וארא אל אברהם וגו' ושמי ה' לא נודעתי להם וגם הקימותי את בריתי אתם וגם אני שמעתי וגו', והנה ראוי לשית לב. א' למה לו לומר הרבה טעמים. ב' מה שכתב רש"י שלא נכרתי במדת אמיתית שלי שהרי הבטחתי ולא קיימתי והוא תמוה ממ"נ אם הגיע הזמן כבר וכי צריך הקב"ה ליתן טעם לקיום הבטחתו הלא בלאו הכי ההוא אמר ולא יעשה ואי עדיין לא הגיע הזמן אין צריך לקיים הבטחתו. ועוד כמה פעמים הבטיח הקב"ה לאברהם ושרה וקיים הבטחתו וכבר הוכר במדת אמיתות שלו, ג' המדרש תמוה במה שאמר חבל על דאבדין ולא משתכחין הא משה הנבחר מכל נולד. ועוד מה חטא הוא זה ששאל לשמו ולא נחשב בשום מקום לחטא ולתרץ נראה דהנה עיקר יצירת ישראל הוא לטעם שאמר עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו והיינו שע"י זה יהי' ניכר השגחתו לעולם וידוע ששם הוי"ה מורה על רחמים גמורים והנה האבות בזרוע כוחם ובכח מעשיהם כענין שאמר הם בזרוע באי עדיך. וידוע שיש ג' תקוות. תקוות הכבוד תקוות הבטחה ותקוות החסד וממדת הקב"ה להודיע ממדת טובו בעולם וזהו כבודו יתברך וזהו אמרו וארא אל האבות באל שדי ושמי ה' לא נודעתי וגו' כלומר שבשם מדת הרחמים לא נכרתי להם לצרכם כי תיבת להם נאמר ג"כ על לצרכם כמ"ש רש"י לי ולו ולהם וכו' עיי"ש ואף שעשה להם חסדים טובים כענין שעשה לאברהם ושרה שהיו עקרים והולידו וכן יעקב להצילו מעשו ולבן ושאר מלכים הבאים עליהם מ"מ לא היו צריכים רחמים רק בשם שדי המשדד מזלות ובשם אל תקיף ובעל היכולת ולכן עתה הגיע הזמן להודיע שם הוי"ה שהוא מדת הרחמים כענין שאמר לכן אמור לבני ישראל אני ה'. וגם יש תקוות הבטחה ולזה אמר וגם הקימותי וגו' וגם יש תקוות החסד כמו שאמר וגם אני שמעתי וגו' וכל זה השיב למשה שאמר מה זכות יש לישראל ליגאל וכך השיב לו כל הטעמים הללו וזהו כוונת המדרש שאמר הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין כלומר שהם לא היו צריכין לשום מדה של רחמים וישראל עתה צריכין לישאל באיזה מדה יוכל לגאול אותם:
פסוק יב:
הן בני ישראל לא שמעו אלי. ואף שהקרא העיד שלא שמעו מקוצר רוח נראה דמשה חשד לישראל שאינם ראוים ליגאל ולזה אמר ואיך ישמעני פרעה: