א לְדָוִ֡ד אֵ֘לֶ֤יךָ יְהוָ֨ה ׀ אֶקְרָ֗א צוּרִי֮ אַֽל־תֶּחֱרַ֪שׁ מִ֫מֶּ֥נִּי פֶּן־תֶּֽחֱשֶׁ֥ה מִמֶּ֑נִּי וְ֝נִמְשַׁ֗לְתִּי עִם־י֥וֹרְדֵי בֽוֹר׃ ב שְׁמַ֤ע ק֣וֹל תַּ֭חֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִ֣י אֵלֶ֑יךָ בְּנָשְׂאִ֥י יָ֝דַ֗י אֶל־דְּבִ֥יר קָדְשֶֽׁךָ׃ ג אַל־תִּמְשְׁכֵ֣נִי עִם־רְשָׁעִים֮ וְעִם־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן דֹּבְרֵ֣י שָׁ֭לוֹם עִם־רֵֽעֵיהֶ֑ם וְ֝רָעָ֗ה בִּלְבָבָֽם׃ ד תֶּן־לָהֶ֣ם כְּפָעֳלָם֮ וּכְרֹ֪עַ מַֽעַלְלֵ֫יהֶ֥ם כְּמַעֲשֵׂ֣ה יְ֭דֵיהֶם תֵּ֣ן לָהֶ֑ם הָשֵׁ֖ב גְּמוּלָ֣ם לָהֶֽם׃ ה כִּ֤י לֹ֤א יָבִ֡ינוּ אֶל־פְּעֻלֹּ֣ת יְ֭הוָה וְאֶל־מַעֲשֵׂ֣ה יָדָ֑יו יֶ֝הֶרְסֵ֗ם וְלֹ֣א יִבְנֵֽם׃ ו בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה כִּי־שָׁ֝מַע ק֣וֹל תַּחֲנוּנָֽי׃ ז יְהוָ֤ה ׀ עֻזִּ֥י וּמָגִנִּי֮ בּ֤וֹ בָטַ֥ח לִבִּ֗י וְֽנֶ֫עֱזָ֥רְתִּי וַיַּעֲלֹ֥ז לִבִּ֑י וּֽמִשִּׁירִ֥י אֲהוֹדֶֽנּוּ׃ ח יְהוָ֥ה עֹֽז־לָ֑מוֹ וּמָ֘ע֤וֹז יְשׁוּע֖וֹת מְשִׁיח֣וֹ הֽוּא׃ ט הוֹשִׁ֤יעָה ׀ אֶת־עַמֶּ֗ךָ וּבָרֵ֥ךְ אֶת־נַחֲלָתֶ֑ךָ וּֽרְעֵ֥ם וְ֝נַשְּׂאֵ֗ם עַד־הָעוֹלָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
לדוד אליך ה' אקרא - זה המזמור חברו דוד או אחד מהמשוררים עליו. אמר: צורי לנגד יורדי בור.
פסוק א:
ומלת תחרש - מגזרת דומיה ואמרו: אל תחרש על רעך רעה להפריש בינות הטעמים, כי השרש הוא אחד.
פסוק ב:
שמע, בנשאי - אל מקום הארון יקראו דביר.
פסוק ג:
אל - תסבב סבות שאתערב עם רשעים ואמשך עמהם.
פסוק ד:
תן, כפעלם - כנגד פועלי און.
פסוק ה:
כי - פעולות השם כנגד פעלם.
פסוק ה:
ואל מעשה ידיו - כנגד כמעשה ידיהם והטעם אילו היו מבינים פעולות השם לא היו פועלי און, כי ידעו כי השם יהרסם. ויש אומרים: שזאת תפלה או דרך נבואה וטעם ולא יבנם שיפלו ולא יקומו עוד.
פסוק ו:
ברוך - בדרך נבואה, כי נשמע תפלתי והוא שמע קול תחנוני על דרך ותבוא אליך תפלתי.
פסוק ז:
ה' - לפי דעתי: בו בטחתי לבדו ועזרוני רבים, כי הוא צוה להם.
פסוק ז:
ומשירי - כמו בשירי הפך והנותר בבשר ובלחם. ואמר רבי משה הכהן: יותר מזה השיר אהודנו.
פסוק ח:
ה' עוז - טעם למו, לעוזרי, כי השם הוא עוז לעוזרים ומעוז לנעזר והוא משיחו דוד. ור' משה אמר: כי עוז למו כמו לו וכמוהו נגע למו. ואיננו נכון, כי למו שב אל עבד ה' ולעמו.
פסוק ט:
הושיעה - בעבור שהזכיר כי השם היה עוזו ויעלוז לבו, התפלל שירעה את ישראל, על כן: הושיעה וברך להוסיף השם עליהם וישמרם כמו הרועה, על כן: ורעם ונשאם, כלומר שיושבים במקום גבוה שלא תוכלנה החיות להזיקם. ורבי משה אמר: כי ונשאם שיתן להם צרכם כדרך ינשאוהו אנשי מקומו.