א וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃ ב וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃ ג וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ ד וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃ ה וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ ו וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃ ז וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֮ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד׃ ח וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד׃ ט וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵינִקִ֣הוּ לִ֔י וַאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ׃ י וַיִגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃ יא וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃ יב וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃ יג וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃ יד וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃ טו וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר׃ טז וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃ יז וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃ יח וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם׃ יט וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן׃ כ וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם׃ כא וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃ כב וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃ כג וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֙מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה׃ כד וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ כה וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק טו:
רש"י וישב על הבאר מיעקב למד שנזדווג לו זוגתו מן הבאר יש מקשין ויעקב גופיה מנא ידע ואינו קושיא כי יעקב ידע זה מאליעזר שנזדמנה לו רבקה על הבאר לזווג ליצחק ואין להקשות אליעזר גופיה מנא ידע כי באמת במקרה היה ע"י שרצה להשקות הגמלים ואין להקשות איך למד יעקב מדבר שהיה במקרה כי לא למד ממנו כלום אלא שנודע לו שדרך הנערות לצאת לשאוב מים וכתב אם כן למה אמר רש"י מיעקב למד שמא משה גם כן מאליעזר למד אינו קושי' כי וודאי מחשבת יעקב מתחלה היה שמא תזדמן לי אחת שתצא לשאוב מים אלא שהש"י סבב סבה אחרת שנזדמנה לו אחת שיצאת להשקות צאן אביה ולפי זה היה למשה לחשוב באחת משתי הסבות או ע"י יציאת שאיבת מים או ע"י יציאת השקאת צאן אביהם תזדמן לי אחת אלא לפי שאנו רואין האמת שע"י השקאת צאן אביהם נזדמנה לו אשה פרש"י שמיעקב למד כי ודאי השי"ת תאות ענוים ישמע ויוציא מחשבתם לפועל טרם יקראו והוא יענה ומזה אנו למדים כי עיקר מחשבת משה היה אולי על ידי יציאת השקאת צאן אביהם תזדמן לי ואולי כי הוא היה יודע שזה היה מצוי יותר במדין מיציאת שאיבת מים שהרי כבר היה שם זמן מה דכתיב קודם זה וישב בארץ מדין ואח"כ וישב על הבאר משמע שהיה זמן מה שם עד שנודע לו איכות ומהות יציאת הנערות לבאר וידע שרוב יציאתן היתה להשקות צאן אביהם ואז ישב לו על הבאר והתפלל שתזדמן לו אחת ע"י יציאת השקאת הצאן וטרם יקרא הש"י שמע צעקתו ושלחה לו:
פסוק כ:
רש"י למה זה עזבתן הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב כו' שמעתי מקשין מנ"ל לרש"י שהכיר בו שהוא מזרעו של יעקב שמא הוא כמשמעו וכפשוטו שרצה לגמול לו חסד על הטובה שעשה עמו בדלה דלה אעפ"י שלא הכיר אותו והיה זה מצד טוב מזגו של יתרו לשלם טובה למי שעשה עמו טובה ונ"ל דדייק זה רש"י מדאמר למה זה עזבתן את האיש לא היה לו לומר אלא למה זה עזבתן אותו כמו שאמר ואיו קראן לו וקאי הכל למעלה על איש מצרי הצילנו ואם כן את האיש למה לי אלא ה"ק להו אתם קראתם אותו איש מצרי אין זה איש מצרי כלומר אין זה מזרע מצרים אלא איש אחר הוא לפי דברים שאתן אומרים שהמים עלו לקראתו וכאלו אמר ידעתי את האיש שאינו מזרע מצרים אלא מזרע אחר הואיל ועלו המים לקראתו ולכך אמר רש"י הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב כלומר כי ודאי יתרו ידע זה כבר שדרך המים לעלות לקראת יעקב או זרעו כי הוא היה מחכמי יועצי פרעה כדאיתא במדרש וידע שעלה הנילום לקראת יעקב בבאו לשם וברך בזה גם את פרעה שיעלה הנילוס לקראתו כמו שפרש"י למעלה גבי ויברך יעקב את פרעה ובזה מתורץ גם כן קושיית הרא"ם שהקשה כאן מנא להם לרז"ל לומר שעלו המים לקראתו שמא השקה הצאן ע"י דליה ושאיבה כדרך השואבות שהם בלא עליית מים כמו שאמרו דלה דלה וגו' שאפשר לומר מתשובת יתרו שדקדק עליהם שלא יאמרו מצרי הוא למדו רז"ל לומר כן דאם לא כן מאין ידע שאינו מזרע מצרים ובזה מתורצת גם כן קושיא שלישית מה שמקשין העולם על מה שפרש"י בסמוך ויאכל לחם שמא ישא אחת מכם מקשין גם כן קושיא זו שמא הוא כפשוטו שרצה להאכילו לחם על הטובה שעשה לו אבל לפי זה אתי שפיר דק' לי' לרש"י אם הי' כפשוטו מה צריך יתרו להודיע לבנותיו תוך שאלתו ששאל למה זה עזבתן וגו' שזה האיש אינו מצרי כמו שאמרו הן מה לי אם הוא מצרי או אדומי או מאומה אחרת אם לא היתה כוונתו רק לגמול לו חסד על הטובה שעשה עם בנוחיו מה לו וליחוסו יהי' מי שיהיה מצרי או אדומי עכ"פ היה צריך לגמול לו חסד על הטובה אם היתה כוונתו כך לכך הוא מפרש שהיה רוצה להשיא לו אחת מבנותיו וזהו ויאכל לחם שהיא אשה כמו שפרש"י לעיל גבי כי אם הלחם אשר הוא אוכל ולכך הגיד להם יחוסו נ"ל ועוד נ"ל דדייק רש"י זה שפי' ויאכל לחם ישא אחת מכם מדאמר להם יתרו למה זה עזבתן אותו למה לא אמר ואיה הנחתם אותו או למה זה לא לקחתם אותו תוך הבית וכה"ג אלא כך אמר להן לבנותיו למה זה עזבתן אותו כלומר למה לא נדבקתם בו אחת מכם כאשר בבעל ע"ד שאמר הכתוב על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו כי כמו שנ' לשון זה על האיש כן נוכל לאמרו גם כן על האשה ואדרבה היא נדבקת בו יותר וכן אמר דוד ע"ה שכחי עמך ובית אביך וגו' וש"מ שעיקר שאלתו היתה למה זה עזבתן אותו לשון עזיבת אישות ולכך סיים דבריו ואמר ויאכל לחם ר"ל שישא אחת מכם נ"ל:
פסוק כג:
רש"י וימת מלך מצרים נצטרע והיה שוחט תינוקות כו' פי' דאם לא כן למה ויאנחו שמחו מבעי ליה אם היה וימת ממש אלא נצטרע ומצורע חשוב כמת והקשה הרא"ם וז"ל אבל לא ידעתי איך יתיישב המדרש הזה על ויאנחו בני ישראל מן העבודה דלפי המדרש הזה ויאנחו בני ישראל סתמא מבעי ליה שאז היינו מפרשים שנאנחו מחמת הגזרה הרעה על שחיטת הבנים לא מן העבודה עכ"ל והרג"א רצה ליישבו אבל בדוחקין שתלה עצמו במן העבודה דסיפא דקרא ואני אומר כי תלה עצמו בחגורתו כי מן הנראה דמן העבודה הזאת ומן העבודה דסיפא דקרא עבודה אחת היא אבל נ"ל כמו שאבאר וזה שאני אומר שאינו קושיא כלל דהואיל ועמדה לפני רז"ל קושית דויאנחו שמחו מבעי ליה ופרשו שנצטרע כו' לא עמדה כנגדם קושיית דמן העבודה כי אדרבה מלת העבודה הוא עצם הדרש ועקרו שאמר הכתוב שזאת השחיטה ששחט תינוקות ישראל בכל יום קרי עבודה מפני שהיא ודאי היתה עבודה אחת מעבודת האלילים שאין מדרך טבע חכמת הרפואה לרפאות המצורע בזה ר"ל בדמם של בני אדם אם לא שאמרו לו שבזה יעבוד עבודה לאחת מן האלילים אשר אמרו לו יועציו ובדו מלבם ועל ידי זה יתרפא כי גם הם כוונתם היתה להרוג ולהשחית זרע ישראל ומלשון המדרש נמי משמע כן שלא מצד טבע חכמת הרפואה נפלו על זה העניין דאם לא כן למה אמרו שישחוט קטני ישראל ק"כ בבוקר וק"כ בערב ואם על פי טבע הרפואה הטבע לא יחוש למספר דוקא כי הוא צריך להתבונן בטבע של המקבל הרפואה מה היא חם או לח ואין הקפדות המספר שייך אם לא על ידי סגולה אחת מן הסגולות או עבודת האלילים אחת מן העבודות ובא הכתוב לגלות זה באמרו מן העבודה שעל ידי עבודה אחת מן העבודו' לע"ז עשו כן ולזה ויאנחו בני ישראל ולכך חזר הכתוב וסיים ואמר ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה ואינו ר"ל עבודת הפרך שעשו בני ישראל כי לא מחמת עבודת הפרך עלתה שועתם אלא על ידי העבודה הזרה הזאת שעשה פרעה להקניט את הש"י בה בצירוף שועת בני ישראל בתפילתם עלתה שועתם לפניו ית' ויזכור את בריתו לגאלם ולא כל עיקר בזכותם אלא בהקנטת העבודה הזרה הגדולה הזאת שעשה פרעה וע"ד שאמר להם משה ג"כ במדבר כי לא בצדקתך מביאך וגו' כי אם ברשעת הגוים האלה וגו' כן היתה גאולתם זאת גם כן על דרך זה כי בזה נתמלא סאתם של פרעה ועמו וכל חרטומיו ויועציו: