בחסד ה', כהמשך לאורן של המיילדות, התחוללה לידתו והצלתו הפלאית של משה רבנו, מושיען של ישראל. משה ניצל מטביעה דווקא על-ידי בת פרעה, וכך אירע שדווקא אותו מלך רשע שחפץ לבטל את קיומם של ישראל בגזירותיו נאנס לגדל בביתו את הכוח העיקרי שעתיד לגלות את צורתם המיוחדת.

עובדה זו מגלה את ההשגחה האלוקית הפועלת, שאין מי שיוכל לעמוד כנגדה, ומזכירה את יסוד הגבורה האלוקית המופיעה במעשה יצירת שמים וארץ – שאי אפשר לבטלה בשום אופן. דבר ה' מופיע בגבורתו לא רק מתוך המכשולים והקשיים, אלא על ידיהם ממש.

פרט נוסף שראוי להבחין בו הוא הדמיון בין המילים שבהן משתמשת התורה לתיאור לידתו של משה ובין המילים שבהן מתוארת הופעת האור מתוך החושך במעשה בראשית: כאן – "ותרא אתו כי טוב הוא, ותצפנהו...", ושם – "וירא אלהים את האור כי טוב, ויבדל...".

מכאן ואילך אנו עוברים למאורעות התפתחותו האישית של משה, כשגם בהם יש משום רמז הן לשליחותו המיוחדת והן לשליחותם הכוללת של ישראל.

שלוש הזדמנויות שונות נקרות בדרכו של משה ודוחפות אותו לגלות את עצמיותו המיוחדת כגואל: בהזדמנות הראשונה, והוא אך עלם צעיר, הוא הורג איש מצרי שהתעלל באחד מאחיו העבריים; בהזדמנות השנייה הוא נתקל במריבה המתגלעת בין שניים מבני עמו. גם הפעם הוא מתערב, אך רק בדברים ולא במעשים; ההזדמנות השלישית מוצאת אותו לאחר בריחתו למדין, לנוכח העוול שנעשה לבנות יתרו על ידי הרועים. משה קם ומושיע את הבנות מבלי להיכנס בדין ודברים עם הרועים, אך גם מבלי להכותם.

סדר השתלשלות המעשים חושף בפנינו את מהלכי הגאולה הכוללים, הן בעבר והן בעתיד: המעשה הראשון רומז לגאולת עם ישראל, עם הקודש, המלווה בנקמה מעשית מידי אויביו הרעים, שאין להם תקנה; המעשה השני רומז לחינוכם של ישראל עצמם, שיש צורך לאחדם ולרוממם מעל כל מיני מחלוקות ומעשים קטנוניים שאינם ראויים למדרגתם האצילית; המעשה השלישי, העומד בסופו של מהלך הגולה, רומז לשלום שעתיד לשרור בעולם כולו בעת גאולתו ולבשר אך טוב ליצירה האלוקית כולה.