פסוק א:עתה תראה. פ"ה שא"ל הקב"ה לאברהם נסיתי ולא הרהר אחר דברי ואתה כבר הרהרת. ואע"ג דאברהם אמר במה אדע כי אירשנה. אין זה הרהור. אלא ה"ק ליה באיזה זכות אדע שאירש הארץ. והשיב לו הקב"ה ע"י זכות הקרבנות. כדכתיב קחה לי עגלה משולשת וכו':
פסוק א:כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו. למה כפל ביד חזקה. הכי משמעות דקרא. כי ביד חזקה ישלחם שאני אעשה לו כח ואייסרנו במכות עד שישלחם. וביד חזקה יגרשם בעל כרחם של ישראל כמו שנא' ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ ולא הספיקו לשאת צדה לדרך:
פסוק ב:וידבר אלהים. לפי שא"ל משה למה הרעות. דבר הקב"ה אליו קשות. וכן אלהים משמע מדת הדין. וכן וידבר משמע קשות. כמו דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות:
פסוק ב:וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. באברהם כתיב אני אל שדי פרה ורבה. וביעקב כתיב אני אל שדי פרה אבל ביצחק לא כתיב אלא והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך והיינו שבועה דאל שדי:
פסוק ב:וארא אל אברהם. מדרש אגדה. שהקב"ה מתאונן על הראשונים ואמר חבל על דאבדין ולא משתכחין. שהרי כמה פעמים נגליתי להם באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. כלומר לא שאלו לי. ואתה כבר שאלת מה שמו מה אומר אליהם. ורש"י הקשה על זה דא"כ היה לו לכתוב ושמי ה' לא שאלו לי. וא"ת לא הודיעם שכך שמו הרי תחלה כשנגלה לאברהם א"ל אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וכו'. והעולם תמהים מה ר"ל רש"י וא"ת לא הודיעם שכך שמו. ומפרשים הכי. וא"ת דהא דכתיב לא נודעתי ר"ל לא הודעתי. כלומר לא הודיעם שכך שמו ומפני מה לא הודיעם לפי שלא שאלו לו שמו. נמצא דהא דכתב לא נודעתי כמו שכתוב לא שאלו לי. ואז יתיישב האגדה דמתאונן על האבות. ואין זה יכול להיות דמתחלה כשנגלה לאברהם נאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. אלמא הודיעם שכך שמו. ומאחר שהודיעם א"כ לא היה מתאונן על הראשונים אלא שהללו לא שאלו לו שמו ואלו שאלו ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה שהיה לו לכתוב ושמי ה' לא שאלו לי. ועוד קשה מאחר שהודיעם שמו למה משבחם על שלא שאלו שמו וכן למה תולה גנות למשה על ששאל שמו הלא הקב"ה לא הודיעו. לכך נ"ל כפי' קמא שפירש"י:
פסוק ו:וגאלתי. פ"ה דאיכא ד' לישני גאולה. והבאתי לא קא חשיב דאין זה לשון גאולה. ומ"מ סמך הוא לכוס חמישי דאמרי' אם חולה הוא או אסטניס לומר בחמישי הלל הגדול אם ישתנו:
פסוק ט:ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. וקשה וכי יש אדם שנתבשר בבשורות טובות ולא יהיה שמח. וא"כ מה ת"ל ולא שמעו. אלא קשה היה להם לפרוש מע"ז שעובדים. כדכתי' משכו וקחו לכם. משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן:
פסוק יב:הן בני ישראל לא שמעו אלי וכו'. הפשט כך הוא. הן בני ישראל אע"פ שאני מבשרם בשורות טובות. ואיך ישמעני פרעה שאני מבשרו בשורות רעות. וזה אחת מקלים וחמורים שבתורה. ואם תיקשי מאי ק"ו הוא. הא דלא שמעו לו מפני קוצר רוח שהיה להם. וי"ל בכל שכן שהיה להם לשמוע ולהאמין כלום יש מתבשר בשורה טובה ולא ישמע ולא יאזין:
פסוק יג:וידבר משה לפני ה' לאמר. כך אמר משה להקב"ה אמור לי אם אתה גואלם אם לאו. והשיב לו עתה תראה. וכן וידבר משה לפני ה' לאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות. אמר משה השיבני אם אתה ממנה פרנס על הצבור אם לאו ויען לו קח לך את יהושע וכו'. ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר:
פסוק יג:ויצום אל בני ישראל. שילכו אל פרעה מלך מצרים וידברו כדי להוציא בני ישראל:
פסוק יד:בכור ראובן. מפני שמייחס שבט לוי בשביל משה ואהרן התחיל לייחס מראובן עד שהגיע ללוי ומנה זרעו של לוי עד משה ואהרן. בני אהרן ובני קרח וכל ראשי האבות ומה שלא מנה בני חברון לפי שלא הוזכרו בשום מקום בתורה. ולא מנה אלא אותם שהוזכרו כגון בני עמרם. ומטעם זה אינו מונה בני משה לפי שלא הוזכרו. וכן בני איתמר:
פסוק כ:ויקח עמרם את יוכבד דודתו. לפי שנולד מדודתו של אביו לא נכתב כרת בעריות מפני כבוד דודתו. וזהו שייסד הפייט אחות אב על כל נעלם תכסך בושה ונכרת לעולם באמת יהגה חכי יסדו הפייט:
פסוק כג:אחות נחשון. מכאן מוכיח התלמוד הנושא אשה יבדוק באחיה:
פסוק כז:הוא משה ואהרן. ובפסוק אחר כתיב הוא אהרן ומשה. אלא לענין התולדות הקדים אהרן. ולענין הדבור הקדים משה שהיה עיקר: