פסוק א:עתה תראה הרהרת וכו׳ פי׳ דאע״ג שראית החדוש שאמרת שהרע לעם הזה לא היה לך לקבול ולומר למה זה שלחתני שזה עשיתי דוקא לנסותך כמו שעשיתי לאברהם והוא עמד בנסיונו שלא הרהר אבל אתה לא עמדת בנסיוני הילכך עתה תראה וכו׳ והנה הק׳ המפ׳ ז״ל דהיכי קאמר דהשתא נגזרה גזרה עליו והלא במי מריב׳ כתיב לכן לא תביאו וכולי ועוד הקשו דקודם לכן נמי מוכרח לומר שכבר נגזרה עליו גזרה זו דהא לפיכך אמר שלח נא ביד תשלח וכדפירש״י וכן בשירת הים אמר תביאמו ולא תביאנו מטעם האמור ונדחקו בזה ע״ע. ולעד״ן בפשיטות שהיה זה דוגמא ממש למה שנעש׳ בדיננו מדי שנה בשנה דבר״ה נגזר׳ גזרה בין לטוב בין למוטב ואף שכבר נדון בר״ה עדיין הונח המשפט בצריך עיון והשקפה לטובה עד יה״כ ואז בשע׳ נעילה נחת׳ הגז״ד ומ״מ עדיין הואיל ואינו אלא חותם א׳ אכתי יש תקוה הואיל ועדין הדבר תלוי על ליל ה״ר שאז נעשית חותם בתוך חותם. ואכתי לא נמסרו הפתקין עד יום שמיני עצרת וכנר׳ מדברי הזוהר וכמו שביאר ודבר בקדשו מרן האר״י זלה״ה. ומעין זה היה ענין גזרה זו דברישא קודם לכן כבר היה נדון משה שלא ליכנס לארץ ומ״מ לא נחתם הגזר דין עד האידנא שאמר למה הרעות ואז נחתם בחותם א׳ ובמי מריב׳ נעשה חותם בתוך חותם ולכך אמרו שאז נשבע דידוע דהן הן שבועה והואיל והוו ב׳ חותמות היינו שבועה ומ״מ הואיל ואכתי לא נמסרה הפתקא היה סבור לבטל הגזרה ולכך התפלל כמנין ואתחנן ולא נענה אלא אמר לו רב לך ובאות׳ שעה היה דוגמת מסיר׳ פתקין והבן:
פסוק ב:וארא פירש״י ז״ל וידבר וכו׳ דבר אתו משפט וכו׳ כוונת רבינו ז״ל ליישב בפירושו דברים רבים דקשה בפסוק חדא דלא חזינן מידי מה היה הדיבור הזה. ואם על הכתוב אחר כך בפרשה ליתא דהא בתר הכי הדר וכתב ויאמר אליו וכו׳ ומשם מתחיל אמירת השליחות וא״כ הך וידבר וכו׳ מלתא באפי נפשה היא והוא פלאי. ועוד אמאי כתיב בל׳ זה וידבר אלהים שלא נמצא כן לגבי משה אלא וידבר ה׳. ותו דכבר כתיב בפ׳ דלעיל ויאמר ה׳ אל משה עתה תראה וכו׳ ואמאי הדר וכתב וידבר וכו׳ דמשמע דהשתא מתחיל דבורו של הקב״ה ולא כן הדבר. וכל זה מתורץ בפירוש של רש״י לכשנקדים מאי דאיתא בש״ר אמר משה לפני הקב״ה בשעה שאמרת לי לך ואשלחך אל פרעה במדת הרחמים אמרת לי שמא עד שבאתי נהפכה למד״הד ע״כ ונר׳ שדרשו כן מדכתיב לעיל וישב משה אל ה׳ ויאמר אד״ני למה הרעות וכו׳ וידוע דשם אדנות מורה על מדת הדין וכן אמר משה שמא ההו״יה נהפכ׳ לאד״נות והכי איתא נמי בזהר דמשה אפילו בשירותא דנביאותיה לא נח רוחיה בהאי אתר דא״לף דל״ת נו״ן יו״ד ע״ש. ואי׳ תו במדרש מהו למה הרעות בנוהג שבעולם כ״ו אומר לחבירו כן הוא כועס עליו אלא כך אמר משה העם הזה מה עשו שנשתעבדו מכל הדורות שעברו אם בשביל אברהם שאמר במה אדע וכו׳ א״כ הרי עשו וישמעאל מבניו וכו׳ עוד אמרו במדרש על פ׳ למה הרעות וכו׳ באותה שעה בקשה מד״הד לפגוע בו וכיון שראה הקב״ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו אלא א״ל עתה תראה וכו׳ ואין אתה רואה וכו׳ עכ״ל. נמצינו למדין דמן הדין היה ראוי לעשות משפט למשה רבינו על מה שדיבר קשה על שם אדנ״ות כדלעיל אלא דלפי שראה הב״ה שכל כוונתו היה ללמד טוב על ישראל לפי׳ לא עשה בו שום דין רק בדיבור וגזום בעלמא ולא היתה גזרה גמורה שלא יכנס לארץ שהרי לאו בפירוש אתמר ולא במלחמת ל״א מלכים אלא דמכללא למדוהו רבותינו עתה תראה וכולי ואינו מוכרח ולפי שאינו מובן ממילא מש״ה הוצרך לפרושי קרא וידבר אלהים אל משה כלומר הדבור דלעיל עתה תראה וכו׳ יש בו מד״הד לגבי דמשה ומהו הדין מכאן למדו רבותינו ולא במלחמות וכו׳ כדפי״רשי לעיל בזה מובן לשון רש״י דהכא דאיכא למידק מאי דקאמר על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות וגו׳ הול״ל שהקשה לדבר למה הרעות או שהקשה לומר ול״ל תרי לישני לדבר ולומר אלא ה״ק רש״י דיבר אתו משפט וכ״ת הו״ל לעשות אתו משפט ולא דיבור בעלמא וכמו שהקשו במדרש ותירץ רש״י לפי שהקשה לדבר ולומר למה הרעות כלומר הן אמת שהקשה לדבר באמרו שמא נהפך למד״הד אבל ממה שאמר למה הרעות וכו׳ נר׳ שבשביל אהבת ישראל היה אומר ולכך חס עליו הקב״ה ומ״מ בשביל קושי דבורו דבר אתו משפט והוא המשפט האמור לעיל עתה תראה וכו׳ שכבר פירשו רש״י לעיל:
פסוק ב:ויאמר וכו׳ ולא לחנם וכו׳ ק׳ דאטו הוה ס״ד דמשה שהקב״ה שלחו לחנם והלא בפירוש א״ל הב״ה בפ׳ דלעיל ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי וכו׳ ותו איכא למידק דמאחר שכבר אמר רש״י נאמן לשלם שכר טוב וכו׳ מהו זה שחזר ואמר לקיים דברי וכו׳ וגם יש להבין למה זה הוצרך רש״י לאתויי ראיה שמצינו במקרא אני ה׳ אצל עונש דפי׳ נאמן ליפרע כאן לפי הענין לא היה צריך לזה והו׳ סגי לאתויי קרא דגבי קבול שכר לבד. ונראה שכוונת הרב ז״ל שאמירה זו היא תשובה למה שאמר משה לעיל למה זה שלחתני ופיר״שי שם קובל אני על ששלחתני כלומר יודע אני דודאי סופך להוציא את ישראל ממצרים אלא מיהא מאחר ששליחותי גרם לפי שעה היזק לישראל טפי למה זה שלחתני ומה צורך לשליחות זה שאין בו תועלת אלא היזק יותר לפי שעה מאחר שזה גורם לחזק לב פרעה ומוסיף לשעבדם לזה השיבו הב״ה כבר היה גלוי לפני שע״י השליחות יתחזק לב פרעה ויוסיף לשעבדם ואפ״ה לא לחנם שלחתיך כי הוכרחתי לעשות כן כדי לקיים דברי שדברתי לאבות וכולי שכך אמרתי וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו וכו׳ והשתא אם לא היה שליחות זה בשלמא ואחרי כן יצאו אפשר לקיים בהם אבל וגם את הגוי וכו׳ א״א לקיימו שעל מה ועל מה ידון אותם אין הקב״ה עביד דינא בלא דינא ואם בשביל השעבוד שנשתעבדו בהם הרי גזרה מלפניו היתה ועבדום וענו אותם ארבע מאות וכו׳ ויכול לטעון השר שלהם דשליחותיה דקב״ה עבדו ואינם ראוין לעונש בשביל זה אבל כיון ששולח הקב״ה למשה בשליחות לו׳ לו כה אמר ה׳ שלח את עמי וכו׳ והיה גלוי לפניו שלא ישמע אליו פרעה אלא אדרבא יקשה לבו להוסיף השעבוד כזה הם ראוים לעונשין ולמכות גם על השעבוד דעי״ז מגלגלים עליהם את הכל שהרי הוכיח סופם שאינם שומעים לדבר ה׳ אלא דלרעה כיונו והיינו דקאמר הכא אני ה׳ ונדרש לשני פנים לגבי ישראל נאמן לשלם שכר לקיים ואחרי כן יצאו וכו׳ ולגבי המצרים נאמן ליפרע לקיים וגם את הגוי וכו׳ ולכך מייתי רש״י זל״הה ראיה דשפיר יש לפרשו בין בל׳ עונש בין בל׳ שכר שבשניהם מצינו ראיה שנדרש כך:
פסוק ג:וארא אל האבות. כהר״אם ז״ל שהרב רצה לקצר הל׳ ואמר במקום אל אברהם אל יצחק אל יעקב אל האבות אמנם כבר הקשו עליו שאין זה מדרכו של רש״י שאם רצה לקצר הול״ל וארא וגו׳ שכך דרכו בכל מקום אבל עיינתי בכל מה שרצו לפ׳ האחרונים בזה בדוחקים ויחתרו לפ׳ ולא יכולו. ולעד״ן דכאן רבינו ז״ל רמז דבר גדול וסוד עמוק והיינו דאיתא בזהר א״ר אלעזר האי קרא דכתיב וארא וכו׳ מהו וארא ואדבר מיבעי ליה א״ל אלעזר בריה רזא עילאה איהי ת״ח אית גוונין דמתחזיין ואית גוונין דלא מתחזיין וכו׳ ואילין דמתחזיין לא זכה בהו בר נש עד דאתו אבהן וקיימו עלייהו וכו׳ וגוונין דלעילא סתימין דלא אתגליין וכו׳ ולא קאים איניש עלייהו בר ממשה וכו׳ ואי תימא דאבהן לא הוו בהו אלא הוו ידעי בהו מגו אינון דאתגליין וכו׳ ת״ח ד׳ נהורין אינון נהירא דזיהרא נהורא דארגוונא וכו׳ נהורא דלא נהיר אסתכל לגבי אילין וכו׳ ואילין תלת דקאמרן סתימין וקיימין על האי דאתגלייא וכו׳ ועל דא קרינן משה זכה באספקלריא דנהרא דקיימא על ההוא דלא נהרא שאר בני עלמא בההוא אספקלריא דלא נהרא ואכהן הוו חמאן בגו אילין גוונין דאתגליין אינון סתימין דקיימי עלייהו עכ״ל והשתא מובן לשון רש״י מעצמו דקשיא ליה קושית ר״א וארא ואדבר מיבעי ליה ומשני אל האבות כלומר דבאבות שייך דוקא ל׳ זה וה״ק קרא אני ה׳ וארא אל אברה׳ וכו׳ כלומר לדידך אמינא אני ה׳ באספקלריא דנהרא אבל לאברהם יצחק ויעקב וארא בשם הוי״ה בגוונין סתימין ע״י אל שדי דהיינו נהורא דלא נהיר ומגו ההיא נהורא חמו נהורין דלעילא ודוקא לדידהי הוה הכי מש״אכ כל בני עלמא משום דהנהו ג׳ גוונין סתימין שהם סוד אספקלריא דנהורא הן הן שורש נשמתן שהם סוד חג״ת כידוע דמש״ה נקראים אבות העולם שה״ס חג״ת כנר׳ בכמה מקומות בזהר ובכתבי הרב ז״ל והיינו דקאמר רש״י וארא אל האבות כלומר למה וארא שזכו להביט בנהורא דלעילא שה״ס הוי״ה ע״י נהורא דלתתא לפי שהם האבות כדלעיל. והוצרך רש״י לרמוז דבר זה שבזה הוא רוצה לרמוז תשובה למה שיקשה על המדרש שמביא אחר כך בפסוק ושמי ה׳ לא נודעתי וכו׳ ולא ישאלו לי וכו׳ כדבעינן למימר לקמן:
פסוק ג:באל שדי הבטחתים וכולי וא״ת ומאי נ״מ לפי פשוטו במה שהבטיחם בשם זה טפי משם אחר וי״ל דהתם בפר׳ לך לך פירש״י אני ה׳ שיש די באלהותי ופי׳ הרא״ם שאיני צריך לזולתי שאני עלה כל העלות וכולם צריכים לי ואני די באלהותי ע״כ והשתא ה״ק הקב״ה למשה לא תהא סביר שמה שלא קיימתי הבטחתי עד עתה להורישם את הארץ הוא לפי שהיו במתי מעט ואינם כדי להוריש את יושבי הארץ עד אשר תפרה ונחלת שהרי בכולם אמרתי להם אני אל שדי שיש די באלהותי ואיני צריך לזולתי אפ״ה לא קיימתי להם מה שהבטחתי עד הנה. אי נמי יש לפרש דכוונת הקדוש ב״ה שהבטיחם בשם שדי הוא ע״ד שפירש״י על פ׳ ואל שדי יתן לכם רחמים מי שאמר לעולמו די יאמר לצרתי די וכולי והיתה הכוונה ע״ד מה שפירש״י בפרשת בראשית שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם יאמרו להם כל הארץ של הקב״ה ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו וז״ש כאן שמא תאמר שיהיה פתחון פה לאה״ע עליכם לומר לסטים אתם ליתא כי אני אל שדי עד זמן מוגבל רציתי שתהיה הארץ ביד כנענים ובאותו זמן ברצוני אומר די ומעתה תהא ברשותכם ולכך הזכיר בו הקב״ה זה למשה עכשיו לומר כבר הגיעה השעה להנחיל לכם את הארץ שזהו זמן מוגבל שא״ל די:
פסוק ה:וגם וכולי ואזכור אותו הברית וכו׳ הוצרך לזה דמל׳ ואזכור את בריתי משמע שהיא ברית אחר לכך קאמר דליתא אלא היא הברית עצמו שהזכיר למעלה דבין הבתרים ששם הוזכר יציאת מצרי׳ ונתינת הארץ וקאמר הכא שצריך הוא לקיים כל מה שהבטיח באותו הברית ושם נאמר ג״כ וגם את הגוי וכולי וזה א״א לקיימו אלא ע״י שליחות משה שעל ידי שיתריס פרעה כנגדו יעשה בו דין וכאן נגמרה התשובה על למה זה שלחתני כדכתיב לעיל:
פסוק ו:והוצאתי אתכם וכו׳ ואחרי כן יצאו וכו׳ הוזכר זה בכתוב תחלה שהוא תכלית המבוקש וגם על וגם את הגוי וכו׳ כבר מסיים בקרא וגאלתי וכו׳ ובשפטים גדולים ולא הוצרך רש״י לבאר דפשוט הוא:
פסוק ח:נשאתי וכו׳ הרימותיה וכו׳ פי׳ הרא״ם ז״ל דר״ל הרימותיה בכסאי לישבע לא להשבע בכסא כי אין שבועתו ית׳ בכסאו רק בשמו כדכתיב כי אשא וכו׳ ואמרתי חי אנכי לעולם ע״כ ועם היות שדבריו ז״ל האמת והצדק שהרי בשבועה דגבי אברהם עצמו נמי כתיב כן בי נשבעתי נאם ה׳ וליצחק כתיב והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם וכך אמר משה בתפלתו זכור לאברהם וכו׳ אשר נשבעת להם בך מ״מ אם לזה כיון רש״י זכרונו לחיי העולם הבא נמצא לשונו מסורס. ותו קשה דהרמה זו למה מאחר שהשבוע׳ היא בשמו ואפשר לומר שהוא כעין נקיטת חפץ דבעינן בשבועה ומבואר בח״מ סימן פ״ז דנקיט ספר תורה בידיה ולא שיאמר אני נשבע בספר תורה אלא שאוחז הספר תורה בידו ואומר אני נשבע בה׳ אלהי ישראל וה״נ י״ל דהרמת יד בכסא היא כעין נקיטת חפץ ולעולם השבועה בשמו יתברך היא ואפשר שהר״אם נמי לזה כיון אלא דאין אנו צריכין לסרס לשון רש״י דה״ק הרימותיה לישבע בנקיטת כסאי דהיינו חפצא:
פסוק ט:מקוצר רוח וכולי ורבותי׳ דרשו וכולי ואין המדרש מתיישב וכו׳ לי אני עבדו נר׳ דשפיר דרשו רז״ל. וכוונת המדרש הזה מובן בטוב טעם ודעת עם מאמרי הזוהר דכתיבנ׳ לעיל. וקודם בואנו להבין כוונת המדרש אני ארבה להקשות ג׳ קושיות עצומות אחרות על המדרש הזה חדא דלפי פירושם ז״ל שהוכיחו הקב״ה למשה על ב׳ דברים על שאלת מה שמו וגם עמ״ש למה הרעות ק׳ דלמה לא הוכיחו על הראשונה לעיל במדין מיד כש״אל מה שמו ונטר ליה עד הכא. זאת שנית דמה זו ראיה מן האבות שלא שאלו מה שמו דשאני אבות שלא שלחם הקדוש ברוך הוא בשליחותו לדבר בשמו לשום אדם ולכך לא הוצרכו לשאול מה שמו משא״כ משה דמוכרח במעשיו היה לידע שאם ישאלו לו מה שמו כיצד יאמר להם ואילו לא נשתלח בשליחות גם הוא לא היה שואל כמו שלא שאלו הם ותו אעיקרא דמלתא קשיא דמה גריעות׳ איכא לשאול ולדעת את שמו ב״ה אדרבא איפכא מסתברא דמעליותא היא לדעת שמו הגדול וזהו מה שציוה דהמ״עה לשלמה בנו דע את אלהי אביך וכנר׳ נמי בש״ס דפ״ד דקידושין דשם בן ד׳ חכמים מוסרין אותו לתלמידיהם פעם בשבוע וכו׳ ואמרו עוד שם על שם המפורש וכל היודעו וכו׳ אהוב למעל׳ וחביב למטה וכו׳ ע״ש וכתוב הדר הוא כי בי חשק וכו׳ אשגבהו כי ידע שמי א״כ למה זה היה קשה לפני המקום על ששאל לו משה מה שמו. אמנם ע״פ דרכנו דלעיל יתיישב הכל והיינו דמשה רבינו עליו השלום היה יודע דשם ההו״יה ב״ה לרוב קדושתו אינו נקרא כפי כתיבתו וגם היה יודע שיש כינויים הרבה לשמו ית׳ כגון אלהים אדנ״ות שדי צבאות אבל לא היה יודע באיזה כינוי צריך לקראו לשם הו״יה וזהו מה ששאל מהקב״ה שאם ישאלו לו ישראל היאך נקרא מה יאמר אליהם ולימדו הקב״ה שהוא נקרא בשם אדנ״ות ואז אה״נ שלא היה הדבר ק׳ בעיני המקום כלל על שאלתו ולכך לא הוכיחו כלום אלא לימדו וא״ל וזה זכרי לדור דור וכשהלך משה אצל פרעה וא״ל כה אמר ה׳ וכולי ואמר לו בודאי בל׳ אדנו״ת כמו שלמדו הקב״ה שכך הוא נקרא וכיון שראה משה ששליחותו גרם להוסיף עוד גלות לישראל. חשש שהיה זה לצד שהזכיר שם אדנ״ות שהיא מצד הדין ולכך עורר עליהם הדין ולכך וישב משה אל ה׳ ויאמר אד״ני למה הרעות וכו׳ שאמרת לי כינוי זה דאד״נות שמורה על חוזק הדין ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך כלו׳ באותו שם שלימדתני הרע לעם הזה וכולי הן עתה יפה הוכיחו הקב״ה וא״ל הרי לאבות העולם לא נגליתי להם אלא ע״י אל שדי ולא בשם המיוחד כלו׳ שלא השיגו לראות באספקלריא המאירה אלא ע״י האי דרגא תתאה וכדלעיל וא״כ כשראו שלא קיימתי להם הבטחתי הו״ל מקו׳ להרהר ולומר דמש״ה לא נתקיים ולא הרהרו ואתה דשפיר ידעת דעיקר נבואתך ושליחותך על ידי שם המיוחד שרש הרחמים ואף על פי שנקרא באד״ני אינו זז ממדתו אתה מתרעם ובתחלה רצית לידע היאך אני נקרא וכשלמדתיך במה שלמדתיך אתה קורא תגר ובזה יומתק לישנא דרבנן בפ׳ חלק וז״ל ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת ומובן מעצמו במאי דאמרן. וסמיכת הפסוקים נמי אתי שפיר דהכי קאמר וגם עיקר תרעומתך ליתא דאני שמעתי באמת את נאקת וכולי לכן אמור וכולי שלא יפחדו בראותם שפרעה הכביד וכו׳ כי אוציא וכו׳ ונראה דרבינו נמי הכי קאמר דמשום שאינו מתיישב כל כך על פשט הלשון מכח הקו׳ שכתב לכך אני אומר יתיישב וכו׳ והדרשה תידרש כלומר צריכה לידרש ואין הכי נמי שיש מקום לדרשתם ותדע דאל״כ הואיל וקשיא ליה בגווה למה הביאה כלל מאחר שכבר פי׳ על פי הפשט יצא ידי חובתו ואין אחריות אגדות רז״ל עליו אלא ודאי שיש לה מקום שפיר ואדרבה מתוכה יתבארו כמה דיוקים טפי מן הפשט והם אמת ודבריהם אמת:
פסוק יב:ערל וכולי ק׳ דבשלמא כלהו קראי דמייתי כן דרכו ז״ל להרבות ראיות אבל פ׳ שלש שנים יהיה לכם ערלים ל״ל הואיל ואייתי רישא דקרא וערלתם וכו׳ פשיטא דסיפא מתפרש כרישא ונר׳ לפי שפי׳ וערלתם וכו׳ עשו לו אוטם וכיסוי איסור שיהא אטום מפיכם דלא למיכליה. והשתא מקשי רש״י אנפשיה וכי תימא מנ״ל דילמא כיסוי ממש לכך קאמר סיפיה דקרא מוכח ג׳ שנים יהיה לכם ערלי׳ לא יאכל כלו׳ מה שאמרתי ערלים יהיו פירושו שלא יאכל דאתא סיפא לפרושי רישא:
פסוק יב:ואיך וכו׳ ק״ו וכו׳ פי׳ לפי דעתו שהיה סבור דמה שלא שמעוהו ישראל לאו משום קוצר רוח אלא לפי שהוא ערל שפתים והיינו טעמא דר״שי היפך סדר הפסוק ותחילה פירש ערל שפתים ואחר כך כתב הק״ו:
פסוק יג:ויצום וכולי הקדים רש״י המדרש לפי שהפשט רחוק מכח ב׳ קושיות חדא דלגבי ישראל לא הו״ל שום שליחות שכבר אמר להם כל מה שהיה צריך כדכתיב לעיל וידבר משה כן אל בני ישראל וא״כ לא הול״ל אלא אל פרעה. ועוד יש דוחק לומר דהכא לא פי׳ מהו השליחות אלא בפרש׳ שניה וכו׳ ואין להקשות לפי המדרש דא״כ הול״ל ולהוציא את בני ישראל וכו׳ דהא מלתא אחריתי היא ל״ק דאדרבא הכל דבר א׳ דהכא לא אתא למימר עיקר השליחות להוציאם ממצרים שזה מבואר אחר כך אלא ה״ק ויצום לחלוק כבוד וכו׳ כשילך להוציא את ישראל. וא״ת ואמאי הוצרך הקב״ה להזהירו לחלוק כבוד למלכות הא דינא הוא שצריך לחלוק לו כבוד וכדפי״רשי בפרשת ויחי גבי ויתחזק ישראל וכולי וי״ל דאצטריך הכא משום דא״ל הקב״ה ראה נתתיך אלהים לפרע׳ והנה אפשר למשמע דלגבי דידיה אינו מחוייב לחלוק לו כבוד משום הכי הוצרך להזהירו:
פסוק טז:ושני חיי לוי למה נמנו וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דהול״ל ויהיו שני חיי לוי כך וכך כמו ויהיו חיי שרה ויהיו ימי יצחק א״נ ואלה שני חיי לוי כמו ואלה ימי שני חיי אברהם לכך מפ׳ דלא בא הכתוב כאן למנות שנותיו של לוי להודיע כמה היה חי שאין זו תכלית כוונתו אלא שמזה למדנו כמה היה השעבוד וה״נ י״ל לקמן בסמוך בשני חיי קהת ושני חיי עמרם. ומ״ש שכל זמן שא׳ מן השבטים קיים לא התחיל השעבוד המכוון בזה השבטים ממש בני יעקב דאילו אפרים אע״ג דחשוב כמו שבט מצינו שהי׳ קיים ל׳ שנה קודם יציאת מצרים בזמן שבניו של אפרים טעו במנין הקץ ויצאו ממצרים ל׳ שנה קודם והרגו׳ פלשתים אנשי גת כמ״ש רז״ל וכתיב בד״ה ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים אלא דהכא בשבטים ממש בני יעקב איירי ואזדא לה קושית הדברי דוד שהביא בש״ח וא״צ למה שנדחק שם דויתאבל אפרים ר״ל שראה בנבוא׳ שהיו עתידים ליהרג:
פסוק כג:אחות נחשון מכאן וכו׳ דאל״כ ק׳ כדאי׳ בגמרא ובש״ר ממשמע שנ׳ בת עמינדב איני יודע שהיא אחות נחשון ופי׳ הי״פת דהא כתיב ועמינדב הוליד את נחשון. ועמו הסליחה רבה הא ודאי ליכא להקשות שלא היה צריך הכתוב בתורה לפרש לפי שכבר נמצא כתוב בכתובים והוה מצי לאתויי כתוב הדר בתורה בחנוכת נשיאים נחשון בן עמינדב:
פסוק כה:מבנות פוטיאל מזרע וכולי הכי איתא בשמות רבה בת פוטיאל לא נאמר אלא מבנות פוטיאל שהיתה משתי משפחות וכו׳ ולכן אין מקום למפרש דמ״יוד דפוטיאל דרשינן:
פסוק כו:הוא אהרן וכו׳ ששקולים וכו׳ באותה שעה קאמר דאילו אחר כך בשעת מתן תורה נתעלה משה דכתיב ומשה עלה אל האלהים משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו א״נ במעשים קאמר שהיו שקולים ועיקר:
פסוק כז:הם המדברים וכו׳ הם שנצטוו וכולי פי׳ כשם שבשעה שנצטוו מהקב״ה היו עומדים בשפלות לקבל הציווי מפי הגבורה כך כשעשו לא גבה לבם ח״ו אלא כמתקיימים גזרת המלך:
