פסוק א:עתה. עכשיו תתחיל שורת הנסים־המכות. סאתו של פרעה מלאה, והוא בשל לקבלת עונשו.
פסוק א:יגרשם. לא רק ישלח את העם לימים אחדים, אלא "יגרשם" באורח מוחלט, כאשר ירגיש את ידו החזקה של ה'. המערכה הראשונה של המאורע הגדול נסתיימה. תוך יראת כבוד ובשקט ביקשו מאת פרעה דבר המתקבל על הדעת, דבר שאין מסרבים לתת אף לעבד האומלל ביותר - הזדמנות חד־פעמית לעבוד את אלוהיו. ומכיוון שאי־אפשר היה להשיג דבר זה בשלום, מתחילה מלחמת ה', מלחמתו של ה' בפרעה ובאליליו. אפשר שמלחמה זו מתוארת על ידי משה בחיבור מיוחד, ב"ספר מלחמות ה"' המוזכר בס' במדבר (כא, יד), וקטע ממנו שולב בתורה על פי מצוות ה'. בספר מלחמות ה' זה אין תיאור המשא והמתן הדיפלומאטי הראשון עם פרעה, שכן זה אינו שייך למלחמות ה'. אבל הוא מתאר, איך התגלה ה' למשה כה', כיצד החל במלחמתו בתור שכזה. מלחמה זו וסיומה בנצחון מתוארים בפרק הבא.
פסוק ב:ב. מלחמת ה' בפרעה ובמצרים (ו, ב - יד, לא)
פסוק ב:(א) מה שקדם למלחמה (ו, ב - ז, ז)
פסוק ב:ה' נראה לו למשה בשם ה', אף אומר לו שהוא הוא האלהים אשר כבר נראה לאבות האומה בשם אל שדי, אף כי להם לא גילה את השם ה', ושהוא הבטיח להם את ארץ כנען. והנה הגיעה אליו נאקת בני ישראל והוא זוכר את בריתו עם האבות. מכיוון שכך, על משה לומר לבני ישראל, כי ה' יוציאם ממצרים, שיקחם לו לעם ושיביאם לארץ המובטחת. (הפסוקים ב־ח) משה מסר דברים אלה לעם, אך הם לא שמעו אליו "מקצר רוח ומעבודה קשה" (פסוק ט). אחר אמר ה' למשה לפנות הישר אל פרעה בשליחותו לשלח את העם (הפסוקים י־יא; כח־כט). משה השיב על זה. אם העם לא שמע לי, קל וחומר שלא ישמע אלי פרעה, והרי אני "ערל־שפתים", כלומר כוח־השכנוע שלי מוגבל (הפסוקים יב; ל). ה' מצוה, כי אהרן ישתתף במעשה השחרור לצדו של משה (הפסוקים יג; ז, א־ב), אך ה' גם אומר לו, שפרעה לא יקשיב לדבריו, עד אשר יביא עליו נסים רבים ועונשים חמורים (ז, ג־ה). משה ואהרן עושים כדבר ה' (ז; ו), ועתה מוסר הכתוב פרטים על גילם של משה ואהרן (שם, ז). בתוך הסיפור משולב לוח־יוחסין, שממנו אנו לומדים על אבותיהם של משה ואהרן ועל בני־משפחתם הקרובים (ו, יד־כה).
פסוק ב:אני ה'. התגלות זו פותחת בהיגד רב־המשמעות "אני ה"', ובו היא גם מסתיימת. עוד התגלויות רבות של ה' אל משה פותחות במלים אלה או מסתיימות כך. כבר בעובדה זו מופרכת הדעה, שכאן נאמר שם זה לראשונה. אין זה יכול להיות תוכנו של היגד זה כאן. כשם שאין זה יכול להיות תוכנו בחתימה או בכל התגלות אחרת. אדרבה, היגד זה מניח כמובנת הן את ידיעתו השלמה של שם ה' הן את ידיעת משמעותו - לפחות אצל משה. אבל מהיגד זה נובעת ההתגלות הבאה, ובאותו ההיגד היא מוצאת בסוף את אישורה. ומאותו הטעם אף צריך לפתוח כך את הנאום אל העם המתחיל בפסוק ו. ה' הוא אביהם האוהב של האנשים, המקיים את הבטחתו לטובה, הבוחר בישראל להיות עמו וחפץ לקיים עמם יחסים קרובים במיוחד - להיות לו לאלהים. יחסים כאלה לא היו בין ה' ובין האבות. עדיין לא בחר בהם לעם, עדיין לא נתן להם את החוקים ואת המשפטים המיוחדים. ויתרה מזאת, עדיין אף לא נתן להם קרקע משלהם, ארץ אשר בה יכולות להתפתח יראתו ועבודתו. זוהי משמעותו של "ושמי ה' לא נודעתי להם" - נימוק.
פסוק ב:נודעתי. צורת הנפעל עם למ"ד (הודע ל) פירושה - להתגלות למישהו, השוה יחזקאל כ, ה, ט. ואלו בקשר לאדם פירושה - להיראות למישהו, השוה רות ג, ג.
פסוק ג:וארא... נודעתי. אלא שמן ההכרח הוא, שהביטוי "נודע ה"' מביע דרגה גבוהה מאשר "נראה ה"', שהרי הביטוי האחרון מתבאר בדברי ה' עצמו - "במראה אליו אתודע" (במדבר יב, ו), כלומר, אין זו ראייה מוחלטת, כי אם ראיית מראה בלבד. "נודע ה"' - דרגת התגלות גבוהה יותר - לא ניתנה אלא למשה אשר הורשה לומר "ואדעך" (לג, יג). "נודע" שכזה יכול להתרחש רק כאשר הוא ית' מתגלה כה', משום שרק שם זה מציין את מהותו בשלימות. אמנם הוא גם יכול להיראות כה' במראה, אך אז עדיין לא הגיע הנביא־הרואה לדרגתו של אבי־הנביאים, לדרגתו של משה רבנו. ויש לשים אל לב, לא נאמר כאן. ושמי ה' לא נודע להם, ואף לא נאמר ובשמי ה' לא נראיתי להם (כלומר לא נתגליתי להם במראה בשם ה'), אבל נאמר "ושמי ה' לא נודעתי להם", כלומר לא נתגליתי להם בשמי ה'. ואולם, ישאל השואל, מדוע באים בפסוק שני השמות, ה' ושדי, כאשר הקיטוב הוא בעיקרו בביטויים "וארא" ו"נודעתי", והרי די היה שיהיה כתוב. "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב ולא נודעתי להם"? ויש לומר, שבשני השמות האלה טמון ההבדל בין "נראה" לבין "נודע". דרגת ההתגלות של "נראה" פותחת לו לאדם רק את ידיעת ה' הבאה לידי ביטוי בשם "אל שדי", בעוד שדרגת ההתגלות הגבוהה יותר של "נודע" מביאה לידיעת שם הוי"ה. ואם הנביא יחזקאל (יחזקאל כ, ה) מייחס "נודע" לא רק למשה רבנו, כי אם לכל בני ישראל - "לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים" - הרי צריך ביטוי זה לבטא גם את היחס שנוצר בין ה' לבין ישראל במצרים, והוא אפוא שונה מן היחס ששרר בין ה' ולבין אבות האומה. התערבותו הישירה של ה' בגורלם של ישראל, התערבות המתוארת באורח מפורט יותר בפסוקים ו־ח, מבטאת יחס חדש זה של ה' לישראל.
פסוק ג:והוצאתי וגו' הוא ביאורה של הפתיחה "אני ה"'. העובדה שהפרשה פותחת בשם "אלהים" מובנת היטב, שהרי רק מכאן ואילך רוצה ה' להתגלות בשם הוי"ה.
פסוק ג:באל שדי. הבי"ת כמו "בתור".
פסוק ג:אברהם... יצחק... יעקב. התגלותו ית' לאברהם בשם "אל שדי" מתוארת בבראשית יז, א, והתגלותו ליעקב - שם לה, יא, ואלו התגלויותיו ית' ליצחק מתוארת שם כו, ב, כד, והשם "אל שדי" לא מוזכר בהן. ההנחה היא, שהתגלויות אלה היו דומות לאלה שהיו לו לאברהם .
פסוק ג:ושמי ה' לא נודעתי. בצדק מצביע רש"י על דברי ירמיהו (טז, כא) "בפעם הזאת אודיעם את־ידי ואת־גבורתי, וידעו כי־שמי ה"', שמהם משתמע בבירור, כי הוא ית' מראה עצמו כה' בכך שהוא מוכיח את גדולתו וגבורתו על ידי מעשה נסים, ובדומה גם האמור בישעיה (נב, ו) "לכן ידעו עמי שמי". ומוכח שהשם ה' היה ידוע כבר קודם לכן לפחות במשפחת משה, שהרי אמו נקראת יוכבד ואך רק מאוחר יותר נודע שם זה אצל הכל, ומכאן ריבוי השמות באות יו"ד.
פסוק ג:וגם בא ללמד שגם בהתגלות בשם אל שדי היה משום מעשה חסד כלפי האבות, שגם לפני אברהם דיבר ה' עם אנשים ונתגלה להם, אבל לא בשם זה כי אם בשם אלוהים, כלומר, לא הראה עצמו כאדון על הבריאה שהכל בידו, עד שאברהם הכירו בתור שכזה. מעשה החסד הראשון היה אפוא בהופעה בשם אל שדי, השני - כריתת הברית אשר בה הבטיח לאברהם ולזרעו את ארץ כנען.
פסוק ו:והוצאתי. אל נכון מעיר רש"ר הירש, ששלושת לשונות הגאולה שבכאן תואמים את שלוש דרגות הגלות המבוטאות בברית בין הבתרים (בראשית טו, יג) בביטויים (א) "כי־גר יהיה זרעך"; (ב) "ועבדום"; (ג) "וענו אתם". "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" מציין את השחרור מן העינוי, "והצלתי אתכם מעבדתם" - את ההצלה מן העבדות, "וגאלתי אתכם" - את הגאולה מן הגירות, שהרי הגר הוא זה שאין לו גואל, והנה מבטיח הקב"ה להיות גואלם של בני ישראל. וקל הוא להבין, שתחילתה של גלות מצרים היתה בגירות, ובהדרגה נתוספה העבדות ולבסוף העינוי, ואלו בגאולה הוסר תחילה הדבר החמור ביותר, וכן הלאה בהדרגה עד לגאולה השלימה.
פסוק ו:מתחת סבלת. הסבל לוחץ אותם מטה מטה, ומכאן "מתחת".
פסוק ו:בזרוע נטויה. ביטוי זה מוסב על שלושת לשונות הגאולה - והוצאתי, והצלתי וגאלתי, כלומר כל זה ייעשה בזרוע נטויה. והביטוי מקביל לביטוי "ביד חזקה" שלמעלה (פסוק א), והוא אף חזק ממנו - ה' מראה את כוחו ואת גבורתו.
פסוק ו:נטויה. השוה "בנטתי את־ידי" (ז, ה).
פסוק ו:ובשפטים גדלים. מלבד זאת ה' יגמול להם למצרים, ישפוט אותם וינהג בהם כראוי להם. ומכיוון שמן הדין הוא להשמיד את האלילים המשמשים מניע לחטאם של האנשים, הרי שפטים אלה נעשים גם באלילי מצרים, כאמור להלן יב, יב.
פסוק ז:ולקחתי וגו'. זוהי תכליתה של הגאולה הרוחנית הבאה בעקבותיה של הגאולה הגשמית ומשלימה אותה.
פסוק ז:וידעתם וגו' מוסב גם על האמור בפסוק ו, כלומר אחרי שכל זה יתרחש, כי אז "וידעתם כי אני ה' אלהיכם". ה' ייוודע כפי שלא נודע עד כה, אף לא בימי האבות.
פסוק ז:המוציא הוא המערכה הראשונה, "והוצאתי" הוא מעשה ה', ומובן מאליו שכך גם המעשים הבאים.
פסוק ז:סבלת מצרים. וכאלו כתוב וגומר, כלומר וכל יתר תופעות השיעבוד.
פסוק ח:והבאתי. רק אחרי שיתרחש כל האמור עד כה, תוגשם ההבטחה שהובטחה לאבות האומה - רק בתור עם ה' עליכם לבוא אל הארץ המובטחת. "וידעתם" וגו' מהווה הפסק בין "ולקחתי" ולבין "והבאתי". היות עם ה' אינו תלוי בהימצאותו בארץ הקודש. הוא צריך להיות קודם לכניסה בה. עם ישראל אינו כעמים אחרים, שאצלם אופיו של העם וייעודו הם תוצר הארץ אשר נפלה להם נחלה. בישראל צריכה קביעת הייעוד לקדום את ירושת הארץ. אמנם כן, הארץ צריכה לשמש מכשיר להשגת הייעוד, לקדם את השליחות, אבל עלולים לבוא ימים, שבהם יצטרך ישראל לשאוף לקראת ייעודו בלא ארצו, ועל כן צריך גם תפקיד זה להינתן לו לפני ירושת הארץ.
פסוק ח:אשר נשאתי את־ידי. נשיאת היד, כמו הרמת היד - לשבועה.
פסוק ט:וידבר. דברים אלה דיבר משה פעם נוספת אל העם, אחר שנפלה רוחם ביותר מחמת גזירותיו הקשות של פרעה.
פסוק ט:ולא שמעו. אך בעוד שקודם היטו אוזן קשבת לדבריו של שליח ה', הרי עתה לא רצו עוד לשמוע, לא רצו עוד לעשות מאומה. תכנית פרעה - "תכבד העבודה על האנשים... ואל ישעו בדברי שקר" (ה, ט) השיגה את מטרתה.
פסוק ט:מקצר רוח. בשל חוסר־סבלנות. משום רדיפותיהם הקשות של נוגשיהם היה מצב־רוחם מדוכא, והם התייאשו מכל תקוה להצלה; השוה במדבר כא, ד; איוב כא, ד; משלי יד, כט.
פסוק י:מכיוון שהשליחות אל העם נשארה ללא תוצאות, ציווה ה' שמשה ישיג את שחרורם של בני ישראל לבדו, בלא סיוע העם. והנה טוען משה, שהוא נואם גרוע, ופרעה כלל לא יקשיב לו, שהרי אפילו בני ישראל לא הקשיבו לו. משה האמין ששפתו הלקויה היא אשר גרמה לכך, שבני ישראל לא הקשיבו לו בפנייתו השניה. ואף כי לא זאת היתה הסיבה, מסכים ה' שהטענה, כי פרעה לא יטה אוזן לערל־שפתיים, טענה נכונה היא, ועל כן הוא מצוה את ציוויו - הן אלה המופנים אל בני ישראל הן אלה המיועדים אל פרעה - גם למשה וגם לאהרן. כאן היה צריך עוד לספר שגם הנואם הטוב אהרן לא היה משיג יותר אצל בני ישראל, אלא שדבר זה כבר כלול במסופר בפסוק ט שבו מסופר, שסיבת אי־הקשבתם של בני ישראל לא היתה אלא קוצר־רוח ועבודה קשה. ומכיוון שמובן מאליו הוא, שגם כוח־שכנוע מעולה לא יתגבר על הללו, אין הכתוב מרחיב בזה. ועתה רוצה הכתוב לספר, כיצד ציווה ה' את ציוויו אל פרעה למשה ואהרן. אך תחילה צריכה להימסר כאן שושלת־היוחסין שממנה נלמד לדעת ייחוסם של משה ואהרן, ואגב כך גם את ייחוסם של אישים אחרים שבהם ידובר במסופר להלן. שושלת יוחסין זו היא מאמר מוסגר בתוך המסופר שלפנינו, ושכיח הוא לחזור אחר מאמר מוסגר אל תחילת הפרשה; השוה למשל תחילת פרק לה דלהלן ופרק כג שבספר ויקרא.
פסוק יא:וישלח. משמעו של הפועל של"ח כאן יכול להיות שילוח לשחרור מוחלט, אך גם יכול להיות שילוח זמני, למשל לשם הקרבת קרבנות, ולא היה צריך לדייק לפני פרעה בענין זה, שכן הדבר כבר הובהר בשיחה הראשונה.
פסוק יב:הן בני־ישראל. אין משה רבנו טוען, שהנה כבר פעם פרעה לא הקשיב לדבריו, כי כאמור למעלה הכעיס אז המון העם הגדול שנלוה אליו את פרעה, ואין אפוא ללמוד מזה שפרעה לא יסכים לשאת ולתת עם משה הפעם, כאשר יבוא אליו לבדו.
פסוק יב:ערל שפתים. כשם שהלשון "ערלה אזנם" (ירמיה ו, י) בא לציין את האוזן שאינה רגישה לרשמים מבחוץ, האוזן שאינה מסוגלת למלא תפקידה - להקשיב, והלשון "ערל־לב" (שם ט, כה ועוד) מציין את מי שלבו אטום ואינו מסוגל לחוש את הטוב, כך יש להבין גם את הלשון "ערל־שפתים" כלשון מושאל - מי ששפתיו אינן משרתות אותו כראוי, אינן מיומנות והוא אינו שולט בהן כפי הנחוץ.
פסוק יג:ואל־אהרן. בלא פירוט כלשהו, שהרי מיד באה רשימת היוחסין.
פסוק יג:אל־בני ישראל. בתרגום השבעים אינו, כנראה משום שהשליחות שמדובר בה להלן פסוק יא ולהלן ז, ח ואילך מופנית רק אל פרעה. ואולם גם אם אין רוצים לקבל את הנחתנו, שאהרן נדרש כאן לחזור ולדבר אל בני ישראל את הדברים שכבר נאמרו להם, הרי אפשר להבין את הלשון "אל־בני־ישראל" כמוסב על השליחות הראשונה (למעלה ד, יד־טז) שבה שוגר אהרן אל בני ישראל, או אפשר להסיבו על השליחויות המוזכרות להלן (כגון יא, י; יב, א ואילך).
פסוק יד:אלה ראשי. על־פי הכותרת עומדים להימנות כאן ראשי כל המשפחות בישראל. דומה אפוא שנמסרת לנו כאן ראשיתו של לוח־יוחסין שהכיל את בתי האב של כל ישראל, אלא שלוח זה אינו כאן בשלימותו משום שהדבר לא נראה נחוץ. וגם תחילתו של לוח זה לא נמסרה כאן אלא ללמדנו־להזכירנו שלוי היה רק בנו השלישי של יעקב, ואינו אפוא שבט הבכור. ואמנם עניינם של שבט ראובן ושל שבט שמעון נמסר כאן רק בקצרה, ורק בשבט לוי מדובר במפורט.
פסוק יד:בית־אבותם. "בית־אב" כשם ציבור המתייחס לאב אחד, משמעו יכול להיות (א) השבט כולו, כמו בבמדבר יז, יז; יהושע כב, יד; (ב) יחידת־המשנה בתוך השבט - חדור, כמו בבמדבר ג, כד,ל,לה (והשוה שם א, ד); (ג) בית (יהושע ז, יד), כלומר משפחה, יחידת־משנה של דור, כמו בשמות יב, ג; במדבר לו, א; דברי הימים א' ז, ז ועוד. בפרשתנו, ראשי בתי־האבות אצל ראובן הם ראשי המשפחות, בני ראובן, וכן הוא אצל שמעון. ואלו אצל לוי נמנות גם יחידות־המשנה של המשפחות, ועל כן יש לראות אף בנכדיו של לוי ראשי בתי־אבות.
פסוק יד:משפחת. השם משפחה בא כאן, כמו לרוב במקרא, כציון ליחידת־המשנה של השבט, כלומר צאצאיהם של כל אחד מנכדי יעקב. ברם, שם זה חל גם על צאצאיהם של ניני יעקב (פסוק יט), ואף על צאצאים מאוחרים עוד יותר (פסוק כד).
פסוק טז:לתלדתם. אצל לוי באה כותרת חדשה - "לתלדתם", דהיינו לפי סדר לידתם; השוה להלן כח, י.
פסוק טז:ושני חיי. תכליתה של מסירת שנות חייהם של לוי ושל קהת אינה יכולה להיות - כמו בספר בראשית - ללמדנו את סדר הזמנים, שהרי אין ניתנות כאן שנות חיי האב בשעת הולדת הבן, כפי שאמנם נעשה בספר בראשית. דומה אפוא, שאין היא באה אלא להראות, כי לא רק יעקב אלא גם בנו ונכדו האריכו ימים, וכי יש אפוא לראות מן הבחינה הזאת את שבט לוי כממשיכם של אבות האומה. ברם, מספרים אלה, כמו מספר הדורות עד ליציאת מצרים בכלל, מביאים עמהם קשיים ניכרים. סכום שנות חייו של קהת (אשר לפי האמור בבראשית מו, יא היה בין יורדי מצרים), של עמרם ושמונים השנה של משה גם יחד אינו עולה על שלוש מאות וחמישים, והרי לפי חאמור להלן (יב, מ) "ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה". מכיוון שגם שושלות־יוחסין רבות אחרות מעידות נגד מספר זה, וגם שושלת־היוחסין של יהושע (דברי הימים א' ז, כב ואילך) אינה מדברת בעדו, שהרי גם שס נמנים רק שבעה דורות מאלישמע בן עמיהוד, בן זמנו של משה, ועד אפרים, הרי שקשה לקיים את דברי הכתוב, שאכן ישבו במצרים ארבע־מאות־ושלושים שנה, ושחסרות חוליות בשושלות היוחסין, כלומר אינן מוזכרות בכתובים, ומה עוד שגם המסופר בבמדבר כו, נט אינו עולה בקנה אחד עמו. בביאורנו להלן, יב, מ־מא נבאר אי"ה קושי זה שלא תהא סתירה בין הכתוב ובין שושלות־היוחסין .
פסוק כ:דדתו. כלומר אחות אביו, כשם שדוד הוא אחי־האם. אך מכיוון שנישואין כאלה אסורים על־פי התורה (ויקרא יח, יב ואילך), הבינו השבעים והוולגטה "דדתו" במשמע "דודנית", כלומר שיוכבד היתה נכדתו של לוי, אלא שתרגום זה סותר את האמור בבמדבר כו, נט.
פסוק כב:אין הכתוב מזכיר־מונה כאן את בניו של חברון, אם משום שאין הם מוזכרים עוד בתורה, אם משום שלא היו לבית־אבות משלהם.
פסוק כג:אלישבע בת־עמינדב. אמם של הכהנים מוזכרת כאן במיוחד על ייחוסה - היא היתה בת שבט יהודה, השבט החשוב ביותר, אחות נשיאו של שבט זה. ואולי גם זו הסיבה לבחירתם של בני אהרן - ולא בני משה - לכהונה.
פסוק כג:את־נדב ואת־אביהוא. והם שוב מוזכרים במיוחד להלן כד, א,ט.
פסוק כד:ובני קרח. כבר בימי המדבר היה קרח ראשה של משפחה חשובה. בבמדבר כו, יא הוא מודגש. "ובני־קרח לא מתו", וגם שם בפסוק נח מוזכרת משפחה זו, ומסתבר אפוא שכבר נודעה לה חשיבות מיוחדת.
פסוק כה:מבנות השוה בראשית כח, א.
פסוק כה:את־פינחס. ומכיוון שפינחס מתפרסם מאוחר יותר (במדבר כה, ז ואילך), מוזכר כאן גם ייחוסו מצד האם. אמנם אין אנו יודעים היום, מי היה פוטיאל זה, אך מכאן משתמע שהיה מחשובי העדה.
פסוק כה:אלה וגו', חרי זה חיתום שושלת־היוחסין המתחילה בפסוק טז.
פסוק כה:ראשי אבות. כלומר, ראשיהם של בתי אבות, וכמו בבמדבר לא, כו ועוד.
פסוק כו:שני פסוקים אלה הם הערת־חיתום של שושלת־היוחסין כולה.
פסוק כו:הוא משה ואהרן. כלומר, משושלת־יוחסין זו ניתן ללמוד על ייחוסם ועל משפחתם של אישי־אלוהים אלה. בפסוק כו מדובר בשליחותם של שני האחים אל בני ישראל, שליחות שעליה כבר סופר למעלה ג, א־ו, ט, ואלו בפסוק כז מדובר בשליחותם אל פרעה, שליחות אשר פרטיה יסופרו להלן. מיד אחר שושלת־היוחסין מוזכר אהרן כראשון, ואלו בפסוק כז קודם משה, החשוב ממנו.
פסוק כו:על. במובן "ל", וראה להלן יב, נא.
פסוק כו:על צבאותם. ולהלן ז, ד הם נקראים "צבאותי", כלומר צבאות ה'.
פסוק כח:ויהי. כאן מבואר במפורט האמור למעלה פסוק יג, ומתואר כיצד ה' מסר שליחותו למשה ואהרן וטיבו של היחס בין האחים. הפסוקים כח־ל הם משפטי־הרישא, ורק עם ז, א מתחיל משפט־הסיפא, כלומר אחר "ויהי ביום" וגו' באים עוד שני משפטי־רישא המנוסחים בלשון עתיד עם ו"ו־ההיפוך, כמו במדבר ז, א אלא שכאן משפטי־הרישא ארוכים יותר. רק תמוה, שהענין מופסק פעמיים, פעם על ידי סימן פרשה סתומה ופעם על ידי סימן פרשה פתוחה, אך ראינו הפסק בין משפט־הרישא ומשפט־הסיפא על ידי פרשה במקומות נוספים.
פסוק כח:ביום דבר. לשון עבר, כמו ויקרא ז, לה.
פסוק כח:בארץ מצרים. בניגוד לדיבור הקודם שהיה בהר־סיני. אך אולי יש כאן גם רמז לדיבור שלמעלה, ו, ב ואילך, ובו גם משום פתיחה לשליחות אל פרעה.
פסוק כט:אשר אני דבר. אלה הם דברי ה' אל פרעה הבאים להלן, ז, טז ואילך.
פסוק ל:הן אני ערל־שפתים. כאן חוזר הכתוב רק על חלקה זה של טענת משה, משום שרק על חלק זה מוסבים דברי ה' בפסוקים ז, א־ב.