירושו על עושי רע שאם ישובו ויצעקו תקובל תפלתם. והנכון שחוזר לצדיקים אע״פ שהפסיק ביניהם בפסוק פני ה׳ בעושי רע, מצאנו כמוהו ואף לאמתך תעשה כן (דברי׳ טו יז) שסמוך אל הרציעה וחוזר לענין הענקה שלמעלה מן הרציעה ואחרים כמוהו כמו שכתבנו בפרשה ראשונה של משלי.
פסוק יט:
ולהפליג במדת הענוה והשפלת הרוח אמ׳ קרוב ה׳ לנשברי לב לשמוע תפלתם והוא ענין ואת דכאי רוח יושיע.
פסוק כ:
ואמ׳ רבות רעות צדיק כלומ׳ בהיות האל מדקדק אחריו לטובתו ומכלם יצילנו ה׳ כמאמר כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז).
פסוק כא:
ואמ׳ שומר כל עצמותיו כלומ׳ שעצמות הם מוסדות הגוף ואמ׳ שיסודותיו ושרשיו לא ילקו בלקות הענפים.
פסוק כב:
והרשע תמותתנו רעתו ורשעתו מיתה נצחית ושונאי צדיק יאשמו ר״ל יחרבו ויכלו באחריתם.
פסוק כג:
אבל הצדיקים אם ילכדו בחבלי הצרות פודה ה׳ נפשם מכל צרה ולא יחרבו באחריתם כל חוסים בו. וי״מ באמרו ולא יאשמו ולא יחזיקו עצמם כאשמים לבסוף כדרך עד אשר יאשמו יבקשו פני וכו׳ (הושע ה טו).