א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ׃ ב וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ג וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם׃ ד וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ׃ ה וְגַ֣ם ׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי׃ ו לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל אֲנִ֣י יְהוָה֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ ז וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם׃ ח וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ט וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃ י וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יא בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃ יב וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם׃ יג וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יד אֵ֖לֶּה רָאשֵׁ֣י בֵית־אֲבֹתָ֑ם בְּנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֗ל חֲנ֤וֹךְ וּפַלּוּא֙ חֶצְר֣וֹן וְכַרְמִ֔י אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת רְאוּבֵֽן׃ טו וּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֨ל וְיָמִ֤ין וְאֹ֙הַד֙ וְיָכִ֣ין וְצֹ֔חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן־הַֽכְּנַעֲנִ֑ית אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת שִׁמְעֽוֹן׃ טז וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֤וֹת בְּנֵֽי־לֵוִי֙ לְתֹ֣לְדֹתָ֔ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִ֑י וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י לֵוִ֔י שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ יז בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֛וֹן לִבְנִ֥י וְשִׁמְעִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ יח וּבְנֵ֣י קְהָ֔ת עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר וְחֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵ֑ל וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י קְהָ֔ת שָׁלֹ֧שׁ וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ יט וּבְנֵ֥י מְרָרִ֖י מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְתֹלְדֹתָֽם׃ כ וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת־יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־מֹשֶׁ֑ה וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י עַמְרָ֔ם שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ כא וּבְנֵ֖י יִצְהָ֑ר קֹ֥רַח וָנֶ֖פֶג וְזִכְרִֽי׃ כב וּבְנֵ֖י עֻזִּיאֵ֑ל מִֽישָׁאֵ֥ל וְאֶלְצָפָ֖ן וְסִתְרִֽי׃ כג וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן אֶת־אֱלִישֶׁ֧בַע בַּת־עַמִּינָדָ֛ב אֲח֥וֹת נַחְשׁ֖וֹן ל֣וֹ לְאִשָּׁ֑ה וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־נָדָב֙ וְאֶת־אֲבִיה֔וּא אֶת־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת־אִֽיתָמָֽר׃ כד וּבְנֵ֣י קֹ֔רַח אַסִּ֥יר וְאֶלְקָנָ֖ה וַאֲבִיאָסָ֑ף אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקָּרְחִֽי׃ כה וְאֶלְעָזָ֨ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֜ן לָקַֽח־ל֨וֹ מִבְּנ֤וֹת פּֽוּטִיאֵל֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ אֶת־פִּֽינְחָ֑ס אֵ֗לֶּה רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַלְוִיִּ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ כו ה֥וּא אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָה֙ לָהֶ֔ם הוֹצִ֜יאוּ אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃ כז הֵ֗ם הַֽמְדַבְּרִים֙ אֶל־פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם ה֥וּא מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃ כח וַיְהִ֗י בְּי֨וֹם דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כט וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר אֲנִ֣י יְהוָ֑ה דַּבֵּ֗ר אֶל־פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ ל וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק ב:
וידבר אלהים אל משה. לפי שאמר משה למה הרעות שנתנהגת עמהם במדה הקשה ואני באתי בשליחות זו על מנת שתתנהג עמהם במדה הרפה כמו שאמר בי ה' שלח נא וגו', לזה וידבר אלהים. וידבר לשון מנהיג כמו דבר, א"ל הקב"ה למשה אני צריך להנהיג הדין מעט מעט כדי שימתק. לפי שמד"ה מקטרגת לומר מה נשתנו אלו מאלו, ועוד שלא הגיע הקץ לזה כבדה עליהן העבודה לסתום פיה, כמ"ש על פסוק כי ידעתי מכאוביו, שכל הענוי והשעבוד והצער שהיה עתיד לבא עליהן בת' שנה בא באלו הר"י שישבו במצרים, כמו האשה כשתקרב ללדת אז באים עליה צירים וחבלים ואחרי כן יולדת ויוצאת מאפילה לאורה, כן אלו בא להם כובד העבודה הוא סימן שקרב להם הקץ, וכן אז"ל על הקץ של זו הגאולה, אמרו אם ראית דור שהצרות תכופות עליו צפה לרגליו של משיח, ע"כ אמר לו אלהים אע"פ שאתה רואה שהוא דין הוא רחמים, הואיל והוא צורך הרחמים לבוא רחמים הוא, זהו ויאמר אליו אני ה'. פקח עיניך ותראה נפלאות והעלים הדברים אלהים זה השם הוא יוצא מאות ראשונה של השם שהיא יו"ד, כיצד מאל"ף עד י' ה"ן, מאל"ף עד ו' כ"א, מאל"ף עד ד' י', צרף הכל פ"ו, זהו סוד הבינה נאצלה מהחכמה, והבן:
פסוק ב:
עוד וידבר וי"ד ב"ר. י' פעמים י' ק', ו"ד פעמים ו"ד ק', וב' יודין הרי ב"ר, א"כ זהו וידבר וי"ד ב"ר, שהוא מי' עד ו"ד, וידבר גימ' רכב, רכב י' על ו"ד, והוא ג"כ בכר, כבר, כבר ידעת כי הדבר רמוז בי' שהיא החכמה ולה רומז פרשה ראשונה של תפלין שהיא קדש לי כל בכור, א"כ הדבור בא לו מי' עד ו"ד, ו"ד הם עשר, לפי שד"ו פרצופין הם כלל העשר, והיינו בהבראם בה' בראם, כשתכניס הוא"ו תוך הדל"ת נעשית ה' וידבר וי"ד ב"ר, ובר הוא משה ברא קדישא, לזה לא תמצא לשון זה בשאר הנביאים, ונקרא בן לזה בא לגאול הבן, בני בכורי בכור י', ולזה היתה זאת הגאולה על ידו, בן בנו"ן פשוטה גימ' בשת, לפי שבא משת שממנו הושתת העולם, אם כן שת ב' שבא ב"פ, עוד בשת לשון בושה, לזה ויסתר משה פניו, לזה שם על פניו מסוה מ"ם סמ"ך ו"ו ה"ה גימ' וידבר. עוד בשת היינו שבת, לז"א לפרעה שיתן להם יום מנוחה כדי שיוכלו לסבול ובחר ביום השבת, וז"ש ישמח משה במתנת חלקו, עוד יו"ד ומאל"ף עד י' במספר מרובע. כיצד ב' פ"ב, ג' פ"ג, ד' פ"ד, ה' פ"ה, וכן עד י', עולה הכל שפ"ה גי' שכינה, זהו סוד מה שאז"ל אין שכינה שורה פחות מעשרה, וכן מאל"ף עד ו' על זה הדרך גימ' א"ץ הוא חבור ב' שמות, וכן א"ץ גימ' אמן, וכן מאל"ף עד ד' על זה הדרך גימ' ל'. צרף שפ"ה א"ץ ל', יעלה הכל תק"ו, והכל בשתיקה, היינו יו"ד סתומה שאין לה תוך תקו גימ' ק"ו הנשמה והכל ברמז והבן. וידבר וא"ו יו"ד דל"י בי"ת ר"ש גימ' כבוד אלהים הסתר דבר, וספר תורה הם בגימ' הסתר פארה, וכן אז"ל כבשים ללבושך דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך, ולזה ספר תורה בלא נקודות שהכל נסתר, א"כ לזה שינה כאן ואמר וידבר אלהים ולא וידבר ה' לומר לו שהוא דין ברחמים, ויאמר אליו אני ה', ר"ת גימ' ח"י כמ"ש לומר חי אני, וס"ת רוי"ה שאמר לו זה הדין שהוא אלהים שסודו כוס הוא רוי"ה, שהוא דין של רחמים כמ"ש. וידבר גימ' ברך, ויאמר אליו אני ה'. ס"ת גימ' ברך, ב"פ ברך כמשאז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, וכן א"ל הקב"ה למשה משה אתה אומר למה הרעות היה לך לברך ולא ברכת כי אם היית מברך לא היית אומר למה הרעות, כי כוונת הברכה היא לומר שעשה בדין, ובאמת שכן נוסח הברכה ברוך דיין האמת, ר"ל שבא הדין מצד אמת שהוא רחמים, והואיל והיא רעה למה תקנו ז"ל ברכה, אלא מאחר שהיא מן השמים אינה רעה שכן אז"ל אין רע יורד מן השמים, ולזה רמז כאן ב"פ ברך שצריך לברך על הדין שהוא וידבר אלהים שהוא דין והוא רחמים כמ"ש, ויאמר אליו אני ה' שצריך לברך ג"כ על הטובה כמ"ש דוד צרה ויגון אמצא וגו' כוס ישועות אשא וגו', וכן בכ"מ שנאמר וידבר הוא רמז על הברכה שצריך לברך על אותה מצוה, שכשמברך על המצוה מורה שמחבבה ועושה אותה לשם מי שצוה בה, ונותן שבח והודאה למקום שצווהו לעשותה, שהמצות צריכות כונ"ה גימ' אחד מיוחד, וכן בברכה אומר בא"י גימ' אחד, ואם הברכה יש בה פתיחה וחתימה שחותם בא"י, הרי אמר גימ' כ"ו שהוא שם הוי"ה, כ"ז להורות שהתורה נארגת על המצות והמצות על השמות והשמות על שם הוי"ה כי הכל אחד, וא' א שציורה יו"י גימ' כ"ו, יו"ד וא"ו יו"ד גימ' גן, פרשיות התורה שהן ג"ן וגן גימ' יו"ד וא"ו יו"ד, שהוא ה והכל אחד:
פסוק ב:
עוד וידבר אלהים אל משה א"ל כפי הדין אינם ראויים לגאולה כמ"ש ז"ל על פסוק כשושנה בין החוחים קשה ללקוט כך ישראל קשין להגאל, ויאמר אליו אני ה' רחמן ונכמרו רחמי עליהם כמ"ש ראה ראיתי את עני עמי ואת צעקתם שמעתי וגו', א"כ אל יקשה בעינך על שהרעו להם כי בסוף החבית ימצא שמרים, וכמו הרה כשתקרב ללדת תצעק בחבליה וזה סימן ללידה:
פסוק ג:
וארא אל אברהם וגו'. אע"פ שנגליתי אליהם באל שדי אינו מפני שאינם כדאים להראות אליהם בשם הוי"ה, אלא ממני היה, לז"א וארא, אני הוא שנגליתי באל שדי שאמרתי שדי לי לבריאת עולמי אחר שהם בעולם די לי, והטעם הוא לפי שהאבות הם הם המרכבה ולא נשלם השם אלא במשה. אות ה' נשלמה באברהם לזה נתוסף בו אות ה', אות י' ביצחק שנמול לח' שנתקנה הי' ונתגלית ונשלמה ואחר שנשלמה יצא יעקב מהול, והוא"ו ביעקב כמ"ש וזכרתי את בריתי יעקוב, והוא סוד הסולם, והוא מעבר יבק, והוא הבריח התיכון, ולז"א ויברח יעקב שדה ארם, והוא סוד המקל שאמר כי במקלי גימ' יעקב, וכן אמר אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב בוא"ו, וכן וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בוא"ו והבן, ואחר שבא משה נשלמה הה' שהוא בעלה דמטרוניתא, וכן אמר משה ל"י מ"ה שמ"ו מ"ה ס"ת הוי"ה, כלומר לי השלמת ה':
פסוק ג:
מצאתי כתוב כשהקב"ה עושה נסים נגלים ומפורסמים עושה אות באספקלריא המאירה כדי שהכל יראוהו בפרסום, כענין יציאת מצרים שאמר זה אלי, והמכות שהיו נגלים ומפורסמים לכל, ולכ"א אני ה', אני רוצה לעשות נסים נגלים ומפורסמים, וכה"א אמור לב"י אני ה', וכן ג"כ כשיעד להם על נתינת התורה ונתינת א"י אמר מורשה אני ה', לפי שלקחוה ע"י נסים מפורסמים, וכן במכות בכל אחת ואחת נאמר בה כה אמר ה'. אבל האבות עשה עמהם נסים נסתרים לזה היה באספקלריא שאינה מאירה, אבל ענין אור כשדים שהיה נראה ונגלה לכל נאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, ולז"א וגם הקימותי וגו', ונתינת הארץ היה בפרסום בהריגת ל"א מלכים. וגם אני שמעתי את נאקת ב"י להוציאם מארץ מצרים והוצאתם היא ע"י המכות שהם מפורסמים. וכתב רבינו בחיי ז"ל מה שהתחיל וארא היל"ל ושמי לא נראיתי או יאמר ואודע אל אברהם כמו ושמי לא נודעתי, אבל לפי שהיתה נבואת האבות במראה הלילה הוצרך לומר וארא. ונבואת משה שהיתה פנים אל פנים הוצרך לומר לא נודעתי להם כאשר נודעתי לך, וכה"א אשר ידעו ה' פנים. ומ"ש נודעתי להם ולא אמר הודעתי בא ללמד שהוא ושמו אחד, וכן מצאנו בעבור כבודי וגו' עד עברי, ולא אמר עד עבור כבודי, מכאן שהוא וכבודו אחד ע"כ:
פסוק ג:
ובמדרש ושמי ה' וגו'. לא פירשתי שם המפורש הוי"ה ולך גליתי אותו שאתה הולך לגאול את ישראל כדי שתצליח ע"כ. וההצלחה הוא לעשות נסים מפורסים, והכל מובן במ"ש שבאבות ש יה"ו, ולז"א לו כה תאמר לב"י אהיה וגו' כלומר שם אהי"ה נשלם בשליחותי, א"כ לכן אמור לב"י אנ"י הוי"ה גימ' פ"ז, לא פ"ו שהוא דין, שאין בדין שיצאו שלא הגיע הקץ אלא פ"ז אחד יתר על פ"ו לכבוש הדין ראשו כתם פ"ז, ר"ת פרך, הוא שהוציאם מעבודת פרך:
פסוק ג:
ואמר ד' לשונות והוצאתי אתכם וגו'. שקודם כששה חדשים שיצאו ממצרים בטלה מהם העבודה, כאמרם ז"ל בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים. והצלתי אתכם מעבודתם, מהו העבדות שהיו עובדים ע"א, וכה"א ובגלולי מצרים אל תטמאו. עבדתם עבד דתם שהיו מאמינים בדתם. וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, זו קריעת הים, ששם נקראו גאולים שראו לאדוניהם מתים שנאמר וירא ישראל את מצרים מת, ולז"א בזרוע נטויה כמ"ש וירא. ישראל את היד הגדולה גו'. ולקחתי אתכם לי לעם, זה מעמד הר סיני וקבלת התורה, כי לתכלית זה היתה כוונת בריאת העולם, שנאמר בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית שנאמר קודש ישראל לה' ראשית, והתורה נקראת ראשית שנאמר ה' קנני ראשית דרכו, ומשה נקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו. כאן נאמר ולקחתי אתכם לי ובמעמד הר סיני נאמר ואתם תהיו לי, וכן אמר למשה כהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, כי לזה הוא כוונת יציאתכם ממצרים, וזו ג"כ היתה כוונת השעבוד כדי שיהיו מורגלים בעבדות, כמו העגל שמרגילים אותו שנותנין עול על צוארו בעודנו קטן, וכן אז"ל במס' ביצה תאנא דבי ר' ישמעאל מימינו אש דת למו אמר הקב"ה ראויים אלו שתנתן להם דת אש, איכא דאמרי דתיהם של אלו אש, אלמלי לא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד מפניהם, והיינו דאמר ר"ל ג' עזים הם ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות. ונתתי אותה לכם מורשה, לא אמר ירושה אלא אמר מורשה שגלוי לפני מי שאמר והיה העולם שימותו כולם במדבר ויירשום:
פסוק י:
ובזוהר סמך אלה ראשי וגו' לדעיל וידבר ה' אל משה ויצום וגו' ז"ל, א"ר אחא בגין לאייתאה למשה ואהרן דאינון איתחזון לאפקא לון לישראל למללא לפרעה ולרדאה ליה בחוטרא בגין דבכל רישיהון דישראל לא אשתכח כוותייהו ע"כ. ונזכרו אלו הג' שבטים עד שהגיע ללוי וכיון שהגיע ללוי שמצא את המרגלית הניח השאר:
פסוק יא:
וידבר ה' אל משה בא דבר אל פרעה מלך מצרים. קראו מלך לפי שדבר עמם דרך כבוד שאמר למה משה ואהרן תפריעו וגו' לכו לסבלותיכם. אע"פ שביזה כלפי מעלה שאמר מי ה' הואיל וכבד שלוחיו כבדו הקב"ה, כמו שמצינו כשאמר ירבעם לאיש האלהים כשהתנבא על המזבח שבנה לעגל שאמר מזבח מזבח כה אמר ה' הנה בן יולד לבית דוד וזבח עליך כהני הבמות נאמר וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו, א"ר הונא בשם רב אידי חם הקב"ה על כבודם של צדיקים יותר מכבודו שעומד ומקריב ע"ג המזבח ולא יבשה ידו וכיון ששלח ידו בצדיק יבשה ידו, כן בכאן אע"פ שביזה ואמר מי ה' הואיל וכבד שלוחיו כבדו הקב"ה:
פסוק יב:
ויאמר משה הן ב"י לא שמעו אלי גו'. אמר משה אם בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, ואתה כבדתו שקראתו מלך, לא יהיה אלא אחד העם ראוי שלא ישמע מאחר שאני ערל שפתים, ואח"כ אמר וידבר ה' אל משה גו' ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים לא תקראנו בשמו כי מלך הוא, ואני נתתי לו המלכות כדי להתכבד בו ולהראות גבורתי לכל העולם, כמו שאמר ואכבדה בפרעה אם כן לא יהיה קל בעיניך. אחר כן אמר הם המדברים אל פרעה מלך מצרים, קראו מלך לעלויים של משה ואהרן שהם מדברים עמו והם שלוחים אל מלך לא להדיוט, כל זה הוא לעלות לאהרן ולמשה לומר ראו עם מי הייתם מדברים שלא ע"י תורגמן אלא הם בעצמם הם המדברים. אח"כ אמר וידבר ה' אל משה דבר אל פרעה מלך מצרים וגו') קראו מלך לומר שילך בשמחה ויראה למי משלחו, אצל מלך, לא אל אחד העם ולא אצל הדיוט. ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה, לא יהיה מל אלא אחד העם איני כדאי לדבר עמו, א"ל הקב"ה אני קראתיו מלך אינו בערך עיליו אלא בערכך שאתה מדבר עם מלך ומקביל פניו ונכנס ויוצא, ועתה מאחר שאתה נפחד ונבהל מפניו שאמרת שאינך כדאי לדבר עמו, ראה נתתיך אלהים לפרעה רב עליו ולא יקרא עוד מלך אלא פרעה, כדי שלא תבהל ממנו ותלך אליו באבירות הלב, לז"א ראה נתתיך אלהים לפרעה לא מלך, ע"כ מכאן ואילך, בא. אל פרעה, דבר אל פרעה, אל תבהל ממנו כלל לא יהיה בעיניך אלא כאחד העם. ומ"ש כאן ערל שפתים ולעיל אמר כבד פה, לומר מאחר שבני ישראל לא שמעו הוא משום שאני ערל שפתים אטום, לא כבד פה לבד, לפי שכמו שהדבור יוצא כן עושה רושם למי שנדבר אליו, כמשאז"ל על פסוק סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא אמרו כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, כמו מי שאומרם הוא ירא ומוציא הדברים מהלב כן השומעים נכנסים בלבם, כאשר יסעו כן יחנו, כן אמר משה לפי שאני אטום וסתום לזה לא שמעו דברי, לומר שאין העכוב שלא שמעו מהם אלא ממני, כפי מוצאם כן חנייתם, לז"א הן בני ישראל לא שמעו, שהיה מן הראוי מאחר שהדבור הוא מפיך אל פי שיעשה בהם רושם, ומאחר שבהם לא עשה רושם א"כ איך ישמעני פרעה:
פסוק יב:
וסוד הענין הוא כמו שאמר בזוהר ז"ל. ת"ח כתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. מאי ואני ערל שפתים והא בקדמיתא כתיב לא איש דברים אנכי כי כבד פה וכבד לשון אנכי והקב"ה השיב לו מי שם פה לאדם ואנכי אהיה עם פיך, ס"ד דלא הוה כן דהשתא אמר ואני ערל שפתים, אי הכי אן הוא מלה דאבטח ליה קב"ה בקדמיתא, אלא רזא משה איהו קלא, ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא והוה אטים לפרשא מלין אמר ואיך ישמעני פרעה בעוד דמלה דילי איהי בגלותא דיליה דהא לית לי מלה, הא אנא קלא ומלה גרע דאיהי בגלותא ועל דא קב"ה שתף אהרן בהדיה. ת"ח כל זמנא דדבור הזה בגלותא קלא אסתלק מיניה ומלה הוה אטום בלא קול, כד אתא משה אתא קול. ומשה הוה קול בלא מלה בגין דהוה בגלותא וכל זמנא דדבור הוה בגלותא משה חז"ל קלא בלא דבור, והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני ואתיהיבת אורייתא ובההוא זמנא אתחבר קל בדבור וכדין מלה מליל, הה"ד וידבר אלהים וגו' וכדין משה אשתכח שלים במלה כדקא יאות ואמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול, קל ודבור כחד בשלימו, ועל דא משה אתרעם דמלה גרע מיניה כו', ת"ח בגיני כך משה לא הוה שלים בקדמיתא דאתחזי דאיהו קול ואתי בגין דבור לאפקא ליה מן גלותא כיון דנפק מן גלותא ואתחברו קול ודבור כחדא בטורא דסיני אשתלים משה ואתסי ואשתכח קל ודבור כחדא ע"כ. וכן במדרש ז"ל עד שלא זכה לתורה כתיב בו לא איש דברים אנכי כיון שזכה משה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר שנאמר משה ידבר וגו', וכה"א וידבר משה את אשר דבר וגו':
פסוק יג:
וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום וגו' אז"ל בני טרחנין הם ע"מ כן וכו', ואפשר כמשאז"ל ולא שמעו אל משה שהיה קשה עליהם לפרוש מע"א וזהו ומעבודה קשה, עם זה יהיה ויצום אל בני ישראל שאמר לו הקב"ה למשה משה ראה שאני להוט אחר גאולתם והם קשה עליהם לפרוש מע"ז ועכ"ז אני סובלן ואיני כועס אלא אדרבה אני להוט לגאלן, כן אתה אפילו שיטריחוך תלמוד ממני שתסבול משאם ולא תכעוס עליהם. כאן צוהו שלא ילקה על ידם ולזה ויצום אל בני ישראל ב"פ, לומר בני הם אע"פ שהם עע"א כמאז"ל בנים משחיתים אע"פ שהם משחיתים קרויים בנים. ואל פרעה מלך מצרים, א"ל אם אתה רואה שהוא מחזק לבו ואני מצוה לך להכותו עכ"ז נהוג בו כבוד כי הוא מלך ואני נתתי לו המלכות ולב מלך ביד ה' א"כ חזוק לבו הוא ממני כדי להרבות אותותי ומופתי בא"מ, וכה"א כי אני הכבדתי את לבו למען שיתי וגו':
פסוק יד:
ובזוהר א"ר יוסי אמאי סמיך הכא אלה ראשי בית אבותם אלא א"ל קב"ה דברו לון לישראל בנחת דאע"ג דאינון יתבי בפולחנא קשיא מלכין בני מלכין אינון, אלה ראשי בית אבותם אלין דאת חמי רישי בית אבהן אינון. א"ר חייא דכלהו לא שקרו בנימוסיהן ולא אתערבו בעמא אחרא אלין אינון דקיימו בדוכתייהו ולא שקרו לאתערבא בהו במצראי:
פסוק יד:
או נאמר שאמר אלה ראשי, שאמר הקב"ה למשה כל אחד ואחד מישראל הוא חביב עלי והוא רב. ראשי בית, ר"ת רב, אפילו שיראה לך שראובן אינו ראוי לגאולה שיעקב לא כיון בלאה אלא ברחל, ועוד שעשה מעשה של בלהה בכור ישראל הוא ראש, וכן שמעון אע"פ שיוצא ממנו זמרי שאינו ראוי לגאולה כבר נולד לוי שיוצא ממנו פינחס ומעלה מזור למכתו, ולזה נזכר כאן פינחס אע"פ שלא נולד, וכן אז"ל שמע ה' כי שנואה אנכי אמרה לאה ראה הקב"ה ששנאוי יוצא משמעון ויתן לי גם את זה, שהוא לוי שיוצא ממנו פינחס שמכפר על בני ישראל, לזה נתיחסו אלו הג' ראובן שמעון לוי:
פסוק כ:
ויקח עמרם את יוכבד דודתו, והתורה עתידה לומר ערות דודתך לא תגלה, ושבט לוי קבע מדרש במצרים ולא פסקה מהם תורה ועליהם נאמר יורו משפטיך ליעקב. אלא הטעם הוא כמ"ש בענין תמר שיחס המלכות ותפארת כל ישראל ומלך המשיח הוא ממנה, וכדי להסיח דעתו של שטן שלא יקטרג ויארב לו בדרך נעשה אותו ענין כדי שיאמר שתפארת ישראל ומלך המשיח אינם אלא ממקום שהוא בתכלית הקדושה והטהרה עד אין סוף ומזה הענין א"א לצאת ויסיח דעתו, כן היה כאן בגואל הראשון כדי שיסיח דעתו ובפרט בשעת הסכנה של גזרת כל הבן הילוד וגו', אם היה יודע היה מקטרג, לזה בא עד"ז, וע"ז סתם הדברים ואמר וילך איש ולא פירש, מי הוא, ויקח את בת לוי ולא פירש מי היא, והיתה בת קל"ג שנה. ומה שיחס משפחת לוי הכל הוא למצוא המרגלית שהוא פינחס פן יחס שאלמלא הוא היו כלם כלים כמ"ש ולא כליתי את בני ישראל. א"כ הוא חס עליהם, פינחס פני חס, שחס עליהם וסלק פני הזעם מעליהם, א"כ לזה התחיל אלה ראשי בית אבותם וסיים אלה ראשי אבות הלוים. קודם אמר ויקח עמרם את יוכבד דודתו, ויקח אקרן את אלישבע וגו', שהלכו אחר היחס, אבל באלעזר לא אמר ויקח אלעזר, לקח לו ולא הלך אחר היחס, והיתה סבה מאתו יתב', ואמר מבנות פוטיאל ולא אמר בת פוטיאל, הוא כמו שאמרו בגמרא אמרו אם אמה מיתרו אם אבוה מיוסף, אם אמה מיוסף אם אביה מיתרו והכל ברמז, ואמר ואלעזר לקח לו מבנות פוטיאל, והכל ברמז, שאלמלא כן לא היה יכול פינחס להרוג לזמרי, לפי שהחרב שבו היא ההריגה נתנה לעשו, ולזה הכהו ברמח שהוא עץ וברזל, פן פינחס מאהרן ומיתרו, ומאותו החלק שהיה בו מצד אבי אמו שהוא הברזל בו הרגו, ולזה היה ברומח ולא בחרב, וזה א"א לעשותו אלא על ידו לפי שהוא מורכב מאהרן שהוא המטה של הרומח, ומיתרו שהוא הברזל שבו, ולזה רמ"ח רח"ם חר"ם. ד"פ ב"ן בגי' פינחס, ולז"א וירא שראה שא"א לעשות דבר זה אלא הוא, לזה ויקם מתוך העדה:
פסוק כ:
ואפשר עוד לומר שלזה ייחס ראובן ושמעון לפי שהוא קנא על הברית וראובן שכב עם בלהה שחטא בו, ושמעון ג"כ בענין זמרי, והוא כפר עליהם, א"כ אלה ראשי שהם ראובן ושמעון שנולדו ראשונה הוא היה סבת קיומם. ומצאתי קצת סיוע לדברי מהזוהר ז"ל, ת"ח ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל ותלד לו את פינחס אלה ראשי אבות הלוים, וכי אלה ראשי והא הוא בלחודוי הוה אלא, בגין דפינחס קיים כמה אלפין ורבואן מישראל והוא קיים לראשי אבהן (לואי) כתיב, ביה אלה. תו ותלד לו את פינחס אלה ראשי אובדא דראשי דלואי אשתכח ביה מה דאינון גרעו ואתוקדו הוא אשלים ורוח כהונתא שריא ביה טסטוקא דתרוייהו אובדא דרישי דלואי אשתכח ביה. ומאן נינהו נדב ואביהוא אינון פרישו את קיימא מאתריה ואיהו אתא וחבר לון ואדכר הכא על מה דליהוי לבתר. ואי תימא אמאי אדכר הכא פינחס אלא חמא קב"ה לאהרן בשעתא דאמר ואזכור את בריתי דזמינין תרין בנוי דאהרן לאפגמא ליה להאי ברית והשתא דקא משדר ליה למצרים בעא לאעברא ליה כיון דחמא דקאים פינחס וקיים ליה להאי ברית באתריה ואתקין עקימא דילהון מיד הוא אהרן ומשה, אמר קב"ה השתא הוא אהרן איהו דאהרן דקדמיתא, הוא אהרן ומשה אשר אמר וגו', הם אהרן ומשה מבעי ליה אלא לאכללא דא בדא רוחא במיא. הוא משה ואהרן לאכללא מיא ברוחא ועל דא כתיב הוא ולא הם:
פסוק כו:
עוד הוא אהרן ומשה. לפי שאהרן הוא הדבור שכן א"ל הקב"ה הלא אהרן אחיך ידעתי כי דבר ידבר, ומשה הוא הקול בלא דבור ואהרן דבור בלא קול, והקול והדבור הם אחד לזה אמר הוא אהרן ומשה לא אמר הם. אבל בדבר אל פרעה אמר הם כי שניהם היו באים:
פסוק כט:
וידבר ה' אל משה לאמר אני ה' דבר אל פרעה, ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתים, אמר משה עתה נתאמת לי שאני אטום, ולז"א הן לפי שנגלית לי באספקלריא המאירה והיה ראוי מאחר שנגלית לי באספקלריא המאירה שיגלה ג"כ הדבור שלי, אלא מכאן נ"ל שאני אטום לגמרי שאיני ראוי, לזה כשאמר כבד פה אמר בי אד' באל"ף דל"ת. בערכה אמר כבד פה, אבל בערך הוי"ה אני אטום וסתום, והיה ראוי שאתרפא. א"ל ראה נתתיך אלהים לפרעה אתה רב עליו ומה לך בדבור עמו הוא וכל שאר עמו ישתחוו לך אפים ארצה בלא דבור. כמ"ש במדרש כשבאו משה ואהרן אל פרעה היו כל מלכי מזרח ומערב יושבים לפניו והסירו כתריהם מעל ראשיהם והשתחוו להם, ולזה סמך אהרן עם משה שאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן, כלומר ואהרן ג"כ, ולזה השתחוו להם, א"כ מאחר שאתם אלהים והע"ז שלהם פה להם ולא ידברו ג"כ אתה לא תדבר מאחר שהוא החשיבך והשתחוה לך. יהיה נביאך, ניב שפתי שלך:
פסוק כט:
עוד אמר אתה תדבר אינך כדאי וראוי שתדבר לרשע כזה, כאלו מתמיה אתה תדבר וכי לזה אתה שואל הדבור, הדבור שלך הוא גנוז ליום מתן תורה, לז"א אתה תדבר בניחותא, לעתיד במעמד הר סיני שנאמר משה ידבר והאלהים וגו' וידבר משה את כל הדברים כמ"ש בזוהר ככתוב לעיל, אותה שעה תדבר אבל עתה אהרן אחיך ידבר אל פרעה לא אתה, ולז"א אתה כמי שמתמיה עליו ואומר אתה אדם כמוך שנאמר עליו פה אל פה אדבר בו פה שדבר עם הש"י ידבר עם רשע, ולזה קודם שנגלה אמר כבד פה ואחר שנגלה אליו ונגלה לו באספקלריא המאירה נאטם ונסתם, למה כלי שנשתמש בו קודש לא ישתמש בו חול, לזה תמה עליו והודיעו סבת ערלות שפתיו היא לפי שנעשה קודש, ולזה היה אהרן התורגמן כמ"ש אהרן אחיך ידבר אל פרעה, כי אהרן לא נקדש פיו כמוך אלא כשאר הנביאים באספקלריא שאינה מאירה לזה יש לו רשות לדבר ולא אתה, ובזה תבין למה לא נתרפא משה עד שזכה לתורה שהיא קודש. וכן תדבר עם ד' אותיות והמלה גימ' תורה, לומר בתורה תדבר שהיא קודש ולא בדברי חול. וכן במדרש כתיב מרפא לשון עץ חיים אין עץ חיים אלא תורה שנאמר עץ חיים היא גו' ולשונה של תורה מתירה הלשון, וכן לעתיד לבא הקב"ה מעלה מג"ע אילנות משובחים שמרפאים הלשון דכתיב ועל הנחל יעלה על שפתיו וגו' ועליהו לתרופה, להתיר פה מי שהוא אלם לועט הימנו ולשונו מתרפא ומצחצח מיד שכך כתיב מזה ומזה ואין מזה ומזה אלא תורה שנאמר מזה ומזה הם כתובים, ר' אומר צא ולמד ממשה עד שלא זכה לתורה כתיב בו לא איש דברים אנכי, כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר שנאמר אלה הדברים ע"כ. וכן מצינו בר"י שאמר אילו הייתי תמן במעמד הר סיני הויתי בעי תרי פומי, לפי שאין ראוי שהפה שלומד בו התורה שהיא קודש ידבר בו דברי חול, וכן אז"ל ודברת בם לא נברא הדבור אלא לדבר בם, א"כ לזה היה לו ערלות השפתים עד נתינת התורה: