א וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃ ב וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃ ג וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ ד וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃ ה וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ ו וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃ ז וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֮ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד׃ ח וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד׃ ט וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵינִקִ֣הוּ לִ֔י וַאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ׃ י וַיִגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃ יא וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃ יב וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃ יג וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃ יד וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃ טו וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר׃ טז וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃ יז וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃ יח וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם׃ יט וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן׃ כ וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם׃ כא וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃ כב וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃ כג וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֙מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה׃ כד וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ כה וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
בכל הפרשה אין הכתוב מזכיר שמות הנפשות הפועלות - עמרם, יוכבד, מרים וגם לא בת פרעה, והרי זה תמוה, ולא ראיתי מי מעיר. (פ' שמות תשס"ה)
פסוק א:
למחרת אמר לי הרב יעקב פילבר שי', שאולי זה כדי לרמוז לחוסר החשיבות של הייחוס, והוספתי שאכן כך נראה משום שהשם היחיד המוזכר כאן הוא זה של משה רבנו ע"ה. הכתוב אם־כן בא ללמדנו, שמשה רבנו גדל, לא בזכות הנפשות הסובבות, אלא מפני רצון ה'. אך משפנה, שאלתי את עצמי שאם כן, מה צריך הכתוב להדגיש ש"איש מבית לוי... בת לוי", והרי להיות שניהם משבט לוי אין כל משמעות אחרת כאן מלבד - ייחוס. (פ' שמות תשס"ה) וכך כתב המהר"ל ב"גור אריה" על אתר (וכן בגבורות ה' פרק טז): "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" - לא רצה להזכיר שם האב ושם האם של משה עד לידת משה, לומר לך כי משה היה מתוקן לגאולה מו' ימי בראשית, ומאחר שמשה מתוקן לגאולה מששת ימי בראשית - לא היו אבותיו עיקר אצלו, ואילו נתן שם לאביו קודם לידת משה היה משמעות הענין שהעיקר היה האב, ובשביל עצמו ושמו המיוחד לו נתן לו הקב"ה משה, כמו כל אב שהוא בפרט סבה לבן, לכך לא הזכיר שמו וכו'. ובאשר להדגשת היותם בני שבט לוי השיב ר' חזקי פוקס שי', שאולי בא הכתוב להדגיש כי מושיעם של ישראל בא משבט זה שלא חווה על בשרו את עומק השיעבוד - "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה ע"ב).
פסוק א:
וזה דווקא בפרשה שתחילתה חוזרת על שמותיהם של בני יעקב ואחר כך מדגישה את שמו ית'. (פ' שמות תשס"ה) וראה דברי נחמה ליבוביץ בעיוניה לספר שמות עמ' 20.
פסוק א:
עתה ראיתי שרש"ר הירש נדרש לשאלה, אך פירושו מאוד אינו נראה, שהרי לפי שעה אין כל מקום לדבר על "רוח בית לוי". וראה פירושו של ר' עמוס חכם ב"דעת מקרא" שמצביע על התופעה אבל אינו טורח לפרשה. (פ' שמות תשס"ה)
פסוק א:
רש"י ד"ה ויקח את בת לוי, ...וקורא אותה בת לוי. ע"כ. ראה גם "שפתי חכמים" (אות נ) המפרש. ואני איני יודע איך יכתוב באורח שונה, והרי יוכבד תישאר "בת לוי" גם אם תחיה ח' מאות שנים. (פ' שמות תשס"ו) וראה "גור אריה" שהכתוב היה יכול לקרוא לה "דודתו", וקראה "בת לוי" ללמד שנהפכה לנערה.
פסוק ב:
"ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים". וקשה לי, כלום לא היתה מצפינתו גם אם לא היתה רואה כי טוב הוא? (פ' שמות תשמ"ב)
פסוק ב:
ועתה ראיתי שאכן רשב"ם על אתר טוען כך, וזו לשונו: המפרש לפי שראתהו הטמינתהו שקר הוא, שכל הוולדות אמותן מרחמות עליהן. אם־כן צריך לפרש "ותרא" כמו "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" - נסתכל והביט כל מעשיו וכל פעולותיו שעשה אם יש לתקן שום דבר בהם, והנה כולם יפים ומתוקנים. אף כאן, לפי שמשה נולד לסוף ששה חודשים... ולפיכך יכלה להצפינו שלשה חודשים, שהמצריים היו מבקרים למעוברות לסוף תשעה חודשים, לכן נסתכלה בו בשעת לידה אם הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו, וראתהו כי טוב ויפה הוא, כי גמרו סימניו שערו וציפורניו... וידעה שהוא בר קיימא, ותצפנהו ג' ירחים עד סוף ט' ירחים שהוא זמן לידת רוב נשים, וכשבאו לבודקה, אמרה להם: נפל היה או השליכוהו המצריים ביאור. ע"כ. אך סוף דבריו קשה: "וכשבאו לבדוק, אמרה להם, נפל היה" וכו'. שהרי אם כן, הרי גם יכלה להמשיך להצפינו! (פ' שמות תשמ"ז)
פסוק ג:
רש"י ד"ה ולא יכלה עוד הצפינו, שמנו לה המצריים מיום שהחזירה וכו'. וקצת קשה, כי לפי זה צריך להניח, שהמצרים היו בטוחים שאכן יתרחש כאן נס גדול ובת ק"ל תלד, ראה דברי רש"י בפסוק א. (פ' שמות תשנ"ה) וראה "גור אריה" לפסוק א, שבאותו זמן לכל ישראל חיזק ה' את כח ההולדה ("פרו וישרצו"), ואכן לא נעשה כאן נס מיוחד דווקא ליוכבד.
פסוק ג:
רש"י ד"ה בחמר ובזפת, ...כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת. ע"כ. ומקורו בגמרא בסוטה (יב ע"א). והדברים מזכירים את הנאמר אצל יוסף (בראשית לז, כה ד"ה וגמליהם נשאים וגו'). (פ' שמות תשנ"ט)
פסוק ג:
רש"י ד"ה ותשם בסוף, הוא לשון אגם... ודומה לו (ישעיה יט, ו) "קנה וסוף קמלו". וכן רש"י מסביר גם להלן (יג, יח ד"ה ים־סוף) "...וסוף הוא לשון אגם". וגם שם הוא מפנה לפסוק שבישעיה. וקשה לי, מה צריך כאן לשון אגם שהוא קשה לעצמו ואינו מוזכר לא בפסוקנו ולא בישעיה. (פ' בשלח תשמ"ד)
פסוק ג:
והנה זה עתה קניתי לי "אוצר לעזי רש"י" לר' משה קטן שי' (יצא לאור בחנוכה), והוא מפנה לירמיה (נא, לב), שם בא אגם במשמע של צמח. (פ' שמות תשנ"א)
פסוק ג:
וצריך לדבר עמו פה אל פה, מן הסתם יבא לבר־מצוה של רפאל שי'. (פ' שמות תשנ"ב)
פסוק ג:
אכן היה, אך לא זכר בעל פה, ואין לי טענה. וראה מה שכתבתי להלן (יג, יח). (פ' בא תשנ"ב)
פסוק ג:
והנה לשון "אגם" נלקח מדברי הגמרא (סוטה יב סע"א-ע"ב): ותשם בסוף, רבי אלעזר אומר - ים־סוף, רבי שמואל בר נחמני אמר - אגם, כדכתיב "קנה וסוף קמלו" (ישעיה יט, ו). ע"כ. ומבאר שם רש"י: אגם של עצי ערבה וקנים דקין, והוא קנה וסוף דקרא. קנה - קנים, סוף - ערבה דקה. ע"כ. כלומר, אגם הוא משהו כמו צמחיה סבוכה, ולא במשמע מקוה מים, כמקובל כיום. (פ' שמות תש"ס)
פסוק ה:
רש"י ד"ה על יד היאר, ...ורבותינו דרשו, הולכות - לשון מיתה... והכתוב מסייען, כי למה לנו לכתוב "ונערתיה הלכת". ע"כ. לשונו של רש"י קשה, שכן אילו רבותינו היו מוסרים מסורת, ניחא שהכתוב מסייעם, אך מכיון ש"דרשו", ודאי שמן הכתוב דרשו, ומה אפוא משמע דברי רש"י "והכתוב מסייען"? (פ' שמות תשמ"ט) מקור דרשה זו בסוטה יב ע"א וכבר שם דורשת הגמרא מהמילים "ונערתיה הלכת". נראה שרש"י בא לבאר כי מילים אלו מיותרות לכאורה ועל כן באו לדרשה.
פסוק ה:
ומסתבר שהדרשה הבאה: "את אמתה", לשון יד, היא המשך הכרחי של זו שלפנינו, שכן אם שפחותיה מתו, לא נותרה לה לבת פרעה אלא ידה שלה לקחת את התיבה. (פ' שמות תש"ן) וכך גם שאלת הגמרא שם: ולמאן דאמר [ש"אמתה" היא] שפחתה, הא אמרת - בא גבריאל וחבטן [את נערותיה] בקרקע [והרגן, וכיצד יתכן שבת פרעה שלחה את שפחתה לקחת את התיבה]? ומתרצת הגמרא, שגבריאל שייר לבת פרעה שפחה אחת, כי אין דרכה של בת מלך לעמוד לבדה.
פסוק ה:
ועתה קשה לי, מה הראיה מבראשית (כה, לב) והרי שם בא: הולך למות, ואילו כאן בא לשון הליכה בלבד. (פ' שמות תשס"ד, מלון הוד בים המלח)
פסוק ה:
רש"י ד"ה לרחץ על היאר, סרס המקרא ופרשהו - ותרד... לרחוץ בו. ע"כ. לסרס - ניחא, אך למה להוסיף מלה ("בו") ללא כל הכרח? (פ' שמות תשנ"ט) ראה רא"ם על אתר.
פסוק ה:
רש"י ד"ה את אמתה, את שפחתה וכו' (על־פי סוטה יב ע"ב). ואולי ניתן לפרש: "ותשלח את אמתה" - בת פרעה שלחה את האמה האחרונה שנשארה עמה "ותקחנה", והיא עצמה לקחה את התיבה. וזה אולי מתוך פחד שמעשה מרידה זה נגד אביה יוודע ברבים. (פ' שמות תשס"ה)
פסוק ה:
שם. ...אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להנקד אמתה מ"ם דגושה וכו'. ראה הערה 44 בחומש "תורת חיים", שם מובא בשם ספרי קדמונים שנחלקו במילת "אמתה" ויש מי שקורא "אמתה" במ"ם דגושה, ונמצא דברי רז"ל שרירין וקיימין. (פ' שמות תשס"ז)
פסוק ו:
רש"י ד"ה והנה נער בכה, קולו כנער (על־פי סוטה יב ע"ב). וכך חרף היותו פג, ראה רש"י לעיל (ג, ד"ה ולא יכלה עוד הצפינו)! (פ' שמות תשנ"ב)
פסוק ו:
"מילדי העברים זה". תרגם אונקלוס: "מבני יהודאי", ומעין זה כבר החל בפרק א, טו, ושלא כבספר בראשית (יד, יג; לט, יד; מא, יב). ואין להוכיח מכאן כדברי תנחומא ושמות רבה שרש"י מביא למעלה (א, כב ד"ה לכל עמו), כלומר שהיתה אפשרות לומר שהוא מילדי המצרים, שהרי גם לדעה זו רק ליום אחד גזר פרעה על המצרים. וראה רמב"ן על אתר. (פ' שמות תשל"ט)
פסוק ו:
וראה מה שכתבתי למעלה (א, טו), והוא על־פי דברי רשב"י בבראשית רבה לפסוק "יהודה אתה יודוך אחיך". (פ' שמות תשס"ה)
פסוק ז:
רש"י ד"ה מן העברית, שהחזירתו על מצריות הרבה וכו'. לכאורה צריך לומר שמצריות אלה לא מן האמות היו, שהרי אלה מתו, ראה למעלה (רש"י לפסוק ה), וצריך אפוא לומר שגם סתם מצריות הלכו להתרחץ בסמוך, כי לכאורה כל זה התרחש סמוך למשיית משה מן היאור. (פ' שמות תשס"ז) ואולי הלכה למקום יישוב סמוך (ר' גרשון באס שי').
פסוק ח:
רש"י ד"ה ותלך העלמה, הלכה בזריזות ועלמות כעלם. ע"כ. הדברים לקוחים ממסכת סוטה (יב ע"ב), וקשה לי מה ראה רש"י לשנות מנוסח הגמרא שם: "שהלכה בזריזות כעלמה" ושינה ל"עלם". (פ' שמות תשמ"ז)
פסוק ח:
ושמא רש"י כתב "כעלמ'" ומשנשמט הגרש, הפכה המ"ם לסופית. (פ' שמות תשס"ה)
פסוק ח:
וראה הערה 49 בחומש "תורת חיים", שרש"י בא להדגיש שהלכה בכח, והביא שם גם גרסת "נחלת יעקב" שגרס ברש"י "כעלמה" כבגמרא. (פ' שמות תשס"ז)
פסוק י:
"ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן". בשיחה עם אתי ועדו שי' עלתה השאלה, כיצד זה הסכים פרעה לגדל את משה בביתו, והרי בתו ידעה, כי "מילדי העברים זה" (ב, ו), ולא ידעתי תשובה. (פ' שמות תשמ"ז)
פסוק י:
אותה השאלה שוב עלתה בשיחה עם יאיר שי' והוא טען כי שאלני כן לפני שנתיים, וכי אמרתי לו שכנראה בת פרעה שכנעה את אביה לקיים הנער. (פ' בא תשמ"ז) וכך לשון המדרש (שמות רבה א, כו): היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת אותו כאילו הוא בנה ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך, ולפי שהיה יפה היו הכל מוציאין אותו ומתאוים לראותו. מי שהיה רואהו לא היה מעביר עיניו מעליו. והיה פרעה נוטלו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה מעל ראשו ונותנו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול.
פסוק י:
אור החיים הק' ד"ה ותקרא שמו וגו' ותאמר וגו', הנה תמצא שינוי בקריאת שם יצחק ויעקב והשבטים כי לכולם יקדים טעם השם ואחר כך השם, ביצחק - "כל השומע יצחק וגו' ותקרא שמו יצחק" (בראשית כא, ו)... בשבטים - "כי ראה ה'... ותקרא שמו ראובן" (שם כט, לב)... מה שאין כן בקריאת שמו של משה, הקדים הזכרת שמו ואחר כך טעם השם. ואולי כי האמהות היו בעלות רוח הקודש והיו משיגות בחינת השם, וקריאת השם היתה למה שהיו מכוונים בו, מה שאין כן קריאת שם משה - מגיד הכתוב כי לא השיגה לידע בחינת השם, כי שמו נפלאות יגיד וכו'. ושאלני שכני ר' יהודה גרינשפן שי' מיצחק ועוד יותר מראובן, ולפי שעה לא מצאתי תשובה. (פ' שמות תש"ס) וראה פירוש "אור בהיר" על "אור החיים" הק' (להרב ישעיה הלוי וייס, ברוקלין תשל"ג-תש"מ), שאמנם לא נאמר "ותקרא שמו יצחק" כמובא כאן, אלא "ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק" (בראשית כא, ג), אבל הכוונה שכאשר ילדתו שרה, אמרה: "כל השמע יצחק לי" (שם, ו), ואברהם קרא שמו יצחק בהיותו בן ח' ימים על פי הציווי האלקי בעקבות מה שאמרה שרה. ובאשר לראובן - אמנם סדר הכתוב (בראשית כט, לב) הפוך ממה שהביא "אור החיים" הק', אבל יתכן שכוונתו לומר כי בראובן כתוב "ותקרא שמו ראובן כי אמרה...", משמע שאמרה כבר טעם לקריאת השם לפני שקראה שמו ראובן.
פסוק י:
רש"י ד"ה משיתהו, ...כגון משה, בנה, עשה וכו'. ותמוה שרש"י מביא כאן כדוגמא את השורש מ.ש.ה שהוא נושא חקירתו הממושכת. (פ' שמות תשמ"ז)
פסוק י:
וראה כמו זה למעלה (בראשית מט, יט רש"י ד"ה גד גדוד יגודנו וכן שמות א, כ). (פ' שמות תשמ"ח)
פסוק י:
ועתה קשה לי מה בין פירוש־תרגום אונקלוס "שחלתיה" שרש"י מביא בראש ולבין דבריו בהמשך "ואני אומר" וכו', והרי זה היינו הך! (פ' שמות תשס"ז) וראה "באר יצחק" שלפי אונקלוס "משיתיהו" כאן הוא לשון הוצאה. על כך מבאר מנחם בן סרוק שבדרך כלל הוא לשון הסרה וכאן תרגם אונקלוס לפי הענין ולא לפי הלשון. רש"י סובר לעומתו שתמיד "משיתיהו" בא מלשון הוצאה, ותרגומו של אונקלוס כאן הוא גם לפי הלשון ולא רק לפי הענין (הערת ר' חזקי פוקס שי').
פסוק י:
והרי הערתו של הרב רפאל בנימין פוזן שי': במדרשי שמות נוהג אונקלוס להעתיק את השם העברי כצורתו. שיטה זו גורמת לעיתים אי בהירות לקוראי הארמית שבעבורם נכתב התרגום, כי לפי תרגומו אין כל קשר בין השם לפירושו, כבפסוקנו: "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו" מתורגם "וּקְרָת שְׁמֵיהּ מֹשֶׁה וַאֲמַרַת אֲרֵי מִן מַיָּא שְׁחַלְתֵּיהּ". בלשון המקרא מובנת דרשת השם מֹשֶׁה מן הפועל "מְשִׁיתִהוּ", אבל בתרגום אונקלוס אין כל קשר בין השם מֹשֶׁה לבין הביאור "מִן מַיָּא שְׁחַלְתֵּיהּ". ודומה לו "על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם" (בראשית כא, לא) המתורגם "עַל כֵּן קְרָא לְאַתְרָא הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע אֲרֵי תַמָּן קַיִּימוּ תַּרְוֵיהוֹן". ועיין בדברי רמב"ן שם שכתב שמטרת התרגום המרכזית היא לפרש את הכתוב גם במחיר עירפול מדרש השם. חוסר הבהירות קיים בין בשמות מקומות ובין בשמות אנשים. (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק יא:
"ויהי בימים ההם ויגדל משה" וגו'. ולכאורה שלש המילים הפותחות מיותרות לגמרי הן, אך לכאורה צריך לבדוק את כל הפתיחות הללו, ויש לא מעט. (פ' שמות תשס"ד, במלון הוד בים המלח) וראה "העמק דבר" על אתר שכתב: בכמה ימים היה מנהגו כך, משום הכי לא כתיב ויהי ביום ההוא.
פסוק יא:
"ויצא אל אחיו". ועדיין לא ראיתי, מי גילה לו שאינו מצרי ושהעברים הם אחיו. (פ' שמות תש"ן) ורמב"ן על אתר כתב: וטעם ויצא אל אחיו - כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו.
פסוק יג:
רש"י ד"ה שני אנשים עברים, דתן ואבירם, הם שהותירו מן המן (שמות רבה א, כט). ע"כ. וקשה לי למה רש"י־המדרש מאפיין אותם בעבירה פרטית ולא בהשתתפותם בעדת קרח, כלומר בעבירה לאומית, ושם מרכיב המחלוקת ברור הרבה יותר. בספר "משכיל לדוד" ישנו עיון ארוך ומתוחכם בעצם לימודה של הגזירה שווה שכאן, האם הוא מלשון אנשים או מלשון נצים, אך לשאלה הנ"ל אין שם תשובה. והנה המדרש מונה שם אינצידנטים (מאורעות) רבים שדתן ואבירם מעורבים בהם - על פי גזירה שווה אנשים או נצים - ועל כן קשה עוד יותר, למה רש"י בוחר דווקא בזה. (פ' שמות תשמ"ז) וראה הערת ר' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י", וזו לשונו: נראה שרש"י בפסוקנו מביא מן המדרש שהותירו מן המן ולא את המשכו: שאמרו נתנה ראש והמרו על ים־סוף, כי רק אצל המן נאמר "אנשים" - "ויותרו אנשים" (טז, כ), כמו שנאמר בפסוקנו - "שני אנשים", ועל דתן ואבירם נאמר "האנשים הרשעים" (במדבר טז, כו).
פסוק יג:
והנה תמיד סברתי שחז"ל מיחסים דברים רבים שליליים לאדם אחד משום הכלל "תולים קלקול במקולקל", והנה ראיתי בחיבורו של ר' דב רפל שי' על השקפת עולמו של רש"י, עליו אני עובד עכשיו, שהרעיון בזה הוא לצמצם את מספרם של עושי רע בישראל, ודומה שזה רעיון יפה. (פ' שמות תשנ"ד)
פסוק יג:
וראה "העמק דבר" שחז"ל סוברים שבדתן ואבירם מדבר בשל לשון נצים בלשון הווה. (פ' שמות תשנ"ח)
פסוק יג:
משום מה אין רש"י מביא את לשון הגמרא (נדרים סד ע"ב): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם", אלא משנה. באשר ללשונות - נצים ונצבים - ברור שאין צריך את שני הלשונות, אלא די באחד מהם כדי לרמוז לדתן ואבירם, שכן לשונות אלו אינם מופיעים יחד כלל בתורה. (פ' שמות תשס"ג)
פסוק יג:
רש"י ד"ה למה תכה, וד"ה רעך, רשע כמוך. וקשה לי בשלמא המרים יד נקרא רשע, אבל זה שמרימים עליו יד, מה חטאו? (פ' שמות תשמ"ד) וראה פירוש "בית הגדול־ביאור מספיק" על פרקי דרבי אליעזר פרק מח שמהכתוב "למה תכה רעך" משמע שהיו שניהם - המכה והמוכה - רשעים, וזו סיבה נוספת לזיהוי שני הנצים כדתן ואבירם ששניהם היו דומים זה לזה ברשעות - כאמור בספר במדבר (טז, כו) "האנשים הרשעים האלה", אם כן רשעים היו כבר קודם לכן.
פסוק יג:
ועתה ראיתי דברי מהרש"ל (מובא ב"שפתי חכמים" אות כ) ולא הבנתי תירוצו, שהרי הא גופא קשיא, למה קוראהו משה ריע של רשע, ומנין יודע על רשעותו? (פ' שמות תשמ"ז)
פסוק יד:
רש"י ד"ה הלהרגני אתה אמר, ...שהרגו בשם המפורש. ע"כ. וראה רמב"ן על אתר המנסה לפרש, מנין ידעו הללו, שכך היה. אך אינו מנסה לפרש כלל, מנין ידע משה רבנו כזאת, והוא גדל בבית פרעה, וזה היה לו מגעו הראשון עם בני עמו. על כל פנים גדלותו של משה ודאי רואים פה. (פ' שמות תשמ"ח)
פסוק יד:
רש"י ד"ה אכן נודע הדבר, כמשמעו. ומדרשו וכו'. כמשמעו - שהרי למעלה (פסוק יב) נאמר, "וירא כי אין איש" כלומר, נודע לו לפרעה בדרך מיסתורית. ומדרשו - כלומר אפשר גם להיפך, שדברי המדרשים שרש"י מביא שם (פסוק יב), מבוססים על פסוקנו, כלומר מכיון שהדבר נודע, הרי שראוהו בשעת מעשה, וממילא "וירא כי אין איש" אינו כמשמעו. ואם אמנם כדרך האחרונה, ניתן לראות כאן משהו מגדולת משה כבר בנעוריו - אין הוא אומר: עברים אלה שראוני בשעת מעשה, הלשינו עלי. (פ' שמות תש"ס)
פסוק יד:
שם. ...ומדרשו (תנחומא י) נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך. ע"כ. ומאוד קשה לי. (א) אומה שלמה ראויה לגלות ארוכה בשל מעשה שני אנשים? (ב) והרי עדיין לא עשו מעשה דלטוריא, שהרי דברי רש"י בפסוק הבא (ד"ה וישמע פרעה) "הם הלשינו עליו" בהכרח היו אחרי דברי משה "אכן נודע הדבר" שאינם אלא קביעת עובדה שאמנם ראוהו הורג את המצרי. (ג) כלום רמתה המוסרית של אוכלוסיית כל העולם כולו - שבעים אומות - היתה כזאת שאפילו מעשה דלטורין לא התרחש בו, ועם ישראל הם היחידים שהוציאו פושעים־רשעים כאלה מקרבם? שאלתי את ר' משה ארנד שי' (במלון קראון פלזה בים המלח) וגם את ר' יהודה גרינשפן שי', אך תשובה לא קיבלתי. (פ' שמות תשמ"ט, תשנ"ב, תשנ"ג, תשנ"ט) על שאלה (א) ראה דברי "קול הרמ"ז" על מדרש תנחומא (י) שכתב: יש לדקדק וכי בשביל דתן ואבירם כל ישראל אינם ראויים לגאולה? ועוד קשה: שאמר לפיכך ברח למדין ועשה שם כ' שנה והיו ראוין לגאולה וכו', והלא דתן ואבירם לא עשו תשובה גם אחר כך? ונראה דבשעה שהרג המצרי לא היו שם דתן ואבירם, רק שאר ישראל, ואמר להם: הרי אתם משולים לחול ולא יצא דבר זה מפיכם. רק שישראל עברו על דבריו וגילו לדתן ואבירם, על כן אמר על כולם שאינן ראוין לגאולה. וכשברח למדין והיה שם, הרגישו ישראל שמפני לשון הרע שלהם ו[של]דתן ואבירם גרמו שברח משה ועשו תשובה והיו שוב ראוין לגאולה. ומהרב איתן שנדורפי שי' שמעתי שמסירה לשלטון גוי מרושע, כאשר ידוע כי דינו של הנמסר יהיה למיתה, זהו מעשה נתעב המעיד על קלקול חברתי שורשי שככל הנראה אינו רק נחלת בודדים בעם. על שאלה (ג) ראה "באר בשדה" על אתר שכתב: ויש לומר דשאני ישראל בזה משאר אומות, שהרי בישראל כתיב "שבעים נפש" (א, ה) ובעשו כתיב "נפשות" (בראשית לו, ו) וכיון שהם נפרדים זה מזה אינו נחשב להם הדלטוריא לכל כך חטא, מה שאין כן ישראל דכתיב בהם "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א' יז, כא) (מהרב איתן שנדורפי שי').
פסוק יד:
ר"ע ספורנו ד"ה ויאמר אכן נודע הדבר, כשאמר זה המוסר את דבריו אלה בפני רבים. ולכן לא הרג את המוסר, מבלי אין תועלת בהריגתו אחר שכבר מסר. ע"כ. בכך תשובה לשאלה (ב) ששאלנו בדיבור הקודם, שכן מעשה הדלטוריא נעשה כשנאמרו הדברים בפני רבים ומאוחר יותר הגיעו הדברים לאזני פרעה. באשר לדין מוסר - אכן כך פסק מרן בשו"ע חושן משפט סימן שפח, יא: עשה המוסר אשר זמם ומסר, אסור להורגו, אלא אם הוחזק למסור וכו'. (פ' שמות תש"ד, תשנ"ב)
פסוק טו:
רש"י ד"ה וישמע פרעה, הם הלשינו עליו. ע"כ. ו"שפתי חכמים" (אות ס) מביא בשם "נחלת יעקב": דהא דכתיב "כי מתו כל האנשים המבקשים" וגו' (ד, יט) הם היו דתן ואבירם כדמשמע פ"ט דנדרים (סד ע"ב) - אמנם זיהוי הנצים כדתן ואבירם כבר נעשה למעלה (פסוק יג ד"ה שני אנשים עברים), ושם העיר שהוא על פי גזירה שווה, אך כאן בא לבאר מנין שדתן ואבירם הם גם אלו שהלשינו אצל פרעה. (פ' שמות תשמ"ט)
פסוק טו:
על מות דתן ואבירם בשעה שהקב"ה אמר לו למשה רבנו ע"ה "כי מתו" וגו' (ד, יט), קשה, והרי היו חיים עוד בימי קרח ועדתו (במדבר טז, ג)! וראה דברי רש"י־גמרא שם שירדו מנכסיהם, והעני חשוב כמת. (פ' שמות תשס"ה)
פסוק טו:
רש"י ד"ה ויבקש להרג את משה, מסרו לקוסטינר להרגו, ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר משה (יח, ד) "ויצילני מחרב פרעה". ע"כ. וראה להלן (ד, יא ד"ה מי שם פה וד"ה או מי ישום אלם). ובמקורות רבים מובא מדרש זה, בניסוחים קצת שונים זה מזה, ראה ירושלמי ברכות פ"ט ה"א; תנחומא פ' שמות י; שמות רבה (א, לא); דברים רבה (ב, כט) ועוד. (פ' יתרו תשמ"ט)
פסוק טו:
רש"י ד"ה וישב על הבאר, ...למד מיעקב שנזדווג לו זווגו על הבאר. ע"כ. ולענ"ד זה קשה: (א) כלום היתה מחשבתו הראשונה בהגיעו למדין למצוא לו בת־זוג? (ב) ואם אמנם כן, למה לא למד מאברהם אבינו שדאג לבת־זוג ליצחק מקרב משפחתו? (פ' שמות תשמ"ט) וראה "אזניים לתורה" שהחליט עתה להשתדך, אחרי שהרהר, שלו היה פרעה הורגו, היה הולך בלא בנים. וכן מצינו באברהם, שהרהר אחרי עקדת יצחק, שאילו מת יצחק, היה מת בלא בנים ומיהר להשיאו אשה.
פסוק טו:
ועוד: הניחא יעקב שיכול היה לצפות לפגוש שם קרובת משפחה, אך למי יכול היה משה רבנו ע"ה לצפות ליד באר במדין? (פ' שמות תשס"א) וראה "ביאור האמרים" על מדרש תנחומא י שהביא בשם ה"יפה תואר": הענין הוא שעם היות ג' זווגין אלו לכאורה בלתי הגונים למזדווגים, שהרי רבקה היתה בת רשע ואחות רשע, וכן רחל ולאה, מצורף לזה היותן אחיות, וכן צפורה בת כומר לעבודה זרה, עם כל זה זווגיהן היה מן הבאר והמקום הטהור. והוא השגחת השם יתברך כאמור "מקור מים חיים", כי לו יתברך שמו נתכנו עלילות, שאֵלו הצדקניות מצד עצמן היו ראויות להם ואין לבדוק באבותיהן.
פסוק יז:
"ויבאו הרעים". ה"א־הידיעה קצת קשה לי, שהרי לכאורה אין כאן רועים ידועים. (פ' שמות תשל"ט)
פסוק יז:
וצריך לומר שאמנם היו הרועים ידועים, אלה שהיו מציקים להן לבנות יתרו עד כה. (פ' שמות תשס"ד, במלון הוד בים המלח)
פסוק יז:
"...ויגרשום... ויושען... צאנם". השינוי מכינוי לשון זכר לנקבה ושוב ללשון זכר תמוה, גם אם נאמר שלא תמיד הכתוב מקפיד בכגון דא. (פ' שמות תשמ"ט) וראה ראב"ע ורש"ר הירש על אתר.
פסוק יז:
"ויקם משה ויושען". ואין הכתוב מפרט, כיצד הושיען, אם כמו שהציל את העברי מיד המצרי (פסוק יב), ואם באופן אחר. (פ' שמות תש"ס) ור"ע ספורנו ביאר: בהיות שני בעלי הריב נכרים לא התעורר להנקם, גם לא הקפיד לישר ארחותם בתוכחות מוסר, רק קם להושיע את העשוקים מיד עושקיהם.
פסוק יח:
"מדוע מהרתן בא היום". לכאורה אין השאלה צריכה להיות - מדוע, כי אם משהו כמו - כיצד זה. וצ"ע. (פ' שמות תש"ס) וראה "תוספות השלם" על אתר (אות ב) שכתב שלשון "מדוע" בא במקום שאין ידיעה כלל, ולשון "למה" בא כשיודעים קצת, לכן אצלנו נאמר תחילה "מדוע מהרתן" ולאחר שסיפרו מעט, נאמר "למה זה עזבתן את האיש" (כ). (הראני ר' חזקי פוקס שי')
פסוק יט:
"ותאמרנה איש מצרי הצילנו". ושאלני רפאל שי': ומנין ידעו־הכירו שהוא "איש מצרי", וענה מיניה וביה - לפי בגדיו. ואז שאלתי עצמי, והרי נגאלו ממצרים בזכות שלא שינו לא לשונם ולא בגדיהם? וראיתי בפי' שבחומש "רב פנינים" שביקשו לומר בזכות איש מצרי, כלומר אותו המצרי שמשה הרגו, ניצלנו, והוא לפי סיפור משה רבנו ע"ה להן (מקורו בשמות רבה א, לב). ואולי בתור קרוב למלכות מותר היה (ובמקרה שלו אף מוכרח היה) ללבוש בגדי מצרי. (פ' שמות תשמ"ח) והוסיף נתנאל שי': יתכן שגם היה מוכרח ללובשם כאיש שבורח ממצרים. אם היה לובש בגדי עברים, היה מתבלט ונתפס מיד. וראה מש"כ להלן (ג, כב) שבאמת לא נזכר במדרש שלא שינו מלבושם, אלא טעות היא זו. וראה גם "תוספות השלם" על אתר (אותיות א-ה) שנדרש לזה.
פסוק כ:
רש"י ד"ה ויאכל לחם, שמא ישא אחת מכם וכו'. אם כן רואים כאן את יתרו כאב מודאג. שבע בנות לו והוא יושב בסביבה עוינת ביותר, אפילו אין נותנים לבנותיו להשקות את צאנו, ומי ישא אותן לנשים? מכאן עניינו בכל זר כחתן בכוח. (פ' שמות תש"ס)
פסוק כ:
ראה "שפתי חכמים" (אות פ), ויפים דבריו. (פ' שמות תשס"ד, מלון הוד בים המלח)
פסוק כב:
"כי אמר גר הייתי בארץ נכריה". קצת קשה לשון זה בעיני - כלום מצרים אינה ארץ נכריה בשבילו? וראה מה שכתבתי בשם ר' ישראל רוזן שי' בתחילת פרשת מקץ (מא, יב) באשר להבדל שבין יוסף לבין משה רבנו ע"ה בענין זה. (פ' שמות תש"ס)
פסוק כג:
רש"י ד"ה וימת מלך מצרים, נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם. ע"כ. רש"י־המדרש (שמות רבה א, לד) מפרש כך משום שנאמר "ויאנחו", ביטוי שלא היה במקומו, אילו מת ממש. ואילו לפי נחמה ליבוביץ שת' בהרצאתה ביום ה בבר־אילן - משום שבדרך כלל נאמר: וימת... וימלוך תחתיו... וכדו', וכאן אין הכתוב מזכיר מלך חדש. ואולי בזה מתפרשת המחלוקת בין רב ובין שמואל שרש"י מביאה למעלה (א, ח ד"ה ויקם מלך חדש), שהרי שם חסר חלקו הראשון של המשפט המקובל. (פ' בהר־בחוקותי תש"ן) וב"הוראת פרשני התורה" של נחמה ליבוביץ עמ' 53 הביאה שני טעמים אלו והוסיפה טעם שלישי (מקורו ב"הכתב והקבלה" בשם הגר"א): שכתוב "וימת מלך מצרים", ואין הכתוב מכנה אדם בשעת מיתתו בתאורו כי "אין שלטון ביום המות" (קהלת ח, ח) (הראני ר' גרשון באס שי').
פסוק כה:
"וידע אלהים". מתרגם אונקלוס: ואמר במימריה למפרקהון ה' (ויאמר ה' במאמרו לפדותם). ויונתן בן עוזיאל תרגם: וגלי קדמוי ית תיובתא דעבדו בטומרא דלא ידעו אינש בחבריה (והיה גלוי לפניו התשובה שעשו בסתר כי לא ידעו איש בחבירו). (פ' שמות תשס"ד, מלון הוד בים המלח)