פסוק ז:המוציא. עיין מ״ש בירושלמי פ״ג דר״ה.
פסוק ח:ונתתי אתה לכם מורשה אני ה׳. עיין בספרי פ׳ עקב והוריש ד׳, דרק ד׳ מוריש ולא בי״ד, ור״ל דכל תק״ח צריך קנין, ועי׳ רש״י כתובות דף ע״ט ע״ש, ועי׳ בבא בתרא דף קי״ט א״י מוחזקת, ור״ל דא״צ קנין, אבל דרבנן צריך קנין, עמ״ש בכתובות דף ע״ט גבי פירות, וב״ק דף מ׳, ע״ב גבי שומר אבידה, ורק מתנת שכיב מרע דהוה כירושה, ועמ״ש בהך דכתובות דף ק״ב ע״ש. ועי׳ ב״ב דף קל״ט ודף קנ״א, ובהך פלוגתא גיטין דף ס״א עשו שאין זוכה כזוכה.
פסוק ט:ולא שמעו אל משה וגו׳. ולמה נכפלו הדברים. אך הגדר כך, דכעת נעשה עוולה חדשה, דכיון דכעת כלל ישראל לא שמעו אל משה רבנו הוה בגדר כמו ע״ע דאמר אהבתי כו׳ לא אצא כו׳, וא״כ נרצעים, ורק על ידי יובל, וזה רק על עצם המציאות, יובלא אפקעתא דמלכא, ר״ל דאדרבה ע״י שקנה השדה לעולם ע״י זה תצא ביובל, כמבואר ב״מ דף ע״ט ודף ק״ט ע״ש, וקה״ג דוקא, ורק כל יכול שייך זה, והוה נצרכים שפרעה יקנה אותם קה״ג דוקא, ולכך אמר להם פרעה שלא יתן להם תבן כלל, בגדר עשה עמי ואיני זנך, ובגדר אמר מלכא עקרנא טורא ב״ב, ערכין ר״ל כמ״ש שם דלאחר עקירה יהי׳ ג״כ שם הר דעיקר הר ועמק לא מעקר הוה, עיין נדה דף כ״ג … בהך מה שזה גבוה משאר וכן מה שזה עמוק משאר, וא״כ אמר הקב״ה שזה ג״כ יקחו עליהם ישראל שישלחו, שאין נוהג רק בזמן שהיובל היא קנין.
פסוק יג:ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים וגו׳. עי׳ בירושלמי ר״ה פ״ג דזה הוה גדר תנאי דע״מ כן יצאו שאם יהי׳ שש או יובל יוציאו עבדים ב״י לחירות ע״ש בזה ואם יעברו אז ישארו עבדים, ולכן בימי ירמי׳ נענשו כמבואר ערכין דף ל״ג ע״ש, וכן נצרך להם להחזיר הביזה שלקחו גדר הענקה ביזת מצרים ועל הים, ועי׳ בספרי פ׳ ראה ועי׳ פסחים דף פ״ז, ע״ב ביזת מצרים חזרו, ועי׳ שם דף קי״ט, ועי׳ סנהדרין דף צ״א גבי גביהא, ולכן לוקחים כל הכסף מישראל תשלום בעד חזרה של הענקה כיון דלא השלימו תנאם, אך ע״י זה היה טובה לישראל, דאל״כ כיון שנבוכדנצר כבשם הוה קונה אותם קה״ג ממש על ידי מלחמה, והוה ח״ו גדר באו פריצים כו׳, גיטין דף ל״ח וכ״מ, רק זה דמבואר בסנהדרין קמחא טחינא, דכיון דבטלו יובל ולא שלחו עבדים נתבטל התנאי הוצאה מן מצרים, ורק ע״י שנבוכדנצר כבש מצרים זכה בהם, ולא עדיף מן גברא דאתא מחמתו, ולא ניתוסף לו קנין חדש ע״י כבושה של ישראל, וכמ״ש בגיטין דף ל״ז גבי עבד שנשבה, ועמ״ש גיטין דף מ״ח, ע״א וב״ק דף מ״ה, ע״ב בזה.