א וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃ ב וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃ ג וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ ד וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃ ה וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ ו וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃ ז וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֮ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד׃ ח וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד׃ ט וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵינִקִ֣הוּ לִ֔י וַאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ׃ י וַיִגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃ יא וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃ יב וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃ יג וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃ יד וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃ טו וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר׃ טז וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃ יז וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃ יח וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם׃ יט וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן׃ כ וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם׃ כא וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃ כב וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃ כג וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֙מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה׃ כד וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ כה וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
וילך איש מבית לוי. ערש"י וסוטה י"ב. וב"ב ק"כ. ומהרש"א, ובזרע ברוך סוטה כ' דהרמב"ן הקשה כיון דאהרן היה גדול ממשה רק ג' שנים והוי ג"כ נס כלידת משה ולמה לא פרסמו התורה (וע' א"ע פ"ב, ובויגש מ"ו כ"ג), ונ' דקרא בא לומר דבמשה הוי מלתא חדתא מה דל"ה באהרן דכאן חזרו לנערה, אבל צריך טעם למה במשה נצרך לזה, וי"ל דאי' בג' חדשים הוכר העובר (כתובות נ"ט:) וכיון דיוכבד היתה הרה ג' חדשים מעיקרא אם כן הוי הוכר עוברה והי' ידוע למצרים דהרה, וקשה למה לא מנו רק מיום שהחזירה, ונראה דרש"י (ויצא ל' י') פי' בכל אמהות כ' ותהר ותלד ובזלפה לא כ' ותהר מתוך שילדה הי' של"ה ניכר הריון שלה, לפ"ז י"ל שלכך חזרה לימי נעוריה בלידת משה כדי שלא יהי' ניכר הריון, ויובן דבתחלה אמר אפשר בת ק"ל כו' לפי זה קשה קושית רמב"ן, לזה דייק מלמד שחזרה לנערותי' אבל עד אותו הזמן לא חזרה לנערות ול"ה נס באהרן לכך לא נכתב, אבל קשה כיון דלא ניכר הריון שלה למה כתוב ותהר ותלד, וזה שדייק בגמ' ותהר כו', והא הוי מיעברא ג' ירחים כו' ואפ"ה לא הוכר עוברה ע"כ נעשה לה כמו בזלפה א"כ קשה אמאי כתוב ותהר לזה מסיק דנכתב להקיש לידתו להריון, ובספר דברי חכמים ולק"ש כ' על הגמ' אפשר בת ק"ל ונקראת בת, דק' משום דהי' בת ק"ל לאו בת לוי היא, ותי' דאי' באבות פ"ה מכ"ב בן בג בג ובן הא הא ופי' התי"ט שהי' רכים בשנים ול"ה מפורסמים נקראו ע"ש אביהם שהי' מפורסמים וערע"ב פ"ד מ"א בבן עזאי, וז"ש אפשר בת ק"ל והיתה זקינה ומדוע קרא בת לוי ע"ש אביה ולמה לא פרט שמה ומשני שחזרה לנערותי' ע"ש, ובאמת לק"מ דאי' בזה"ק י"ב. איתתא עד דלא אזדווגת נקראת בת פלוני ובתר דאזדווגת נקראת אשת פלוני וא"ש וע' תו"ת, וברש"י תהלים (ד' ג') כבודי לכלמה אתם מבזים אותי באמרכם בן ישי כאלו אין לי שם:
וביע"ד ח"ב בדרשות אה"ו דרוש ב' כ' דק' למה נקט סתם בת לוי ולא יוכבד בת לוי, וא' דלא מצינו שהי' ללוי בת אחרת הא י"ל דבת לוי היינו נכד לוי דמצינו דקרי אינשי לבר ברי' ברא, רק ודאי דסתם בן אמרי' בנו גמור וכן בבת, רק זה אילו לא הי' מהזרות שיוכבד בת ק"ל תלד מהכ"ת לומר דבת פירושו נכדתו, אבל כיון שהיתה בת ק"ל הוא מהזרות שזקנה כזו תלד כמו שראב"ע באמת צוח בזה, אם כן פשיטא נימא דהיתה נכד לוי ורכה בשנים משנסבול הזרות, וזה קו' גמ' למה נאמר בת ולא יוכבד ואי דל"ה ללוי בת אחרת הא נוכל לטעות ולומר נכדות, ואי דסתם בת פי' בתו ממש, ע"ז קאמר גמ' אפשר בת ק"ל כו' ושפיר היינו אומרים דהיא נכדתו וא"כ איך קראה בת ול"נ יוכבד בת לוי עש"ה ובענין בני בנים כבנים עי' יבמות ס"ב: ולקמן (ב', י"ח) ובפ' ויצא דר"ל. ויגש שכ"ח:
ובס' עין אליהו כ' כמו שמצינו בב"מ פ"ז. עד אברהם ל"ה זקנה בעי רחמי והוי זקנה ונתהפך לטבע לכן הנס ל"ה רק לאברהם ושרה שהיו ראשונים בנס זה, ואם אח"כ אירע לאחרים כן, אינו פלא כ"כ, ועי' פרד"י וירא דף קל"ג. עי"ל דאברהם ושרה שניהם הי' זקנים אבל עמרם הי' עדיין רך בשנים:
ובס' שמן המור כ' בשם המגיד מדובנא משל ב' עניים פגעו זב"ז, וא' מהלל עיר א' שיש בה בעלי צדקה, וב' אומר להיפך ואח"כ נתברר שהא' הי' שם בפורים ואין חידוש שהשיג שם נדבה הגונה, והב' הי' בימי חול, כן במצרים אף שנולדו ו' בכרס א' הי' ברואים ע"ד נס עי' באלשיך ולעיל (א' ג') לכן נס דיוכבד אינו נס כ"כ, אבל בימי אברהם הי' הנהגה ע"י טבע והי' חידוש גדול:
ובקו' הנ"ל למה לא כ' בפירוש יוכבד, י"ל דתורה הודיע כי הלך איש מבית לוי ויקח את בת לוי בל יאמרו המשכילים (המכשילים, אשר יעשו מעשיהם בערמה, ערש"י וישלח ל"ד י"ג במרמה) לימים יבאו, כי עמרם הי' מלאך, ומשה לא נולד מבני אדם, רק הנהו מבני אלקים אשר באו אל בנות האדם וילדו להם, לכן כ' באר היטב, איש לוי בת לוי, גם בת פרעה ראתה בוכה כילד הכל כטבע בנ"א גם נתנה למניקת וכ' בוארא (ו' כ"ו) הוא אהרן ומשה הם המדברים אל פרעה, לבל יאמרו כי זה אחר הוא, גם בברכה (ל"ד ו') ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור, ופלא מדוע מקום משכנו בחר ה' בקרוב בית פעור מקום אלילים, והתורה תתן עוד סימן לזה, וי"ל תיבת מול פירושו להכרית מענין והוא יושב ממולי (בלק כ"ב ה') ופרש"י להכריתני ופקדת על כל מול בערלה (ירמי' ט' כ"ד) בשם ה' כי אמילם (תהל' קי"ח י'), וזה י"ל כי קברו בגי מול (להכרית) עובדי אלולים, כי לו הי' איש אלקי כמשה אצל אנשי בית פעור, אז בטח הי' קוברים אותו בחשאי למען יעשו אותו לאלוה, ותספר התורה לעיני כל בנ"י ולעיני כל עם ועם כי משה הלך בדרך כל הארץ וקברוהו כמו לכל יליד אשה, ובשו"ת מי באר ל"ט הק' אמאי לא הוכיח מהא דעמרם גרש יוכבד ונשאת לאליצפן ומת ונשאה עמרם (ע"ל ב' י') א"כ מוכח דמיתת בעל מתיר ולפשוט מזה בקידושין י"ג: וכ' דגם כשנשא בתחלה את יוכבד ל"ה בהיתר כי הי' דודתו, והתורה עתידה לאסור, וגם לא יוכל בעל הראשון אחר שלחה לשוב לקחתה לאחר שמת בעלה השני (ועי' סוטה י"ח: ואה"ע סי' י') וא"כ היאך נשאה עמרם אחר שנשאת לאליצפן, וע"כ כרמב"ן תולדות (כ"ו ה') דרק בא"י שמרו המצות ויעקב בחו"ל נשא ב' אחיות וכן עמרם דודתו, וגם מחלון וכליון נשאו מואביות ולא גיירו אותם, וא"כ אין להוכיח מזה דמיתת בעל מתיר, ועפרד"י לך פ"א.:
ובשו"ת מקום שמואל כ"ג הביא הר"מ פ"ט ה"א ממלכים דבמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות ג"כ וצ"ע, ונ' דהר"מ למד זה מסוטה י"ב. וילך איש שהלך בעצת בתו כו' עמד וגירש עמדו כולם וגירשו, וס"ל לר"מ דגט גמור היה, וק' לר"מ דלאיזה ענין וצורך הי' הגירושין, דל"ה להם רק לפרוש מנשותיהן, וניחא לי' להר"מ עפמ"ש בב"ב ס': מיום שחרב ביהמ"ק, דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא נשים ולהוליד בנים ונמצא זרעו של א"א כלה מאלי' אלא הנח להם לישראל מוטב שיהי' שוגגין וא"י מזידין, והק' תוס' הא כ' פו"ר ושמא על אותן שכבר קיימו פ"ו קאמר והיינו זרעו של א"א כלה שלא יוליד אלא בן ובת ע"ש, וכן הי' במצרים דלהכי גירש עמרם שכבר הי' לו בן ובת אהרן ומרים וכן כולם עמדו וגירשו אותם שקיימו פ"ו, וא"ש הקו' דהפרשה מנשותיהן לחוד לא סגי אלא דוקא הוצרכו לגירושין בשביל אותן שלא קיימו פ"ו שיהי' יכולין ליקח הגרושות, ונתיישב דלא תקשו ע"מ דאי' בתיב"ע בהעלותך (י"א כ"ו) בנו דאליצפן בר פרנך דילידת לי' יוכבד בזמן דפטרה עמרם כו', וק' איך לקחה אליצפן והרי כולם גירשו מטעם הנ"ל אלא צ"ל דאליצפן עדיין לא קיים פ"ו, וכיון דאי' בסנהד' נ"ט: לישראל נאמרה ולא לב"נ וכ' תוס' מדלא חשוב זה גבי ז' מצות ע"ש, ועמרם וכן כולם גירשו כדי שיוכלו ליקח אותן שלא קיימו פ"ו, א"כ מוכח דנצטוו במצרים על פ"ו, ועמרם הוא הראשון שנצטוה, כיון דהוא עמד תחילה וגירש, ושפיר מוכח דעמרם נצטוה במצות יתירות במצרים פ"ו ודין גירושין וחופה דמה"ת, כקידושין ה'. וכמ"ש שם בסוטה דבשעה שחזר ולקחה הושיבה באפריון, ואל תקשה דאם נצטוה בגירושין במצרים איך חזר ולקחה אחר שנשאת לאליצפן הא הוי מחזיר גרושתו משנשאת, י"ל דפלגינן דיבורא דעל גירושין נצטוה ועל מחזיר גרושתו עדיין לא נצטוה ע"ש, ודבריו תמוהים דהא קודם מ"ת ב"נ נצטוו על פ"ו לכ"ע ורק מצד דנאמרת ולא נשנית לאחר מ"ת ניטלה מב"נ וניתנה לישראל, ועמ"ש בזה בכל"ח וארא דע"ה:, ועשו"ת חיים שאל ח"א צ"ה מ"ש בדברי המ"ש הנ"ל וע"ע בתורת אהרן, ובאמרי כהן שכ' כמו דלא ניתנו שיעורין לב"נ ואסור אפי' ח"ש כן לא ניתנו שיעורין למעלה לומר דאחר שיעור זה פטור וגם אף שקיימו פ"ו ב"ב בנים החיוב פ"ו גם להלאה ע"ש אריכות:
ובני הרה"ח מו"ה דוד נ"י אמר להגו"א (ויגש מ"ו י'). דאבות רק קיימו מ"ע ולא ל"ת, והטעם דעיקר מל"ת שלא יעבור רצון בוראו, וכל זמן שלא נאסר אינו עובר רצון הבורא, א"ש דגירושין קיים עמרם וחופה וקדושין, אבל הל"ת מחזיר גרושתו משנשאת ל"ה מקיים, ועמ"ל בפסוק ג' ויו"ד:
ובאגדת שמואל על רות הביא מסורה וילך איש מבית לוי וילך איש מבית לחם יהודה להשמיענו שעמרם ואלימלך מנגדים זל"ז וכל א' תפש בקצה אחד, עמרם פירש מאשתו אפי' בזמן שהי' מצוה להדבק בה ואלימלך להיפך אפי' ברעב דאסור לשמש לא פירש וז"פ וילך כו' הוא ואשתו ושני בניה, ואלו פירש הול"ל הוא ובניו ואשתו וכמ"ש בנח כשבא לתבה, בא אתה ובניך ואשתך מכאן שנאסר בתה"מ ועפרד"י נח נ"ג:
פסוק א:
ברמב"ן הביא דוגמא לכו ונמכרנו, בראשית (ל"ז כ"ז), לכו ונכהו (ירמי' י"ח י"ח), (עי' קו"ד חו"ת סי' ל"ב שהק' מדוע לא הביא הכ' הקודם לכו ונהרגהו וצ"ע:
פסוק א:
בא"ע דחה האומרים כי לא טוב לישא ממשפחתי, ובצוואת רי"ח אות כ"ב לא ישא בת אחותו וכ"כ בס"ח תע"ז, ובנובי"ת אה"ע ע"ט כ' דביבמות ס"ה. אמרו דמצוה, ובשו"ת אבן הראשה ל"א, תי' דנתאמת לרופאים כמה נולדים בחולי כשאב ואם קרובים, ומ"ש רז"ל דמצוה בבת אחותו לפי שיש מצוה ושומר מצוה לא ידע דבר רע (קהלת ח' ה') אמנם רי"ח ראה כי אין כוונת הדור לשם שמים ע"כ צוה שלא לישא ב"א בגלל הנזק, וכהא דחולצין ולא מתייבמין בזה"ז ביבמות לז: וע' ס"ח תפ"ח, ומא"ע כאן לא משמע כן, וע' ר' בחיי חיי שרה ע"פ אשר לא תקח, דבפ' זו יש אזהרה לישא מבנות משפחתו וכשמזדווגים כאו"א אל מינו אז השלום מתקיים ומתרבה בעולם, וע"ע בס' החיים ח"ב פ"ג, ובסגולת ישראל בהשמטות אות זוג, ובשמלה לצבי על אה"ע סי' א' אות י':
פסוק ב:
כי טוב ובמד' רמ"א שמו טוב, ר' נחמי' א' שנולד מהול, אחרים א' שנתמלא אורה, והק' ביפ"ת מעירובין י"ג: לא ר"מ שמו אלא ר' נחמי', וגם בהוריות י"ג. מאן אחרים ר"מ וא"כ הכל דיעה א' וכאן משמע דג' מחלוקת בדבר, וכה"ק בתוס' סוטה י"ב ד"ה אחרים, וע"ע בתוס' ע"ז ס"ד: וע' בזה בהקדמה להרמב"ם למשניות בפ"ו, ובנובי"ת יו"ד קנ"א, ובהגהות מהגרי"ש נאטאנזאהן ז"ל שם, ובסדר הדורות אות מ' ר"מ שהאריך בזה, ובאמ"ב כ' דהכל דיעה א' והא בהא תלי', דמפו' כ' מ"ש (לך י"ז ב') ואתנה את בריתי וגו' ולא יקרא עוד שמך אברם מכאן שצריך לקרא שם תינוק בשעת מילה, ובשבת קל"ה. פליג' לב"ש נולד מהול צריך להטיף דם ברית. ולב"ה א"צ, ואי' וירא אלקים כי טוב שגנז האור לעת"ל. ובשעת הברית זוכה התינוק לראות אות זה, וז"ש ותרא אותו כי טוב הוא, רמ"א שמו טוב וק' מפ"מ לא המתינה עד ח' ימים לקרות השם. ואמר ר"נ היינו ר"מ שנולד מהול. אך ק' הא צריך להטיף ד"ב. והי' לה להמתין. ואמר אחרים א' היינו ר"מ שנתמלא הבית אורה א"כ בא אור הגנוז תיכף בשעת הלידה ומוכח כב"ה דל"צ להטיף ד"ב לכך קראה תיכף שמו טוב, וע' בהדוה"ע:
וביד"מ על מד"ר בשם ר"ר העשיל ז"ל דאי' בירו' וילך יפתח לארץ טוב (שופטים י"א ג') שהלך לחו"ל לפי שחו"ל פטור ממעשר, ולפיכך נקרא טוב דמילה משום מעשר, וא"כ ק' לאחרים האיך הי' נקרא טוב הלא לא נימל עדיין וחייב במעשר לז"א שנולד מהול ע"ש עוד דבר נכון, ובמשנת ר"א כ' דבנדרים ל"א: לא נקרא תמים עד שמל, ול"נ כי טוב ביום ב' דלא נגמר שום דבר, הרי שטוב שייך רק בדבר שנגמר, וכאן כ' כי טוב ע"כ שכבר מהול, ובתשא (ל"ג כ"ג) הבאתי ס' אמת ליעקב דמשה היה שכלו זך והיה מוכן מיום הולדו להשיג בשכלו ונתמלא הבית אורה, וזה נגד מ"ש בתפא"י פ"ד מי"ד קידושין שמשה נולד במזג רע ומדות רעות, ורק הוא כבש יצרו מרעה לטוב, והבאתי בפרד"י בראשית דמ"ה. ובאוה"ח שמות (ג' ד') דמשה נביא היה בטרם מבטן אמו, והג' בעהמח"ס חבלים בנעימים מטאראנטא שליט"א כתב לי כי הסיפור בת"י ממלך א' ששלח להביט בפני משה וספרו שמזגו רע, משולל כל יסוד וחלילה להאמין כזאת והוא נגד ש"ס סוטה י"ב. רמ"א טוב שמו (בין אדם לחבירו), רי"א טובי' שמו (טוב יה בין אדם למקום), אחרים אומרים נולד מהול (בלי תאוות), וחכ"א כשנולד נתמלא הבית כולו אור (חכמה):
פסוק ב:
בא"ע זבולן עם דינה היו תאומים וכ"כ בויצא (ל' כ"א), וערד"ק וחזקוני ויע"ד ח"א ד"ב ופרד"י שם:
פסוק ג:
ולא יכלה עוד הצפינו, רש"י שמנו לה מיום שהחזירה והיא ילדה לו"ח, עי' מהרש"א סוטה י"ב. שהק' דבגמ' משמע דמעיקרא מיעברא ג"ח, ועי' מהרש"א כאן ובהגהות, ובס' זרע יעקב תי' דרש"י אית לי' תנא דמסייע ליה ת"י בהעלותך והבאתי לעיל (ב' א') דאלדד ומידד בני דאליצפן היו דילדה לי' יוכבד בזמן שגירשה עמרם ונשאת לי' מקודם דילדה את משה, נמצא דעכצ"ל דלששה חדשים ילדה וסובר רש"י כוותי':
עוד ראיתי בס' היובל להנ"ל דקצ"ב לפ"מ דכותבין בגט לירח ולא לחודש משום דכ' גרש ירחים וכאן כ' ירחים ומוכח שהוא אחר הגירושין, ובספר ארץ החיים על תהלים קמ"ח אי' על הא בפ' תצא (כ"א י"ד) ביפ"ת ושלחת אחז"ל הכתוב מבשרו שסופו לגרשה דמנ"ל הא, וי"ל דבכתובה כותבין בכך וכך ימים לחדש פלוני ובגט כותבין לירח פלוני, דכ' כי יקח איש אשה חדשה (דברים כ"ד ה'), הרי דבקידושין שייך ל' חודש, ובגט כ' גרש ירחים (דברים ל"ג י"ד), ועי' ב"ש אה"ע קכ"ו ס"ק ז', וכאן כתוב ובכתה ירח ימים בלשון שכתוב בגט ילפי' מזה שסופה לגרשה, וע"ע בארץ חמדה וגן רוה תצא:
ובשו"ת השיב משה אה"ע סימן ס' כ' הא דבג"ח ניכר הולד דוקא בנשואה אבל בזונה שמסתרת ניאופה בודאי אינו ניכר כ"כ מהר לבריות והבאתיו בפ' וישב רפ"ח: וע"ע בתולדות קע"ו:, ובשו"ת בית שלמה אה"ע ס"י הביא דעת השואל בריב"ש תמ"ו דאף דיולדות לז' יולדות למקוטעין עכ"פ בעי שיכנסו ב' ימים בחודש הז' כיון דילפי' מחנה (ש"א א' כ') וכי היכי דתקופת שתים דוקא ה"ה ימים שנים דוקא, ויליף מרש"י נדה ל"ח: וריב"ש השיג עליו דא"י שיכנס רק יום א' ע"ש, ובאמת מלשון רש"י נדה ד"ה לתקופת ויבמות ל"ו. ד"ה בשלמא משמע כהשואל וכ"מ בתוס' ר"ה י"א. ד"ה אלא, ותמהני שברש"י שמות כ' אף דיולדות לו"ח ויום אחד וסותר עצמו ועי' רד"ק שם, והעתיק ג"כ הגר"י פיק בנדה ל"ח. ותהר חנה שהרתה כבר כשבא משילה ידעה אלקנה בעלה והרתה כמ"ש ויזכרה ה' לתקופת הימים זה שהשלים ימי הריונה וילדה בן, ויש ווי"ן מורין לשעבר וכו', ועי' בפני"פ שהביא דמהיכן מוכח דאף ביום א' יולדות למקוטעין ע"ש, וכתב שם דלפי' רד"ק נסתר יסוד בנינו, ובהגהות מבהמ"ח הביא מס' ישרש יעקב יבמות ל"ו שהק' על רד"ק מסוטה י"ב והעלה כפנ"י וריב"ש דסגי בו"ח ויום אחד, ואני תמה למה לא העיר מתוס' יבמות ל"ז. ד"ה רוב דבתחלה כ' בפירוש דתוכל לילד לו"ח ויום אחד ובאמצע כתב וז"ל ול"ח שמא תלד משני לסוף ו"ח וב' ימים או ג' ומזה נראה כהשואל ובתחלה מאי קסבר ובסוף מאי קסבר וצ"ע:
ובס' קהלת יצחק כתוב שהדרש שמנו מיום שהחזירה הוציאו חז"ל מהלשון ותצפנהו ולא ותטמנהו דשייך על דברים רוחניים כמ"ש בלבי צפנתי אמרתך, (תהליס קי"ט י"א), צפנת בלבבך (איוב י' י"ג), וטמון רק בדברים גשמיים ויטמון אותם יעקב (בראשית ל"ה ד'), טמונים בארץ (יהושע ז' כ"א), וילכו ויטמנו (מ"ב ז' ח'), והול"ל ותטמנהו שלשת ירחים, ומדכ' ותצפנהו הכוונה על דבר רוחני אשר המצריים מנו לה מיום שהחזירה, ועי' בג"ר ודברי חנוך:
ובבעה"ט מסורה ול"י עוד הצפינו, ובוישלח (ל"ו ז') ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם, אי' בחגיגה ט': יאה עניותא לישראל, וזה בפרהסיא כלפי חוץ אבל הון ועושר בביתו ולא יראה החוצה, והרוצה להעשיר יצפין (ב"ב כ"ה:) יטמין אוצרותיו, וז"פ המסורה אם ל"י עוד הצפינו אז ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם, כי העמים ילטשו עין על ממונם, ועי' בספר מגלת ספר (רות א' כ') דז"פ בהגש"פ שלחן ערוך צפון ברך כי שלחן מורה על העושר כרש"י תרומה (כ"ה כ"ד) אם תערוך לפני שלחן צפון אז יהי' ברך, ועמ"ש בוישלח רל"ד: ולעיל (א' א'):
פסוק ג:
בא"ע דלכך סיבב ה' שיגדל משה בבית מלך ואח"כ יברח שיראו ממנו עי' בזה בפרד"י לך ע"ב:
פסוק ג:
בסוף ראיתי בשם הגר"מ בנעט ז"ל דמכאן המנהג בשבועות לשטוח ענפי אלנות ועלים הגדלים עלי מים דבז' באדר נולד משה, ויצפנהו ג' ירחים ותשם בסוף על שפת היאור הוא בשבועות:
פסוק ד:
לרחוץ. עי' לעיל (א' י') בשם ריח דודאים, ומגלת ספר אסתר (ד' ט"ז):
פסוק ד:
ותשלח את אמתה, ראיתי בשם רר"ב מפרשיסחא ז"ל דמזה יש ללמוד דלא ימנע א"ע אף שיראה שרחוק לעשות, דאם כוונתו לטוב יעזרהו ה' דכאן עשתה את שלה ושלחה ידה אמה, וכשראה ה' את תשוקתה להציל עשה נס וכשתרבבה ידה, ועי' בשפתי צדיק אות י"ד זה בשם החידושי הרי"מ ז"ל - ועי"ל הפשט ששלחה אמתה היינו שפחתה ממקום זה שלא תראה שהצילה ילד למרות פקודת אביה:
פסוק ו:
נער בוכה, רש"י קולו כנער, ורמב"ן הק' מסוטה י"ב: א"כ עשית בע"מ, וע' בס' אזור אלי ' סי' קנ"ד ולחמי תודה דס"ה. ובשו"ת חת"ס או"ח י"ב. וחולין כ"ד והביאותי' בפ' בהעלותך (ה' כ"ד), וראיתי בזה דנער אף מגודל אם הוא חולה נקרא ילד, ועב"ר פנ"ג ואת הילד שם על שכמה, ורש"י וירא (כ"א י"ד) ובס' מעשה ה', ועש"ך יו"ד רמ"ד סק"א שנקרא ילד כל שלא הגיע למצות, ובחולין כ"ד: ילד עד כמה, ורש"י תענית ה': ד"ה ימיו, וסוכה כ"ו: בילדים ונשותיהם עמהם וצ"ע, וע"ע ביומא כ"ג. מעשה בב' כהנים עד שבא אביו של תינוק כו' והרי עבד עבודה וע"כ הוא גדול ונקרא תינוק, ועפרד"י וישב רע"ז. בזה ובס' נפ"ח או"ח רה"ע, ומ"ש בתשא (ל"ג י"א), וע' בקהלת יעקב ח"ב לשון חכמים רע"ט. וע"ע ב"ב צ"א: טליא וטליותא כבר ט"ז וי"ז שנה, הרי דבן י"ז נקרא טליא וערשב"ם קמ"ב: טליא תינוק גדול, וע' אמרי כהן וישב שהביא מסוכה נ"א. פרחי כהונה, ובתמיד כ"ז. נקראים היכי דמטו למעבד עבודה, ובחולין שם דכהנים ל"ה מניחים למיעבד פחות מבן כ' ע"ש. והרר"ב ממעזריטש ז"ל אמר ג' דברים צריך ללמוד מתינוק, תמיד הוא שמח, ואינו יושב בטל, וכשמבקש דבר הוא בוכה:
פסוק ו:
מילדי העברים. בס' תפארת ישראל הביא מהה"צ בעל ישמח ישראל ז"ל על ותראהו והנה נער בוכה ולכאו' צ"ל ושמעה, ופי' שראתה שהנער בוכה בקרבו בלי השמעות קול, עי"ז ותחמול עלי' ותאמר מילדי העברים זה, לשון מפעיל ר"ל שהוא יהי' בכחו לעשות עברים שיהי' מנהיג בישראל, וכ"כ זה בשם היהודי ז"ל, וזה י"ל משה דהול"ל משוי כקו' הא"ע לרמז כי ימשוך את ישראל ממים ומושה אחרים מהמים וע' בספורנו ומהרש"א חולין קל"ט: וגאון ושתדלן א' בא לשר שיבטל גזירה רעה, וצעק בקול רם, ושאל לו השר למה יצעק ולא ידבר בנחת, א"ל לא אנכי בלבד אדבר רק אלפים יהודים המעונים צועקים מגרוני, וכ"ה במשה כשהי' בן ג"ח בכה כגדול "מילדי העברים זה" אלפים ילדים עברים המושלכים בנילוס בוכים ממנו, וע' בזה בפתיחה לס' צבא רב ד"ז, ומגילת ספר שה"ש (ג' ז'):
פסוק ז:
העברית. רש"י שלא רצה לינק מנכריות שעתיד לדבר עם השכינה, ע' מיני תרגומא, יל"ד דבכתו' נ"ט. הכרה של ולד באמו ג"ח וחריף אפי' נ' יום, ומשה שהי' יותר מג"ח למ"ל הטעם משום כבוד השכינה, וי"ל דבפ"ו פרש"י ותראהו את מי ראתה הילד זה פשוטו ומדרשו ראתה עמו השכינה, ולכאו"ק למה הביא הדרשא אחר שכ' פשוטו ועשפ"ח, אלא דקשה למה לא הבינה שהיא אמו דמאחרת לא רצה לינק, אע"כ דסברה דמשו"ה ל"ר לינק דראתה עמו השכינה ויהי' עתיד לדבר עמו וא"ש הכל, וע' מהרש"א סוטה י"א. ומשכיל לדוד בזה, ובשו"ת שו"מ תליתאה ח"א נ' הביא משנה ע"ז כ"ו. עכו"ם מניקת בנה של ישראל ולמה משה ל"ר לינק, וביפ"ת כ' לא שהחלב של עכו"ם מצד עצמו טמא אלא משום שמאכילתו דברים טמאים, מרש"י סוטה, ואם הנכרית בבית ישראל ואוכלת מאכלי ישראל מותר ע"ש אריכות, וע' הגהות רצ"ח דל"ד במשה לבד שעתיד לדבר אם השכינה, רק הדין ביו"ד פ"א ס"ז דלא יניק תינוק מעכו"ם דמטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, רק כאן הי' קודם מ"ת ול"ה אז אסור אכילת איסור ולכן הצריכו חז"ל לומר משום דעתיד לדבר עם השכינה, ולשון מטמטם הלב הוא ברמ"א ג"כ משום דאוכלת דברים טמאים והתינוק טועם מהם כרש"י כאן, וע"ע בד"מ בשם הגה"א דהביא ראי' מאחר שאכלה אמו ממין ע"ז וזה גרם לו לעת זקנותו שיצא לתרבות רעה, וע' בבל"י סקי"ח ולה"פ סקכ"ט, וע"ע בתוס' חגיגה ט"ו. ד"ה שובו, ובס' תולדות אפרים בקונ' דרך אפרת אות ל"ד אריכות (וע"ע שטמ"ק ב"ק קי"ג, ופה"מ לר"מ כלים פי"ב מ"ז, ובאר הגולה חו"מ תכ"ה אות ש'):
פסוק ט:
היליכי את הילד הזה והינקהו לי, רש"י הי שליכי, בס' פני דוד כ' עפמ"ש במגילה י"ג. המגדל יתום בתוך ביתו כאלו ילדו, ובב"מ ק': שטף נהר זיתיו והוליכם לשדה א' ז"א ארצי גדלה וז"א זיתי גדלו יחלוקו, ומגדל יתום, אביו אומר זיתי גדלו, והמגדלו אומר ארצי גדלו, והמשפט לחלוק השכר, וחסד ה' על המגדלו כאלו הוא ילדו ונוטל גם שכר האב, ובת פרעה שהצילה למשה נחשבה כילדתו, ואם תניקהו בחנם ל"י נקרא כולו על שמה, לכן אמרה והניקהו "לי" שיהי' כולו שלי כאלו ילדתו, וע"ע ברביד הזהב הא דכתו' ס': מניקה בשכר אסורה להניק עוד בן אחר יש ללמוד מכאן מדכ' הניקהו לי ולא לאחר וע' אה"ע פ' סעי' י"ד, ומ"ש המגדל יתום בתוך ביתו, יל"פ המגדלו באופן כזה שלא ירגיש היתום עלבון, רק ידמה בעיני' כאלו הוא בביתו של הוריו אז מעלה עליו הכ' כאלו ילדו:
ובשו"ת מהרש"ם ח"א צ"א הוציא מכאן לדינא דיו"ד הוי במקום הא, כמו הילך הוי כמו שנכתב הא לך ע"ש לענין שמות גיטין:
פסוק י:
משיתהו בלשון רש"י כאן ע' נובי"ת יו"ד קע"ח לענין הלכה אם כתב בס"ת משתיהו, ותלי' בפרש"י ור' מנחם עש"ה, וע"ם ארץ החיים תהלים (ל"ג י"ג) במספר הקדמיים נחשב כזה א עם ב הוא ג, עם ג ו, עם ד הוא י, עם ה טו, עם ו כא, עם ז כח, עם ח לו, עם ט מה, עם י נה, עם כ עה, עם ל קה, עם מ קמה, ובמלת מים ב' ממ"ן רצ, וי' שהוא נה גימ' משה, וז"ש כי מן המים משיתהו ר"ל ממלת מים:
ובבהעלותך (י"א כ"ז) אלדד ומידד מתנבאים במחנה, פרש"י משה מת יהושע מכניס, וצ"ב מנ"ל, ובס' אמרי שלמה כ' עפמ"ש כי מן המים משיתהו, ולכאו' הנ' של מן וה' של המים יתירים והי' די "ממים משיתהו" אבל נצצה רוה"ק בה, כי ר"ת "ממים" משה מת יהושע מכניס, לכן אמרה "מן המים" כדי שלא יוכר ר"ת הנ"ל, ושם כ' מתנבאים "במחנה" לכאו' מיותר דאנו יודעים שהיו במחנה, רק מרמז לנו במלת במחנה שהוא ב' תיבות "במח נה" נ' ה' שאמרה מן המים והם מחקו אותיות נה כדי שישאר אותיות "ממים" שר"ת משה מת יהושע מכניס, וכן כתוב בחנוכת התורה. ובתולדות יצחק כ' אלדד ומידד הי' אחי משה מן האב, שידע עמרם ממשה איסור עריות שעתידה תורה לאסור ופירש מיוכבד דודתו ולקח אשה אחרת והוליד אלו, וזה הוא אלדד פי' אין בו איסור דד שהוא דודתו וכן מדד וכי איסור דד יש בזה, וכ"ה בבעה"ת, ובתיב"ע אי' להיפך ע"ל בפסוק א' וג', נמצא דהיו מן אם ולא מאב, ולהנ"ל קשה מדהי"א (ה' כ"ט) ובני עמרם אהרן ומשה ומרים ולא חשוב אלדד ומידד וצע"ג:
פסוק י:
אוה"ח בכולם יקרא טעם השם ואח"כ השם, ופלא בויצא (כ"ט ל"ב) כ' ותקרא שמו ראובן כי ראה ה' בעניי, וגם בוירא (כ"א ג') ויקרא יצחק כי צחוק עשה לי, וכן כאן (ב' כ"ב) גרשם כי גר, עי' בקונ' קוי אור ופרד"י ויצא דרי"ח. וצע"ג:
פסוק יא:
איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, בתולדות יצחק כתוב משה ל"ה יכול לשאת שום עולה לא כשהמצרי הרג עברי, וגם עברי מכה עברי כמ"ש אנשים עברים נצים, ולא מצרי נגד מצרי שכתוב ויבאו הרועים ויגרשם ויקם משה ויושיען ע"ש, וגם י"ל מאחיו מוסב על איש מצרי, ר"ל אחיו של מצרי מתנהג באחוה עמו, אם ישראל מובדלים מאוה"ע אין יכולים לשלוט בהם, וגם אמר הגר"א דישראל נמשלו לאש כמ"ש והיתה בית יעקב לאש (עובדי' א' י"ח), ואוה"ע למים (שה"ש ח' ז') מים רבים ל"י לכבות כו' אלו אוה"ע, וכשמתחברים ב' הפכים אלו ע"י הפסק קדרה ע"ג תנור האש מתגבר ומבשל ומיבש המים, אבל בלא הבדל כלי המים גוברים ומכבים האש, וז"פ בברכות נו. הרואה קדרה בחלום יצפה לשלום דקדרה עושה שלום בין מים לאש, ועי' נצח ישראל פכ"ה, וז"פ בהאזינו (ל"ב י"ב) ה' בדד ינחנו, ר"ל כשהוא עם לבדד ישכון ואינו מתערב עם אומות אז ינחהו ה', וז"פ בהגדה לגור בארץ באנו שלא ירד להשתקע אלא לגור גרים ולא אזרחים וע' בתולדות אפרים, ובבל"ע דרוש כ"ה כתוב ויצא משה אל אחיו ללמוד דרכיהם ולחקור וראה מצרי מכה עברי ויפן כה וכה וראה שאין איש מישראל יציל אותו, וחשב אולי מכובד השיעבוד אין בידם לעשות מאומה, ויצא ביום השני וראה מריבת עברים זה עם זה, ושאמר לו כאשר הרגת את המצרי, כאלו נראה בעיניו שרע היה הריגת המצרי, אמר אכן נודע הדבר, עתה אדע סבה למה ל"ה מי שיציל העברי ממצרי, לא מכובד השיעבוד, שהרי לבם כלב ארי להלחם יחד, ורק שלא ירגישו מה שהוא בלא צדק, וזה סבת עכוב הגאולה ע"ש.- ועי' אוה"ח תולדות (כ"ח ה') כשגוי מכה ישראל אז יוכל הישראל להוציא ממנו הניצוצות עש"ה - ועי' מקו"ב ח"א דשל"ט:
פסוק יב:
ויפן כה וכה, רש"י ראה מ"ש לו בבית ובשדה ולפי פשוטו כמשמעו וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר, וכתוב בספר אשכול ענבים עפ"ד האריז"ל (בנח ט' ו') שופך דם אדם באדם דמו ישפך דנכפל, אף כי בודאי נתחייב הנהרג מיתה, אך כיון שהנהרג היה יכול להוליד בנים לכן נהרג הרוצח, והקשה לו תלמידו רח"ו ז"ל התרגום דישוד דמא דאנשא בסהדן, ולא פירש כנ"ל אדם בתוך אדם, והשיב לו דאם הורג למי שעתיד לצאת ממנו בנים מזמין ה' עדים שיראו המעשה כדי שיהרג, וכשאין ראוי לצאת ממנו בנים אז אין מזמין עדים כי גברא קטילא קטל וכ"כ בדבש לפי, ומפ' הקשו הרי ה' אמר למשה אל תצר את מואב (דברים ב' ט') כי יש לי להוציא ממנה ב' פרדות כו', ואם משה לא ידע דעתיד לצאת בנים שנתגיירו ומנא ידע כאן, ולהאר"י ז"ל א"ש אחרי דראה כי אין איש שיראה המעשה שיהיו עדים הבין דאין ראוי לצאת ממנו שיתגייר, וז"ש וירא כי אין איש כפשוטו ומזה הבין שאין איש עתיד לצאת ממנו, ובשו"ת איתן המזרחי בקו"א כתב שקשה מה וירא כי אין איש דהול"ל כי אין שם איש. ועוד ראיה ל"ש על דבר שאין בו ממש והול"ל ולא ראה שם איש, לכך פרש"י שראה באמת בנבואה שלא יצא ממנו איש שיתגייר:
והמפ' הקשו דמשמע דאם היה עתיד לצאת ממנו ל"ה הרגו דהיכן מצינו דח"מ ב"ד שלא נהרגים בשביל העתיד, ותירצו דבח"מ ביד"ש אם נפיק מיני' זרעא מעליא אינו נהרג, והמצרי ל"ה ח"מ בידי אדם רק ביד"ש כסנהדרין נ"ח: ור"מ פ"י ה"ו ממלכים, וער"מ דויפן כה וכה אסמכתא בעלמא, ועפר"ד דרוש א' ומהרש"א ועיון יעקב:
ובמד' נמלך במלאכים אם ח"מ ואמרו לו הן, ובכת"א כתב לפמ"ש תוס' ע"ז ס"ד: ד"ה איזה אף דבב"נ אזהרתן מיתתן מ"מ אסור להרגו עד שידונו בב"ד, ולכך היה צריך למלוך במלאכים, ולהנ"ל דרק ביד"ש חייב א"ש דנמלך במלאכים, ועי' בארץ חמדה:
ושם בסנהדרין הוכיחו מכאן דעכו"ם שהכה ישראל ח"מ שנאמר ויפן כה וכה וגו' והקשו למה נקט רישא דויפן כה וכה ללא צורך, ובישי"ע ב' דכל המשפטים רק שישמעו ויראו ולא יזידון עוד, ואם אי אפשר לעשות המשפט רק במקום שאין רואה בזה אין תועלת, וכ"כ בוישב (ל"ז כ"ז) מה בצע כי נהרוג וכסינו דמו עפרד"י שם דרע"ו:, אבל באמת אינו כן דחייבים לשפוט מציווי ה', וז"ש רישא לומר אם הכה ישראל ח"מ מהדין ולא משום ולא יזידון עוד, דבמשה היה בסתר דיפן כה וכה, ועי' נפש יהונתן דבר נכון וכל"ח, ובספר לחם עוני כ' דהטעם שהוציא ישראל קודם הזמן, ששקעו במ"ט שערי טומאה, ושלא יפלו בשער הנ', דשמות השבטים מ"ט אותיות וכל אות מגינה על שער א', ושער הנ' ל"ה מי שיגן עליו לכן הוציאם מקודם, וזה ויפן "כה וכה" שהוא נ' שערים, וירא כי אין איש שיגן עליו ויך את המצרי השר שלהם ונגאלו:
עי"ל עפמ"ש ויפן כה וכה מה עשה לו בבית ובשדה, וקשה למה לא חשש משה שמא יעשה תשובה, וי"ל דבחגיגה ט'. מעוות אשר ל"י לתקן זה הבא על אשה ואסר אותה על בעלה, ואם כן לא מהני תשובה, אך קשה הא הוי ספ"ס דילמא לא שכב עמה ואת"ל שכב דילמא באונס, אך דהוי ס"ס שאינו מתהפך דאי"ל דילמא באונס ואת"ל ברצון דילמא לא שכב, וז"ש ויפן כה וכה היינו שאינו מתהפך הס"ס משני צדדין וירא כי אין "איש" שאסורה לבעלה. - ובעיקר הקושיא י"ל דבעכו"ם ל"מ תשובה וכמו שהבאתי בפרשת בראשית ד"מ. וגם י"ל דראה כה וכה אנשים נצבים ואין איש שיצא לעזר לו, קיים מ"ש באבות פ"ב מ"ו במקום שאין "איש" השתדל להיות איש, וז"ש בקהלת (ד' א') והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עשקיהם כח ואין להם מנחם, כי כאשר יקום על רעהו ביער ורצחו הזעקה אינה חזקה כ"כ, אך אם בשער בת רבים לעיני כל, ומיד עשקיהם כח, פי' שיש בכחם להצילו ואין מצילין אז גדלה השועה, וז"פ בפי"ד מי שמך לאיש, הלא הרבה אנשים נצבו מנגד ואין אומר ואין דברים מבלי נשמע קולם, ואתה הצעיר התעברת על ריב לא לך, ועדיין אינך איש ותרצה להיות שר ושופט עלינו: עי"ל ראה כי אין איש כי יהודי אינו כלל "איש" אצלם, וכל מחאות שלו לא יקחו כלל לבקורת, ואין מי שיעמוד לימינם: עי"ל כי אין "איש" חזק לעמוד על נפשו להציל עצמו, אז גבר משה ידו ונקם בעדו: עי"ל כי ישנם בנ"א שיקנאו קנאה גדולה בראותם אחד עבר עבירה שבין אדם למקום, וישנם אשר רק על עבירות בין אדם לחבירו תבער כאש חמתם, והמצרי חטא בעריות גם הכה בעלה, וז"ש ויפן כה וכה בין אדם למקום ובינו לחבירו ויך כו': וידידי הגרצ"י מיכלזאהן שליט"א מפלונסק וכעת בווארשא כתב לי ע"ד צחות, דלכאו"ק מה החדשות אשר ראה כי מצרי מכה עברי, הלא בכל פנה ופנה אנו מוכים מהם, ורק משה היה מסופק אם הותרה הרצועה באין מוחה, וגם זה מדעת הרשות שאין מוחים בהמון שלא יכו היהודים, או המון מדעת עצמם עושים ולא מדעת המלכות, והפי' ויפן כה וכה לא קאי על משה, ורק שמשה ראה "שהמצרי יפן כה וכה" ויביט בכל הצדדין אם אין מי שרואה אותו מכה העברי, אז הבין משה שאינו בהסכמת המלכות ולכן ויך:
פסוק יב:
ויטמנהו בחול. בס' נפש דוד כתוב עפמ"ש בשבת קנ"א. מת בשבת שומטין הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול שלא יסריח, ומשה ירא פן ירגישו ריח הפגר ויען שעשה בחפזון ול"ה יכול לחפור קבר בעומק כראוי לכן ויטמנהו בחול:
פסוק יג:
שני אנשים. רש"י דו"א הם שהותירו המן, י"ל דהכל חד דמריבה בא ע"י חסרון אמונה שנדמה לו שחבירו לקח ממנו, ואם היה ממתין ומאמין שאין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו (יומא ל"ח:) לא היה רב עמו, ומן היה לחזק אמונה כמ"ש במכילתא בשלח (ט"ז ד') ע"פ דבר יום ביומו, מי שיש לו מה לאכול היום ואומר מה אוכל למחר ה"ז מקטני אמנה, וכ"ה בסוטה מ"ח:, נמצא כי מה שנצו ביניהם ומה שהותירו ממן הכל חד, וברה"ז הביא הא דנדרים ס"ד. כ"מ שנאמר נצים ונצבים הם דתן ואבירם, דתולין הקלקלה במקולקל, והפי' דבפ' קרח כ' נצבים וכאן (ה' כ') כ' נצבים, וזה מקור מ"ש בפ"ז מ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לקופה וא"י אי לתרומה אי לחולין נפלה אמרינן לתרומה נפלה, וביו"ד קי"א ס"ו בב' קדרות, ובק"צ סנ"ב בכתמים:
פסוק יג:
רעך. רש"י רשע כמוך, וצ"ב כ"ש אם היה צדיק היה משה מקפיד למה מכהו, ובכת"א כ' לזה"ק שמיני ל"ו: שאין רשע נעשה שליח על רשע אחר במזיד כי אם בשוגג ע"ש, וזה שהתפלא משה למה תכה רעך רשע כמוך בודאי אין ה' עושה שליחותו על ידך, ועי' סנהדרין נ"ח: ומשמע דאף לרשע אסור להכות, אכן המבי"ט סימן כ"ו ומהרי"ט סימן כ' כתבו דמותר דאין עושה מעשה עמך, ועי' רה"ז שהביא חו"מ ת"כ ס"א דאסור להכות לישראל שהקפידה תורה על הכאת רשע במלקות פן יוסיף ופשיטא לאינו רשע, הרי דאפילו ע"פ ב"ד אסור להכות לרשע שלא מן הדין והוא מרמב"ס, וצ"ל כיון שהוכה כדינו כ' ונקלה אחיך כיון שלקה ה"ה כאחיך, והק"ו של הכ"מ ה"פ, מה זה שהיה רשע בשעת הכאה הקפידה תורה שלא יוסיף כו' אבל לרשע שלא קיבל עדיין מלקות שפיר כתבו מבי"ט ומהרי"ט שרשאין להכותו, ובראב"ן פז"ב דכ"ג כתוב למה דקיי"ל שם דלא בעי רשע דחמס אם כן המגביה ידו להכות נקרא רשע ופסול לעדות, ועחו"מ ל"ד ס"ד דרק מדרבנן פסול, וע"ש בסנהדרין נ"ח: ונפק"מ דבעי הכרזה, גם אי קידש אשה בפניהם הוי קידושין לחומרא אבל במבי"ט אה"ע סימן מ"ג כתב דאם לא פסול מדאורייתא משום דלאו בר מלקות א"צ הכרזה, ועי' תו"ת בזה. - ובשבו"י ח"ג קמ"ג והובא בפת"ש חו"מ ל"ד סק"ד דהורג בשוגג כשר לעדות והא דמכות ד"י: מרשעים יצא רשע כו' דבר אגדה נינהו, וצ"ע מרמ"א שם ס"ד המגביה ידו כו' מדא"ג כמ"ש בסמ"ע דאסמכוהו אקרא כאן ויאמר לרשע למה תכה, וכן הא דפת"ש רל"ז סק"ה ממהרי"ט היורד לאומנות חבירו הוי רשע והוא מדא"ג ואת אשת רעהו לא טימא (יחזקאל י"ח ט"ו), וכתוב בשו"ת משיב שלום נ"ג ע"פ שבו"י ח"ב קע"ח דמה שהוא נגד הסברא אין למדין מדא"ג אבל מה שאינו נגד הסברא למדין, והורג בשוגג נגד הסברא שיהיה נקרא רשע, אך קשה מרמב"ם והובא בחו"מ ל"ד סכ"ט גנב שהחזיר הממון פסול עד שיעשה תשובה וקיהו בדבר מהיכן הוציא זה ובהגהות א"מ הערה מקורו מב"ק ס': חבול ישיב רשע גזיל ישלם אע"פ שמשלם נקרא רשע, והביא שמצא כן במהרי"ט בשניות תו"מ צ', ומשמע מסתמיות לשון הר"מ שאפילו השיב מרצונו והוא נגד הסברא, שהרי זו תשובה גופה, ומדא"ג אמרינן דאכתי פסול, ומהרש"ם הביא מקורו מר"ם עצמו פ"א סוה"א מתשובה מקרא דכל חטאת אדם ע"ש, וכתב שנעלם זה מרבותינו, אבל ח"ו לומר כן ואין ראי' דשם לאדם זה עצמו אע"פ שהשיב צריך תשובה אבל כלפי דידן לחשבו עדיין כרשע, הרי כיון שהשיב מעצמו ברצונו ודאי עשה תשובה כראוי כמ"ש הב"ח בחו"מ שם עכ"ל, והנה מ"ש מב"ק ס': תמוה דשם היינו שאסור ליקח ע"מ להשיב, ועז"א חבול ישיב רעה השיב ל"נ רק ישיב, ומשום דבינו ובינו נקרא רשע דשמא לא יסתייע מילתא להשיב אבל אחר שהשיב מנ"ל וצ"ע, אכן מ"ש דהא דא"ג נינהו ליתא דהא חז"ל מעשה רב קאמרי שכן השיבו סנהדרין לדוד, וענבי"ת יו"ד קס"א דהא דתוס' ע"ז ל"ג: ד"ה כסי, דילפי' מאגדת חז"ל שאמר המן לאחשורוש שישראל מדיחין הכוס ג"פ דסגי בהדחה אינה ילפותא מדא"ג כי הרי מעשה אמרו ע"ש:
פסוק יד:
מי שמך לאיש, בס' תנופה חיים הביא דדיין שאינו מצבור ואינו קבוע א"י לעשות הוראות שעה, ומ"ש בתשו' אבקת רוכל קע"ט, שאני דהתם סכנה בדבר, וז"ש מי שמך לאיש, דחשב שרוצה להרגו ע"פ הוראות שעה, וביש"ש ב"ק פ"ג סי' ט' כ' דמוכיח לחבירו צריך שיהי' אדם חשוב, וזה מ"ש לאיש שאינך מהחשובים וע' בס' צבא רב דף ס"ג:
פסוק יד:
הלהרגני אתה אומר, רש"י בשם המפרש' ראיתי בזה דאי' בס"ק דע"י השם יכול להרוג, ולהרוג עכו"ם א"צ להוציא בשפתיו רק חצי השם "י"ה" ולהרוג ישראל צריך כל ד' אותיות, וא"כ הי' צריך משה לפרש כל ד' אותיות והי' כבד פה ול"ה יכול לומר אותיות בומ"ף שבהן הוי', ול"ה יכול להרוג ישראל כי סו"ת השם ל"ה יכול להוציא בשפתיו, וז"ש הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת המצרי דא"י לומר כל השם:
ומכאן יהי' ראי' לר"מ פ"י ה"ז ממלכים שב"נ שהכה ישראל חייב רק מיתה ביד"ש, והבאתי לעיל בפי"ב דהא לא הרגו רק בשה"מ וע' בדברי שאול בזה, ומה שק' למה לא יראו שמשה יהרגם ג"כ בשה"מ, וראיתי בזה עפמ"ש בברכות ז'. בתד"ה ההוא אף דצדוקים מורידים ולא מעלין רק ביד"א אבל ביד"ש לא, ועתו"ס ע"ז ד': ד"ה ש"מ, וא"ש דלדבריהם מה שהרג למצרי בשה"מ הי' שלא כדין, ומשה ס"ל דמצרי הי' לו דין רודף וניתן להצילו בנפשו ואף ביד"ש מחויב להציל הנרדף, וע' סנהד' ע"ג. דיליף מאין מושיע לה ומשמע דאם יש מושיע ואף שיכול להציל ביד"ש מחויב להציל, ועפר"ד ד"א:
והט"ז או"ח רצ"ב סק"ב הביא הא דמת משה בשבת ובמרדכי הק' דהא אותו יום כתב ס"ת והוא במד"ר וילך והובא ברא"ש פע"פ סימן י"ג, די"ג ספרים כתב משה וזה היו בדרך נס, וע' ס' ברכת אהרן מאמר ו' ושו"ת אבני חפץ פ' אות ט' אי מותר לעשות מלאכה נסית בשבת וכן אי היו ס"ת הללו כשרים לצאת חובת הקריאה, כי מצות התורה יש לקיים באופן טבעי, וגם י"ל עפ"מ שחידש הפנ"י מגילה ג'. ד"ה ועבודה כיון דת"ת דרבים עדיף מעבודה א"כ ת"ת דרבים דוחה שבת מק"ו מעבודה ע"ש, ומשה כתב ס"ת לצורך ת"ת דרבים לכל ישראל הותר לכתוב בשבת, וע' פני מבין פ' ברכה ושו"ת פ"מ או"ח רל"ה, ושאלות ותשובות יד יצחק ח"א קל"ז בזה, ובשל"ה כתב דהי' על ידי השבעת הקולמוס ואין בזה משום כתיבה, ובח"ס ח"ו כ"ט כתב דהוי ככותב בשמאל, אמנם הלא גם בזה עכ"פ איסור יש, ועמג"א ל"ב סק"ה בכותב בפה, ובאנו לענין או פעולה הנעשית שלא כדרך הטבע אי הוי פעולה בעירובין מ"ג: ההולך בשבת ע"י קפיצה בשם למעלה מי' ע"ש, ומוכח דלמטה מי' פשיטא דע"י שם הוי כמעשה, ויהי' ראי' להלק"ט ח"ב צ"ח דהורג חבירו ע"י שם או כישוף חייב משום רציחה, וכ"כ בדבש לפי מער' מ' אות ה' ול"ב, אולם צ"ע מעירובין מ"ה. ששאלו באו"ת ולא חייבו משום כותב, ובסנהדרין ק"א. לוחשין בשבת ואין בזה משום צידה, ומ"ש שם דאין שואלין בשדים בשבת אפשר דאז אין עונים ובעל אוב יוכיח ע"ש ס"ה:, ועי' ירו' שבת פ"א ה"ג, וט"ז ה"ז, וחגיגה פ"ב ה"א נסב גולתא ופרס, הרי שכיבוי בדרך סגולה מותר בשבת, ועפת"ש יו"ד קע"ט סק"ה בהפכת כלי בשבת נגד נר המטפטף, ובספר מעשה רוקח מטות הביא שאסור לשאול בשבת באו"ת דדמי לכותב וצ"ע מעירובין שם, וע' מכות ב: הן שלא עשו מעשה במזיד נמי ליגלו, וע"ע בית יצחק יו"ד מפתחות לסי' ל"ב במדבר לפאנאגראף שדיבורו נרשם אי הוי ככותב בשבת, וע"ע בס"ח שנ"ו ותפ"ד ומקור חסד שם, ונפ"ח רצ"ב בזה הרבה:
וע' שבו"י סי' ל"א מר"ד אפענהיים ש' תפ"ב מענין דבור למרחוק משום איסור תחומין, וצ"ע שלא זכר משמיעות קול, אך באו"ח של"ח אי' שכל קול שאינו מיוחד לשירה מותר, אך יש חשש הבערה אש חשמל:
וג"כ חקרו לענין גט להשתמש בטלפון בטב"ע דקלא, גיטין כ"ג., ויש להעיר מסנהד' ס"ז. ומושיבין לו עדים כדי שיהי' רואים אותו וע' רש"י, מבואר דראיית פנים בעדים מעכבת, ואפשר להסביר דבאנשים המכירים זא"ז אז יכירו זא"ז גם בקול, וכמ"ש היאך סומא מותר באשתו רק בטב"ע דקלא, ועשו"ת שערי דעה ח"א סי' ב' וקצ"ד, וע' לקמן וארא (ט' כ"ח), בשלח (י"ג י"ט, וט"ז כ"ה), ומשפטים (כ"א י"ח) מזה הרבה חדשות:
פסוק יד:
אכן נודע רש"י שראה דלטורין, בס' ארץ צבי עיר חברון, הק' הלא עברו בע"ז, האם זה אינו טעם מספיק שנענשו עד שראה דלטורין, הלא ע"ז שקולה כנגד כל התורה, אך למשה הי' קשה, א' שראה שגם הצדיקים מדוכאים ביסורים וראוי הי' שיגינו על הדור, ב' הלא הרבה שלוחים למקום ולמה מסרם בידי עכו"ם, אך כיון שראה דלטורין שהוא בין אדם לחבירו נודע לו טעם גליות דלכן מסרם לעכו"ם לענשם מדה כנגד מדה. ויסורי צדיקים אינם מגינים על עבירות שבין אדם לחבירו:
פסוק טו:
ויבקש להרוג, רש"י מסרו לקוסטינר ולא שלטה החרב וע' ירו' ברכות פ"ט ה"א, ובשבת נ"ג: מעשה בא' שנעשה לו נס ונפתחו לו ב' דדים, ואר"י כמה גדול זה שנעשה לו נס, ואביי א' כמה גרוע זה שנשתנו לו סדרי בראשית, יש ב' השגחות, א' נס נפלא, ב' ע"י טבע, וחילוק דע"י נס לא ישיג רק הצריך לו דלא עביד רחמנא ניסא בכדי (וע"ל א' י"ב' וע"י טבע ישיג הרבה טובות, ומשל היושב בבית הכלא יוכל להנצל ע"י נס שיברח, וכמ"ש כאן שפרעה רצה להרוג למשה ונעשה צוארו כשש, וב' שירויחו בני ביתו הרבה מעות ויוכלו ליתן כופר נפשו, ובמשה אף כי הי' נס נפלא אעפ"כ לא נשאר לו להחיות נפשו, וגדולה לגימה שנתן לו יתרו שאמר קראן לו ויאכל לחם, אבל בדרך טבע ישיג מעות והוא וב"ב יחיו ברב טוב, וז"ש כמה גרוע כו' דאם הי' ע"י טבע הי' לו מעות לשכור מינקת וגם לו הי' מזון ומחיה, וע"ש בתוס' ישנים שם על הגליון:
פסוק טז:
רש"י רב שבהן, וערש"י ויגש (מ"ז כ"ב):
פסוק יז:
ויגרשום ויושיען. עי' בהדר זקנים להרא"ש, ולעיל (א' כ"א), ומ"ש בויצא רכ"ז מ"ש בלשון זכר:
פסוק יח:
רעואל אביהן, ובספרי ורש"י בהעלותך (ז' כ"ט) והלא יתרו שמו אלא מתוך שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא, וצ"ע מה שתלה בתינוקות הלא גם הגדולים קורין כן, דבני בנים כבנים עי' יבמות כ"א: וס"ב:, ויצא (כ"ט ה') לבן בן נחור אף דהיה נכדו, ובמטות (ל"ב מ"א) יאיר בן מנשה, והיה בן עגור (דה"א ב' כ"ב), ויהושע (כ"ב כ') עכן בן זרח והיה בן כרמי כמ"ש שם (ז' א'), ומ"א (י"ט ט"ז) יהו בן נמשי והיה בן יהושפט במ"ב (ט"ו כ'), ודניאל (ה' ב') בלשצר בן נבכודנצר, והיה בן אויל מרודך בן נבוכדנצר, ועי' בס' תוספת ברכה על איכה ד"ח:, ועמש"ל (ב' א') ובפרד"י וירא דקכ"ז., ויצא ר"ל., ויגש שכ"ח: מזה הרבה, ובויצא רי"ב. הבאתי מתה"ד סי' כ"א ראי' משם הידעתן את לבן בן נחור אף שהיה בן בתואל אך מפני שבתואל היה רשע לא רצה להזכירו, ויהי' ראי' במי שאביו מומר קוראין אותו לתורה בשם אבי אביו ע"ש, ולהנ"ל אין ראי' שהרי קורין לאבי אביו אבא, ועי' במקו"ב במבוא פ"ג סעי' ג':
פסוק יט:
איש מצרי. באור דוד (אסתר ג' ד') לזקיני הגאון מלאסק ז"ל ע"פ כי הגיד להם אשר הוא יהודי, הביא מד"ר שהיה שקיל כמשה בדורו, וביע"ד אי' דלמרדכי היו ניצוצי נשמת משה, ואי' בילקוט טעם שלא זכה משה להיות בא"י ששמע שאמרו איש מצרי הצילנו ולא מיחה, ובאמת אז ברח ממצרים מסכ"נ, ועכ"ז במשה היה חטא שהיה צריך להודות שהוא יהודי, ולכן מרדכי שהי' בו נשמת משה תיקן זה והגיד כי הוא יהודי ופח"ח, ומ"ש בשם הילקוט הוא ג"כ במד"ר ואתחנן, וכ"ה בס"ת קי"ז, ועי' בשלח (י"ג י"ט):
במדרש הוא עברי ולבושו מצרי, אדון א' שאל להה"ק מווארקי ז"ל למה אתם מתרעמים על גזירת הלבשה, הלא מ"ר לבוש כמצרי, והשיב שמ"ר ראה שיתרו רוצה ליקח חתן לבתו רק עברי מחמת שהיה פירש מע"ז רק פחד מאוה"ע, ע"כ כששמע שהוא עברי ולבושו מצרי אמר קראן לי הוא טוב לפני, שהם יסברו שמצרי והיה צריך להתלבש לפי שעה, אבל להתלבש לעולם בבגד מצרי אינו נכון וע"ל (ג' כ"ב):
פסוק יט:
הצילנו. במד"ר רא"א דהצילם מג"ע, ורבנן א' ממיתה דהשליכו אותן למים ומשה הצילם, ובגבורות ה' פ"כ כתוב דבזה פליגי דלר"א עיקר תשועת הנפש מחטא ג"ע ולרבנן עיקר להציל ממיתה, ובשפת אמת יומא פ"ב: נסתפק בא' רודף להרוג וא' רודף לאשה למי יציל, וכתב דיציל לנפש דיהיה רק נפש א' אבודה נפש הרודף, אבל אם יציל האשה יהיו ב' נפשות אבודות הנרצח והבועל ע"ש ולמהר"ל פליגי בזה ר"א ורבנן, ועי' פס"ת קי"א:
פסוק כ:
קראן ויאכל לחם, רש"י שמא יקח א' מכם, בפשוט י"ל למ"ש בשבת י"ז: גזרו על פתן משום יינן, ויינן משום בנותיהן, ואמר יתחיל לאכול אתכן לחם, ויש תקוה שיקח א' מכם, ועי' מגילה י"ב: דלא אכלו מינן ולא שתו מינן ולא נסבו מינן, דחדא תלי' בחברתה, וזה"פ בתשא (ל"ד ט"ו) ואכלת מזבחו ולקחת מבנותיו, ובקידושין מ'. דעביד הא אכיל דא, וע"ס מגלת ספר על אסתר (ג' ח') ומ"ש בפרד"י ויחי שמ"ה.:
ובוישב (ל"ז כ"ה) וישבו לאכול לחם, דכאשר לא לא יכלו לבוא לעמק השוה מה לעשות עם יוסף שהי' דעות שונות, ועתה לכו ונהרגהו, ולהיפך אל תשפכו דם נקי והתישבו לקבוע סעודה ועי"ז יהי' התחברות ואחדות ודעה אחת, ולפי שהי' גזרת ה' כשבת פ"ט: ראוי היה יעקב לירד בשלשלאות ברזל כו', לכן כשישבו לאכול תיכף ארחת ישמעאלים באו. ובספר חסד למשיחו (רות ב' י"ד) פי' מ"ש בועז ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בתומץ, כלו' התחילו נא לאכול אתי לחם, והטבילו פתך בחומץ, וחומץ שלהם היה חומץ יין, ואי' במד"ר נשא שלכך אסרה תורה חומץ לנזיר כדי לעשות סייג שלא יבא לשתות יין, ואמר הטבילו בחומץ, ובהמשך זמן נשתה גם יין וממילא נבוא לחתנות, והוקשה למדרש מדוע לא נתן יין עצמו ותי' מכאן שחומץ יפה לשרב, ויסברו הרואים שרק מפני השרב נתן לה, ואם הי' נותן יין הי' מבינים מחשבתו, ורות הבינה תיכף שאין רצונו שיבינו מה ביניהם ולכן ותשב מצד הקוצרים ולא בצד בועז ע"ש, והנה מ"ש בשם מד"ר נשא הוא בפ"י, וכ"כ בילקוט שופטים סי' י"ג השמרו נא חומץ וענבים האמורים בנזיר עשתה התורה סייג ליין, וע' בפתיחה לפמ"ג או"ח ח"א י"ז דמצינו סייג מה"ת בחמץ בל יראה הואיל ורגיל כל השנה שמא יבא לאכלו, וממילא ח"ש א"ע בב"י דסייג לסייג לא גזרו, וז"ש המלאך ואל תאכלו "כל" טמא כענין כל חלב לרבות ח"ש ביומא ע"ד:, ובשמשון הוצרך סייגים יתירים שאף ח"ש מענבים וחומץ אסרו, ועמ"ש בס' גנזי המלך סקס"ב, ומי באר שם על פתיחה מפמ"ג:
פסוק כא:
ויואל. רש"י שבועה, וע' נדרים ס"ה. ומהרש"א ובשו"ת הרדב"ז ב' אלפים קס"ח שאלת מכילתא בשעתא דאמר משה תן לי צפורה א"ל קבל עליך כו' הבן שיהי' לך תחלה יהי' לע"ז מכאן ואילך לש"ש וקיבל עלי' וישבע לו כו', תשובה, אני אומר ח"ו לא קיבל עלי' תנאי ולא נשבע אלא יתרו הוא שהטעה את עצמו, וקיי"ל אסור להטעות נכרי ואם הטעה א"ע מותר (מרדכי פ"י דב"ק, וע' לח"מ פי"א ה"ד מגזילה, ורמ"א חו"מ שמ"ח ס"ב) הילכך אם הי' אומר לו משם ואילך לש"ש מעולם לא הי' מקבל, אלא א"ל מכאן ואילך ומשמע מאותו שעה, ועדיין אז ל"ה לו בנים ולא אשה, ומשה קבל עלי' ונשבע שכל בן שיהי' לו מאותה אשה יהי' לש"ש, ויתרו הטעה א"ע, ומפני שחשב שנשבע לו כפי מה שהי' בדעתו לא ניצל מ"ר מעונש והקדים המלאך להרוג משה מיד ותקח צפורה כו' לפי של"ה יכול למולו בהיותו בבית יתרו מפני התנאי, ועם כ"ז נתקיים בזרעו שנ' ושבואל בן גרשום בן משה על האוצרות (דה"א כ"ו כ"ד), ובשופטים (י"ת ל') תלו את העון לומר שהוא בן משה ומפני שעשה מעשה מנשה תלו אותו במנשה, והוא הי' הלוי אשר הי' בבית מיכה ושמו יונתן בן גרשום בן מנשה, ובד"ה נקרא שבואל ששב לאל ומשמע שלא שב בלבו שלם, שהרי אמרו שזה הי' הזקן שהחזיר את הנביא ושיקר לו וגרם לו ששיברו הארי עכ"ל, וע' ב"ב ק"י.:
ובס' שמע שלמה כ' עפמ"ש בכתו' ק"י: הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוק, לכן יתרו פחד שמא יקח אשתו ובני' ויברח ממנו כמו שעשה יעקב ללבן לכן השביע אותו שישאר עכ"פ אצלו בן אחד ובו יתנחם עליהם, וז"פ לע"ז כי כשישאר בחו"ל הוי כעע"ז, וכ"כ במשנת ר"א יתרו, ובס' גן יוסף עדן דוד בליקוטים, וכן מצאתי במהר"ם שיף ב"ב ק"י על הגמ' לעולם ישכיר עצמו לע"ז ולא יצטרך לבריות להורות מי שאינו נצרך לבריות ועושה מלאכה בזוי' הוא כאלו עע"ז, ולעולם ילמד אומנות נקי' כו' ויל"ע על מה שכ' שהתנה שבן הא' לע"ז וכן בזה שביקש דוד לעבוד ע"ז כו' ואפ"ל שביקש לצאת לחו"ל כעע"ז, וע' פרד"י וישב רצ"ז. ע"ש בזה:
והחי' הרי"מ ז"ל אמר שיתרו רצה שיעבוד מקודם ע"ז ויראה שאין בהם ממש, דעי"ז יבא אל גדלות ה', ומ"ר לא קיים השבועה שלא ימלט שישאר בו רושם, ומשו"ה רק עכו"ם יוכל לבטל ע"ז ובישראל ל"ש ביטול שמשמע שיש בו ממש רק הוא בטלו, וע' בס' תבואת אדמה וכל דבריו לקוחים מנח"י, ובעשרה מאמרות מח"ד פכ"ב כ' דכוונת משה לא כיתרו רק לעבודה שזרה לו בבזיון אף לפשוט נבלה בשוק, וכן נתגלגל הדבר ונכשל יהונתן בן בנו בלשון הזה כב"ב ק"י. וע"ס פי צדיק דרוש ו' י"ג ומ"ג, וס' קרבן מנחה סי' נ"א:
פסוק כא:
ויואל רש"י הואלנו (יהושע ו' ז'), הואלתי (ברא' י"ח כ"ז), ובתיב"ע ברת ברתי' ע"ס אהבת יונתן דאולי ט"ס וצ"ל ברת בריה, ועשו"ת חבלים בנעימים ח"ב פ"ג שהאריך, ובענין בני בנים כבנים:
פסוק כב:
גרשם, גרשם וגרשון הם ב' שמות עי' ב"ש קכ"ט בשמות אנשים, ובגט פשוט ופ"ת שם, ושו"ת ברית אברהם אה"ע ק"ה אות י"א:
פסוק כג:
וימת רש"י נצטרע, וק' דילמא מת ממש, ור"ר העשיל ז"ל אמר דבב"ר ויחי דאין שלטון ביום המות (קהלת ח' ח'), וכתיב (מ"א ב' א') ויקרבו ימי דוד למות, וכאן כ' וימת מלך מצרים ע"כ דנצטרע וחשוב כמת, ובכוה"ק מביא זה בשם הגר"א, והק' ממ"א (כ"ב ל"ז) וימת המלך וע' פני"פ, ובפשוט י"ל דאם מת ממש הו"ל לשמוח דאולי יקום מלך חדש ויסיר עולו מעליהם, וכדרך דמלך חדש יתן חירות קצת (אמנעסטיע), ועשו"ת שם עולם במאמר ג' פ"א:
ובס' מנוחת אשר בפתיחה ב' דבמד' מה בימים הרבים ההם ימי צער כי ימי נחת נראה לאדם כשעה אבל על צער שעה נראה כיום, וי"ל בזה טעם שקורין שה"ג, שהי' י' בניסן והי' מבקרין הק"פ אלהים של מצרים, ובכל שבת בנ"י בתענוג במאכל ומשתה ושבת הוא קצר, אבל בשבת זה שהי' פחד על ישראל והי' מצפים שיעבור היום, ושבת זה גדול נראה להם, ובמצרים שעבדו הי' הימים ארוכים להם לכן נקראו ימים הרבים, ובנדרים ס"ד: מצורע כמת, וי"ל שכל ימי צער של מצורע הוא לו כשנה ולכן שילם לו מדה כנגד מדה, וז"ש ויהי בימים הרבים ההם שהי' לישראל הימים רבים, כן וימת מלך מצרים שנעשה מצורע והי' גם לו ימים רבים:
ובבל"ע דמ"ח שהעינוי הי' יותר מה שהי' ימים רבים ואין קץ יותר מבעבודה עצמה כי מי שיושב בבית אסורים זמן קטן העבודה אינו קשה לו וע' קול אלי' ופר"ד ד"ה. ובשם הר"ר שמעלקא ז"ל איתא שכ' מן העבודה ב"פ, שאף שבנ"י היו עיפים ויגעים מעבודת הפרך עכ"ז ל"ה צערם גדול כ"כ כמו צערם שלא נתנו להם ערב ובוקר להתפלל, וז"פ ויאנחו מן העבודה וכו' ועוד זעקו על ביטול התפלה, ובזעקה הזאת עלתה למרום יותר מהזעקה של עבודת פרך:
ובס' ברכת השיר על הגש"פ כ' ע"פ המד' ששחט ק"נ תינוקות בבקר וערב, והק' הרא"ם ופר"ד ד"ה דבכתוב אומר, מן העבודה, ותי' שחשבו שריבוי עם ישלימו הזמן, ואם ימיתו כ"כ נפשות יוצרכו לישאר במצרים ת' שנה ע"ש, מ"מ פשטא דקרא אנחה מעבודה, וי"ל דבכתו' ס"ב. אנחה שוברת חצי גוף ובחולין נ"ו: בגברא דנפקי מעי' שחטו לברי' קמי' באחיזת עינים אינגד ואיתנח עיילו מעי', וזה רשעות מצרים ששחטו לפני אבותיהם ויאנחו ושוברת חצי גופו וגם לא הקילו משיעבוד שקודם אנחה. ומדויק ויאנחו בנ"י מחמת ששחטו בניהם ונחלשו ואעפ"כ הכבידו העבודה כמקדם:
גם י"ל דדאגו כשמת המלך ימשלו בהם עבדים ובחירתם חפשית, וכמ"ש במגילה י"א. לולי ה' שהי' לנו בקום עלינו אדם (תהל' קכ"ד) ולא מלך, דלב מלאכים ושרים ביד ה' ואין להם בחירה, וז"פ וימת מלך מצרים ע"כ ויאנחו. וע"ע ירו' תענית פ"א ה"א מתוך ה' דברים נגאלו וכו':
פסוק כד:
את אברהם א"י וגו', וק' למה את בכאו"א, וכ' בס' צ"פ למ"ש בב"מ פ"ה: באלי' דרחץ לאברהם וליצחק ויעקב, ופריך למה לא העמידן בב"א ומשני פן ירבו בתפלה ויביאו משיח קודם זמנו, הרי דג' צדיקים כשמתפללים ביחד יכולים להקדים הגאולה, ובתשא (ל' מ"ט) כ' את ידיהם ואת רגליהם ופרש"י דצריך לקדש ידיו ורגליו בפעם א' וכ' בשפ"ח דכ' את את ב"פ, לכן כאן לבל יקשה איך עלתה שועתם הא הי' קודם הזמן לזה נכתב ג"פ את שבאו כולם ביחד, ועי"ז יוכל לבוא הגאולה, וע' במג"ע והובא בילקוט חדש ערך אבות סי' ס"ז דביצי"מ הקים ה' ג' אבות ביחד להתפלל כמ"ש נגד אבותם עשה פלא (תהלים ע"ח י"ב), וכ"כ באיל המלואים, וע"ש באוה"ח ושם הארכתי:
פסוק כד:
וידע. ערש"י ובס' צבא רב דף נ"ט דבר נכון ומהאריכות לא העתקתי: