א וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ׃ ב וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ג וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם׃ ד וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ׃ ה וְגַ֣ם ׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי׃ ו לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל אֲנִ֣י יְהוָה֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ ז וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם׃ ח וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ ט וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה׃ י וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ יא בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִֽישַׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃ יב וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹֽא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם׃ יג וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ יד אֵ֖לֶּה רָאשֵׁ֣י בֵית־אֲבֹתָ֑ם בְּנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֗ל חֲנ֤וֹךְ וּפַלּוּא֙ חֶצְר֣וֹן וְכַרְמִ֔י אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת רְאוּבֵֽן׃ טו וּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֨ל וְיָמִ֤ין וְאֹ֙הַד֙ וְיָכִ֣ין וְצֹ֔חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן־הַֽכְּנַעֲנִ֑ית אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת שִׁמְעֽוֹן׃ טז וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֤וֹת בְּנֵֽי־לֵוִי֙ לְתֹ֣לְדֹתָ֔ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִ֑י וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י לֵוִ֔י שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ יז בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֛וֹן לִבְנִ֥י וְשִׁמְעִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ יח וּבְנֵ֣י קְהָ֔ת עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר וְחֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵ֑ל וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י קְהָ֔ת שָׁלֹ֧שׁ וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ יט וּבְנֵ֥י מְרָרִ֖י מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְתֹלְדֹתָֽם׃ כ וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת־יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־מֹשֶׁ֑ה וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י עַמְרָ֔ם שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃ כא וּבְנֵ֖י יִצְהָ֑ר קֹ֥רַח וָנֶ֖פֶג וְזִכְרִֽי׃ כב וּבְנֵ֖י עֻזִּיאֵ֑ל מִֽישָׁאֵ֥ל וְאֶלְצָפָ֖ן וְסִתְרִֽי׃ כג וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן אֶת־אֱלִישֶׁ֧בַע בַּת־עַמִּינָדָ֛ב אֲח֥וֹת נַחְשׁ֖וֹן ל֣וֹ לְאִשָּׁ֑ה וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־נָדָב֙ וְאֶת־אֲבִיה֔וּא אֶת־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת־אִֽיתָמָֽר׃ כד וּבְנֵ֣י קֹ֔רַח אַסִּ֥יר וְאֶלְקָנָ֖ה וַאֲבִיאָסָ֑ף אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקָּרְחִֽי׃ כה וְאֶלְעָזָ֨ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֜ן לָקַֽח־ל֨וֹ מִבְּנ֤וֹת פּֽוּטִיאֵל֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ אֶת־פִּֽינְחָ֑ס אֵ֗לֶּה רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַלְוִיִּ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ כו ה֥וּא אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָה֙ לָהֶ֔ם הוֹצִ֜יאוּ אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם׃ כז הֵ֗ם הַֽמְדַבְּרִים֙ אֶל־פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֔יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם ה֥וּא מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן׃ כח וַיְהִ֗י בְּי֨וֹם דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ כט וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר אֲנִ֣י יְהוָ֑ה דַּבֵּ֗ר אֶל־פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ ל וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק ב:
רש"י וידבר אלקים וגו' דבר אתו משפט כו' כתב הרא"ם שאין אלקים בכל מקום אלא דיין עכ"ל והאריך שם מאד בדבר זה למה כתב זה רש"י כאן יותר מכמה אלקים הכתובים בתורה גם הרג"א האריך מאד כאן ואיני יודע מי הכריחם להאריך שלא לצורך וליכנס בכל זה כי משמע מדבריהם שאין דעת רש"י לפרש כאן אלא מלת אלקים שכתב כאן או מלת וידבר אבל אני אומר שאין זה כוונת רש"י כי נ"ל שק' לרש"י על הפסוק וידבר אלקים אל משה מה דבר אתו שהרי לא כתיב אחריו כלום ואין לומר זהו הדבור מה שכתב אחריו ויאמר אליו אני ה' וגו' דא"כ וידבר אלקים אל משה לאמר אני ה' היה לו לומר אלא ע"כ האי וידבר וגו' ענין בפני עצמו הוא ויאמר אליו אני ה' עניין אחר הוא וכמו שפרש"י בהדיא בתחלת פרשת אחרי מות שכתב גם כן כמו כאן וידבר ה' וגו' ואחר כך ויאמר ה' וגו' ששם מקשה ג"כ כמו בכאן שהיה לו לומר וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו' לאמר דבר אל אהרן אחיך וגו' הכא נמי מקשה כאן כן ושם פירשו לפי עניינו משל לשני רופאים כו' כלומר ושני עניינים הם כמו שיתבאר שם בע"ה וכן כאן פירושו גם כן לפי עניינו דשני עניינים הם ואמר כי אין וידבר אלקים אל משה שבכאן הוא כולו נושא המאמר כמו בשאר מקומות אלא מלת וידבר שבכאן הוא לבדו נושא המאמר ואלקים אל משה הוא נשוא המאמר וקאי הכל על הפסוק שלפניו בסיום פרש' שמות דכתיב ויאמר ה' אל משה עתה תראה וגו' וה"פ וידבר ר"ל אותו ה' האמור למעלה שדבר אתו דבר אתו גם כן משפט שזה פי' אלקים אל משה כאלו אמר וידבר אותו המדבר עמו שהוזכר למעלה שהוא ה' דבר המשפט אל משה כלומר התווכח עמו בדין על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות כו' כי כן מלת משפט יאמר על ג' דברים יאמר על הטענות ועל הפסק דין ועל תשלום הגמול כמו שפי' רש"י בפרשת ואתה תצוה גבי חשן ואח"כ אמר ומה הוא הויכוח והטענה שטען עמו ויאמר אליו אני ה' וגו' וכמו שפי' רש"י כל הפרשה על זה הויכוח כו' אבל לא ירד רש"י ז"ל לפרש כאן מלת אלקים או מלת וידבר שאם כן למה פירשו כאן יותר מבכל מקום שהוזכר כבר אלא דעת רש"י הוא כי גם אם היה כתוב כאן וידבר ה' אל משה וגו' או ויאמר ה' אל משה ויאמר אליו אני ה' וגו' גם כן היינו צריכין לפרש כן כיון שחזר לומר ויאמר אליו וגו' אלא שהפסוק כתב לשון הצודק הנופל על העניין שצריך כאן שהוא אלהים שפירושו כן לפעמים הויכוח שעל ידי הדיין לפעמים חיתוך הדין כמו מלת משפע וכן שם בפרשת אחרי מות גם כן הוא המשפט שמתוך קושיא זו שאמרנו יאמר רש"י שם שאין פסוק וידבר ה' אל משה וגו' עד וימותו הוא כולו נושא המאמר ומויאמר ה' אל משה אל יבא בכל עת וגו' הוא נשוא המאמר אלא שכל אחד ענין בפני עצמו הוא ומשל לשני רופאים כו' וכמו שיתבאר שם בעה"י באריכות וכן כתב הרא"ם בדיבור שאחר זה המתחיל על שהקשה לדבר ולומר כו' דוידבר אלקים אל משה ומאמר ויאמר אליו אני ה' שני עניינים הם אלא שפירשו באופן אחר ואשר כתב פה הרג"א ואמר שהרא"ם ס"ל שכל המקרא הזה וידבר אלקים אל משה עד אני ה' כולו הוא עניין אחד ומוארא אל אברהם וגו' הוא מלתא אחריתי לא דק בדברי הרא"ם שבהדיא כתב הרא"ם דויאמר אליו אני ה' הוא מלתא אחריתי כמו שכתבתי:
פסוק ב:
בא"ד על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות הקשה הרא"ם וז"ל משמע שהוא סובר שזאת הפרשה היא תשובה לעניין של מעלה שאמר משה למה הרעות ואם כן מהו זה שכתב בסוף דבריו ורבותינו דרשוהו לעניין של מעלה שאמר משה למה הרעות דמשמע שאין זה סברתו ועוד שמכלל דבריו בפי' הפרשה הזאת נראה שהוא סובר שבפרשה הזאת היא תשובה על למה זה שלחתני ולא על למה הרעות עכ"ל ועוד הקשה וז"ל תימא דמהכא משמע דלמה זה שלחתני הוא שאלה ששאל לו לאיזה צורך שלחתני אחר שמאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך ולפיכך השיב לו לא לחינם שלחתיך כי אם לקיים כו' וזה סותר מה שפי' למעלה שהוא לשון קבילה שאמר קובל אני על ששלחתני בשליחות זה שיש בו תקלה שבזה לא יפול לומר לא לחנם שלחתיך מפני שנראה שמשה אמר לו למה זה שלחתני בחנם שלא לצורך ומשה לא אמר לו אלא למה זה שלחתני בשליחות כזה שבא תקלה על ידי גם לא יפול עליו כדי לקיים דברי לאבות כי עדיין הקבילה במקומה עומדת שהרי משה יודע היה שסופו להצילם כמו שאמר לו ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה רק שאשלח ידי והכתי אותו בכל נפלאותי ועם כל זה היה קובל מאחר שכוונתך היתה להרע להם על ידי שליחותי למה זה שלחתני בשליחות שתצא תקלה על ידי כי מאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה עכ"ל ואני אומר שאם נרד לעיין בעומק דברי רש"י ז"ל אין כאן מקום לכל הקושיות הללו כי נ"ל מה שאמר רש"י דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר למה הרעות לעם הזה ויאמר אליו אני ה' נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני ולא לחנם שלחתיך כו' כל זה אינו תשובה אלא למה שאמר משה למה הרעות לא לקבילה שקבל משה למה זה שלחתני אחר שבא תקלה על ידי וה"פ לפי דעת רש"י שמה שאמר משה למה הרעות הכי אמר ליה משה להקב"ה אחר שאני רואה שעל ידי השליחות ששלחת אותי היה הסיבה שהרע לעם הזה לא היה לך לשלוח כלל שום בן אדם לא אותי ולא איש אחר כי אעפ"י שידעתי שוודאי כוונתך הוא לגאול אותם כמו שאמרת וארד להצילו מיד מצרים וגו' היה לך לנגע את פרעה על ידי נגעים באופן שיבין שבאו לו אלו הנגעים בעבור שישלח את ישראל מארצו כמו שעשית לו במעשה שרה שעל ידי הנגעים שהבאתה עליו הבין שבעבור שרה היו או היה לך לשלוח אליו מלאך אלקים בחלום הלילה כמו שעשית גבי אבימלך ויאמר לו המלאך שלח את עמי ויעבדוני ואם היה מקשה את לבו היית יכול להכות אותו כל המכות שתרצה ואז לא היה לו מקום ופתחון פה להרע לישראל בשביל זה שהרי היה רואה שכל זה היה בלא ידיעתם ואם היית צריך אחר כך למנהיג שיוצא אותם להנהיגם גם במדבר היה לך למנות אחד עליהם אחר שיתרצה פרעה לשלוח אותם אבל ע"י השליחות של בשר ודם כמוני יש לו מקום לטעות ולומר שאין זה השליחות ממך אלא מישראל מחמת שנרפים הם והם השולחים אנשים מעצמם וע"י זה יש לו מקום לומר נרפים אתם נרפים כו' ויש לו פתחון פה לומר תבן לא ינתן לכם ותוכן לבנים תתנו וגו' ולהרע להם בכל מיני הרעות וכל זה כלל משה במה שאמר למה הרעות לעם הזה ר"ל ע"י השליחות של בשר ודם הרעות ומה שאמר אח"כ למה זה שלחתני אינו אלא דרך קבילה בעלמא כלומר ואת"ל שרצונך על כל פנים לשלוח בן אדם קובל אני ששלחת אותי הואיל ובא תקלה על ידי ועכשיו בתשובה לפי האופן שאמרנו על מה שאמר למה הרעות ועשה עצמו כמו יועץ דבר אתו קשות ואמר לו אני ה' נאמן לשלם שכר כו' ולא לחנם שלחתיך ר"ל לא לחנם שלחתי בשר ודם כמותך ולא רציתי לשלוח נגעים או מלאך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות כו' ואעפ"י שהקבילה שלך במקומה עומדת לא אכפת לי מטעם שמפרש ואזיל כל הפרשה עד לבסוף שאמר כי בברית בין הבתרים אמרתי לו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי והכוונה הואיל ואמרתי שגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי כלומר שגם כל אותה האומה המעבידין בהם אייסר אותם בנגעים לא היה יכול להיות השליחות ע"י נגעים או ע"י מלאך לפרעה לבדו שאז אם היה מקשה את לבו לא היה הדין נותן לייסר ולהכות כל הגוי רק את פרעה לבדו לא כל הגוי כי הם לא ידעו ויהיו נספים בלא משפט כי לא היו מחוייבים להאמין לפרעה מה שאמר להם שבאו עליו נגעים או שנשלח לו מלאך שישלח את ישראל ובדין היו מקשין לבם ואין זה סברא לומר שינגע כל העם מקצה או לשלוח מלאכים לכולם להודיעם שישלחו ואם לא ישלחו יבא עליהם מכות זה אינו סברא אבל ע"י שליחות אנשים בשר ודם כמותך שהם יראו אתכם יוצאים ונכנסים בהיכל המלך ותדברו עמו בפני כל שריו וחכמיו ויועציו לשלח את ישראל ואין ספק שדבר זה יתפרסם לכל העם ואם אז יראו שהמלך יקשה את לבו ולא ישלח אותם והם לא ימחו בידו יתחייבו הם כמו שנתחייבו אנשי שכם שלא מיחו בידו לקחת את דינה וכ"ש אם אחר כך גם הם יעבידו בהם בפרך אפי' פעם אחת וודאי כולם יהיו חייבים כלייה ואוכל לקיים בכולם וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וכל מה שמכאן עד דן אנכי ולא עד בכלל אינו טעם לשליחות בשר ודם אלא לסתם שליחות ואפי' היו נגעים או מלאך ומ"ש אחר כך לכן אמור לבני ישראל וגו' הוא טעם לשליחות בשר ודם ולא קאי אלא על ואזכור את בריתי שפירושו בריתי בין הבתרים שהוזכר באותו ברית וגם את הגוי וגו' כמו שכתבתי והרי לא תהיה כל הפרשה אלא תשובה למאמר למה הרעות וגו' ויתורצו השתי קושיות אחרונות והקבילה תהיה במקומה עומדת ולא חש לו להשיב עליה אלא שלפי זה אין כאן תשובה אלא למה שנמשך וכלל במאמר למה הרעות שהוא למה שהיה מתרעם על אופן השליחות כאלו היה יועצו של מלך לא על ההרעה בעצמה ועל ההרעה בעצמה לא היה מתרעם מפני שטבעי העניין כן נותן גבי כל מלך עריץ כזה כשמקניטין אותו שגם הוא עושה להכעיס ולהקניט כל מה שיוכל ושיעשה להם נס להצילם לא היה חושש משה רק היה מתרעם על תחלת תחבולת השליחות אבל רבותינו ז"ל אמרו שלא חשש משה לתחבולת השליחות רק היה מתרעם שהיה לו לעשות להם נס להצילם אף על פי שטבע העניין כן נותן וזהו נקרא הרהור אחר מדותיו לכך אמר רש"י אחר כך ורבותינו דרשוהו לעניין של מעלה שאמר משה למה הרעות כו' כלומר אבל רבותינו לא דרשוהו למה שנמשך מן למה הרעות וגו' שהוא דרך עצה בעלמא אלא על מאמר של למה הרעות בעצמו שהוא לשון הרהור שמהרהר אחר מדותיו ית' כמו שאמר אחר כך בפי' והצל לא הצלת ואמר לו חבל על דאבדין כו':
פסוק ב:
בא"ד כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים כתב הרג"א וז"ל הוסיף הראשונים שזהו עיקר הנאמנות שהוא מקיים את דבריו מה שדיבר לאבות הראשונים בימים הקדמוני' והוא מקיים לבניהם אחריהם עכ"ל ונראה מדבריו שכתב זה ליסוד לבנות עליו מה שכתב אחר כך על מה שאמר רש"י בסמוך וארא אל האבות באל שדי וז"ל הוצרך להוסיף אל האבות לומר כי וארא מחובר למעלה שכתב אני ה' נאמן לשלם שכר טוב לקיים דברי לאבות הראשוני' וארא אל האבות אל אברהם וגו' ור"ל אני ה' נאמן לקיים הבטחה לאבות הראשונים וארא אל אותן האבות כו' עד והנה להכרח גדול הוצרך רש"י להוסיף האבות לעשות דיבור אחד והרא"ם פירוש פירש משובש ללא צורך עכ"ל ואני אומר כי בנפילת היסוד יפול הבניין כי מה שכתב שזהו עיקר הנאמנות מהשמקיים לבנים מה שהבטיח לאבות הראשונים אין לו טעם כי כיון ששמו ה' מפני שהוא נאמן כו' לגבי דידיה ית' אין חילוק בין הבטחת האבות להבטחת הבנים וזה מבואר ועוד לפי דבריו העיקר חסר בדברי רש"י גבי וארא אל האבות שהרי עיקר כוונתו לפי דבריו האבות הראשונים שאמר למעלה וא"כ למה חסר רש"י מלת הראשונים גבי וארא אל האבות אל האבות הראשונים מבעי ליה ועוד לא תיקן הרג"א כלום מה שמקשין על רש"י שהיה לו לעשות דבור מיוחד אל אברהם יצחק ויעקב האבות ולדבריו כ"ש שיקשה זה שהיה לו לרש"י לומר וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב הם האבות הראשונים ואם כן אתה רואה שהוא רוצה לשבש דברי הרא"ם ז"ל האמתיים בדברים שאינם נכונים על כן אני אומר כי ודאי דברי הרא"ם האחרונים והם מה שאמר שהרב רצה לקצר הלשון ואמר במקום וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וארא אל האבות וכוונתו בזה אינו רק לפרש מלת וארא כו' עכ"ל הם דברים כנים ואמתיים ופשיטא שדעת רש"י כן היה וכל המפרש בעניין אחר הרי הוא משבש ומהפך דברי אלקים חיים:
פסוק ה:
רש"י וגם אני וגו' ואזכור אותו הברית כי בברית בין הבתרים כו' כתב הרג"א מה שהוסיף כי בברית בין הבתרי' כו' ר"ל ולא אמר ואזכור הברית של נתינת הארץ מפני שנתינת הארץ לא היה מתחייב מן הצעקה שהיו צועקים מתחת סבלות מצרים שבלתי ספק לא היו מבקשים רק על שלא יהיה להם שיעבוד ואיך יהיה נזכר נתינת הארץ ע"י צעקה זאת ומה שאמר הרא"ם אע"ג שלא היה הברית רק על נתינת הארץ מ"מ כאשר בא ליתן להם הארץ לא יתכן מזולת זה שיצאו מארץ מצרים לא דק שלא יתכן לפרש ואזכור את בריתי הוא נתינת הארץ בשביל הצעקה שהם לא צעקו על נתינת הארץ עכ"ל ואיני יודע על מה סמך הרב הזה שהחליט כל כך את דבריו שאין להם יסוד וזה דברים אמתיים של הרא"ם ז"ל כי מה שאמר הוא והתמיה ואיך יהיה נזכר נתינת הארץ ע"י צעקה זאת תמיהני עליו למה לא יהיה נזכר נתינת הארץ ע"י צעקה זאת כי מתוך שצעקו על סבלות מצרים שלא יהיו משועבדים תחתם אמר הש"י כששמע צעקתם מה אעשה להם אם אוציאם מתחת סבלות מצרים ואמסרם ביד אומה אחרת שמא גם אותה אומה יעבודו בהם בפרך ויענו אותם אלא ע"כ צריך אני לתת להם ארץ בפני עצמם ולהמליך עליהם מלך או שופט או מנהיג כדי שלא יהיו משועבדים תחת סבלות שום אומה ולשון ואיך יהיה סבה גדולה מזו לזכור נתינת הארץ ואם כן מה הוצרך רש"י להזכי' כאן ברית בין הבתרים לא היה לו להזכיר רק ברית של נתינת הארץ שהוא מה שנא' בפ' מילה אני אל שדי וגו' ונתתי לך ולזרעיך וגו' אלא עכ"ל הוכחת רש"י שמביא ברית בין הבתרים הוא מה שאמר פה בזרוע נטויה ובשפטים גדולים שזהו פי' של דן אנכי ואין לומר שמא כן הוא כוונת רש"י במה שהזכיר ברית בין הבתרים שר"ל והוצאתי ובברית בין הבתרים כתיב ואחרי כן יצאו וגו' שהרי לא הביא רש"י רק דן אנכי ולא סוף הפסוק של ואחרי כן יצאו וגו' ולא רצה רש"י להוציא זה מוהוצאתי דואזכור את בריתי דמיירי בברית בין הבתרים דכתיב בין הבתרים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול דס"ל לרש"י דנתינת הארץ והוצאת ממצרים חדא עניינה שהרי מן הנתינה מתחייב ההוצאה כי אי אפשר נתינת הארץ ויהיה תחת סבלות מצרים והלכך אי לאו דסמך רש"י על פסוק בזרוע נטויה ובשפטים גדולים לא היה מזכיר רש"י ברית בין הבתרים רק ברית דלתינת הארץ דנתינה והוצאה חדא מלתא היא ס"ל ואם הי' הרב האריה מעיין ומדקדק בדברי הרא"ם ז"ל והיה יורד לסוף דעתו כאשר ביארתים לא היה אומר שלא דק כי ודאי צדקו כל דברי הרא"ם בזה ודקדק דקדוק יפה אמתי וישר:
פסוק ט:
רש"י ורבותינו דרשוהו לעניין של מעלה שאמר משה למה הרעות כו' עד ואין המדרש מתיישב אחר המקרא מפני כמה דברים אחת שלא נאמר שמי ה' לא שאלו לי וא"ת לא הודיעם שכך שמו כו' עכ"ל נ"ל דה"פ וא"ת לא הודיעם שכך שמו פי' וממילא שמעינן שלא שאלו שאם שאלו ודאי היה מודיעם כי למה לא ידיעם אם ישאלו וע"י שלא הודיעם ש"מ שלא שאלו ועל זה אמר רש"י הרי תחלה כו' נאמר אני ה' כו' הרי שהודיעם בלא שאלה וא"כ היתה עיקר התוכחה שלא שאלו והדרא קשי' לדוכתה שהיה לו לומר ושמי ה' לא שאלו לי זהו כוונתו של רש"י ונ"ל להמליץ בעד רבותינו ז"ל דשפיר קאמרו וה"פ מדכתיב ושמי ה' לא נודעתי שהוא לשון נפעל ע"י אחרים ולא כתיב הודעתי שהוא לשון פועל הוי כמו דכתיב לא שאלו לי כלו' וידיעת שמי לא נפעל להם בידיע על ידי שאלתם שאם אתה שואל לראובן מה שמך וראובן אומר לך ראובן הוא שמי הרי ניכר לך שם ראובן ע"י שאלתך והרי אתה הפועל וראובן הוא הנפעל אבל אם ראובן מודיע שמו לאחד בלתי שאלה הרי הוא פועל הידיעה לא על ידי שאלה ה"נ אם היה כתוב לא הודעתי להם היה מקום לקושיית רש"י על רז"ל אבל כיון דכתיב לא נודעתי להם יבואו דברי רז"ל על נכון ושפיר מתיישב אחר המקרא אלא שרש"י ז"ל לא נתקררה דעתו בזה מפני שהוא נפעל קל שהוא נופל ג"כ על הפועל עצמו אפי' בלא ע"י אחרים כמו ועמשא לא נשמר ולכך ס"ל שאם כדברי רז"ל הל"ל לשון פועל כבד שלא נזכר שם פועלו אבל מ"מ אין זו סתירה כל כך לדברי רז"ל כך נ"ל:
פסוק יב:
רש"י ואיך ישמעני פרעה זה אחד מעשרה ק"ו שבתורה מה שפי' רש"י פי' של ערל שפתים קודם ואיך ישמעני פרעה נראה דס"ל שעיקר הק"ו הוא ממאמר ערל שפתים כמשמעו פשטו של קרא וכמו שאמר בפי' בפרשה שאחר זו ויאמר משה וגו' הן אני ערל שפתים וגו' שהיא האמירה הזאת וה"ק מה ישראל שאני מדבר עמהם בלשונם המורגל להם מנעוריהם שהוא לשון הקדש לא שמעו אלי מחמת ערל שפתים שלי כי לא הבינוהו במרוצה בעלמא ממני מחמת שאני ערל שפתים פרעה שאני מדבר עמו בלשון שאינו לשונו שאעפ"י שמבין בלשון הקדש מ"מ אינו רגיל בו כי אינו לשונו שמגודל בו ק"ו שלא ישמע אלי כי לא יבין במהרה מחמת ערלת שפתים שלי ועל ק"ו זה ליכא שום פירכא דאיך שייך למפרך פרכא על דבר שהוא טבעיי והטבע כך נותן ומה שאמר הכתוב ולא שמעו אל משה מקצר רוח ה"פ כי אם לא היה קצר רוח ועבודה קשה היו מתבוננים בינה ונוטים אוזן לשמוע על דבריו יותר ומדברים עמו דרך קריצה ורמיזה עד שיבינוהו שכיון שהיה להם לנשוא לו פנים פשיטא שלא היו מבזים דבריו והיו מתבוננים בהם אלא שהקצר רוח והעבודה קשה גרמו שלא יכלו לעשות זה או לא רצו כי לא קבלו תנחומי' מדברים שלא הבינו מ"מ הרגיש משה בזה בעצמו שערלת שפתיו גורמי' שאין דבריו מובנים לשניהם לבני אדם המורגלים ושאינם מורגלים בו כשדיבר במהרה בהרגיל הלשון עד שיטו אזנם ויתבוננו בהם בינה לישא וליתן עמו עד שיבינוהו וא"כ פרעה שהוא מלך ואין מדרכו לישא וליתן ולהטות אוזן לשום אדם שידבר עמו איך ישמעני ויבין אותי מדיבורי בלעגי שפה המורגל לי בלא משא ומתן עמדי כי צריך אני אחר שיטעימנו וימליצו באזניו וזהו ק"ו שאין עליו פירכא כמו כל הק"ו שבתורה וע"ז השיב לו הש"י אתה תדבר וגו' ואהרן יטעימנו כו' כמו שפרש"י שם ואין להקשות מניין לנו לומר שמשה דבר עם פרעה בלשון הקדש שמא בלשון מצרית דבר עמו דהא כתיב בשליחות זה בתחלתו ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח וגומר ובקיום שליחותם כתיב ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' אלקי ישראל שלח וגומר וכל מקום שנאמר כה פירושו בלשון הזה כמו שפירש רש"י בפרשת יתרו גבי כה תאמר לבית ישראל וכבר ידעת גם כן מה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה גבי כה תברכו וגו' כה בלשון הקדש כו' הכא נמי הכי פירש כה בלשון הזה שאני מדבר עמך תדבר אל פרעה וזה שאין ספק שדיבר הש"י עם משה בלשון הקדש ואם פרעה זה הוא פרעה הראשון כבר ידעת שלמד לשון הקדש מיוסף כמו שפרש"י בפרשת ויחי ואם הוא פרעה אחר כבר ידעת מאמרם ז"ל שאין ממנין מלך במצרים עד שיוכל לדבר בכל שבעים לשון אבל זה אין ספק שאי אפשר שיכול לדבר במרוצה בכל הלשונות כמו בעל אותו הלשון ומעכשיו יהיה פי' הן בני ישראל לא שמעו אלי כמשמעו לא הבינו אלי כמו אל עם אשר לא תשמע לשונו שפירושו לא תבין וכן והם לא ידעו כי שומע יוסף וגו' שפירושו הבין יוסף וכן איך ישמעני פרעה פירושו איך יבין אותי ואני ערל שפתים וכן הוא אומר בפי' בפרשת שנייה הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה שע"כ פירושו ואיך יבין והיא היא האמירה הזו ועוד אומר אני אפי' את"ל שמשה דבר עם פרעה בפני שריו ועבדיו בלשונו בלשון מצרים הק"ו הוא ק"ו טוב וגמור וה"ק הן בני ישראל שאני מדבר עמהם בלשוני ובלשונם שכולנו מורגלים בו והוא לשון הקדש דודאי משה היה מורגל בו כמוהם ואפ"ה אינם מבינים אותי מפני שאני עלג מחמת ערלת שפתים פרעה שאני מדבר עמו מצרית והוא לשון שאין אני מורגל בו כמוהו וגם ערל שפתים אני וצריך הוא ושריו להתיישב מאד על דברי עד שיבינם והוא מלך ואין דרכו בכך להתבונן ולהתיישב אפי' בדברי מי שמדבר לפניו בלשון שהוא מורגל וכ"ש מי שהוא עלג וערל שפתים ק"ו שלא יבין אותי כשאני מדבר לפניו הואיל ואני ערל שפתים ומה שפירשו הרא"ם והסכים הרג"א שהק"ו הוא מכח טובה ורעה כלומר שלישראל הוא מדבר טובתם ולא יקבלו איך יקבל אותם פרעה שמדבר עמו לרעתו וצריכין ליכנס במדות האמורין בקלין וחמורין ולעשות עניין קוצר רוח פירכא כתובה יעויין בדבריהם אינו נראה בעיני כלל שכל אלו הדברים אינם אלא על דרך החריפות שהרי לא הוזכרו בפסוק ואיך יעשה מן התורה כך ק"ו פשוט והתורה לא למלאכי השרת נתנה וקולות וחומרות ערל שפתים כתובה בפי' משמעות הכתובים בהדיא שזהו ק"ו של משה ולא דבר אחר וגם זה לעד לדברי שהרי השיב לו הש"י מיד על טענת ק"ו זה ואמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן וגו' ופרש"י לפי שאמר משה אני ערל שפתים צרף לו הקב"ה את אהרן להיות לו לפה ולמליץ ועל הק"ו שלהם לא השיב כלום רק סמך על המבין המדות של ק"ו לפי דבריהם וזה דוחק נ"ל: