א וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי׃ ב וַתַּ֥הַר הָאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתֵּ֤רֶא אֹתוֹ֙ כִּי־ט֣וֹב ה֔וּא וַֽתִּצְפְּנֵ֖הוּ שְׁלֹשָׁ֥ה יְרָחִֽים׃ ג וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃ ד וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ׃ ה וַתֵּ֤רֶד בַּת־פַּרְעֹה֙ לִרְחֹ֣ץ עַל־הַיְאֹ֔ר וְנַעֲרֹתֶ֥יהָ הֹלְכֹ֖ת עַל־יַ֣ד הַיְאֹ֑ר וַתֵּ֤רֶא אֶת־הַתֵּבָה֙ בְּת֣וֹךְ הַסּ֔וּף וַתִּשְׁלַ֥ח אֶת־אֲמָתָ֖הּ וַתִּקָּחֶֽהָ ו וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה וַתַּחְמֹ֣ל עָלָ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מִיַּלְדֵ֥י הָֽעִבְרִ֖ים זֶֽה׃ ז וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֮ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒ הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד׃ ח וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד׃ ט וַתֹּ֧אמֶר לָ֣הּ בַּת־פַּרְעֹ֗ה הֵילִ֜יכִי אֶת־הַיֶּ֤לֶד הַזֶּה֙ וְהֵינִקִ֣הוּ לִ֔י וַאֲנִ֖י אֶתֵּ֣ן אֶת־שְׂכָרֵ֑ךְ וַתִּקַּ֧ח הָאִשָּׁ֛ה הַיֶּ֖לֶד וַתְּנִיקֵֽהוּ׃ י וַיִגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ׃ יא וַיְהִ֣י ׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו׃ יב וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל׃ יג וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ׃ יד וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר׃ טו וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיִּבְרַ֤ח מֹשֶׁה֙ מִפְּנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־מִדְיָ֖ן וַיֵּ֥שֶׁב עַֽל־הַבְּאֵֽר׃ טז וּלְכֹהֵ֥ן מִדְיָ֖ן שֶׁ֣בַע בָּנ֑וֹת וַתָּבֹ֣אנָה וַתִּדְלֶ֗נָה וַתְּמַלֶּ֙אנָה֙ אֶת־הָ֣רְהָטִ֔ים לְהַשְׁק֖וֹת צֹ֥אן אֲבִיהֶֽן׃ יז וַיָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם׃ יח וַתָּבֹ֕אנָה אֶל־רְעוּאֵ֖ל אֲבִיהֶ֑ן וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֛וּעַ מִהַרְתֶּ֥ן בֹּ֖א הַיּֽוֹם׃ יט וַתֹּאמַ֕רְןָ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י הִצִּילָ֖נוּ מִיַּ֣ד הָרֹעִ֑ים וְגַם־דָּלֹ֤ה דָלָה֙ לָ֔נוּ וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־הַצֹּֽאן׃ כ וַיֹּ֥אמֶר אֶל־בְּנֹתָ֖יו וְאַיּ֑וֹ לָ֤מָּה זֶּה֙ עֲזַבְתֶּ֣ן אֶת־הָאִ֔ישׁ קִרְאֶ֥ן ל֖וֹ וְיֹ֥אכַל לָֽחֶם׃ כא וַיּ֥וֹאֶל מֹשֶׁ֖ה לָשֶׁ֣בֶת אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיִּתֵּ֛ן אֶת־צִפֹּרָ֥ה בִתּ֖וֹ לְמֹשֶֽׁה׃ כב וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ גֵּרְשֹׁ֑ם כִּ֣י אָמַ֔ר גֵּ֣ר הָיִ֔יתִי בְּאֶ֖רֶץ נָכְרִיָּֽה׃ כג וַיְהִי֩ בַיָּמִ֨ים הָֽרַבִּ֜ים הָהֵ֗ם וַיָּ֙מָת֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיֵּאָנְח֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָעֲבֹדָ֖ה וַיִּזְעָ֑קוּ וַתַּ֧עַל שַׁוְעָתָ֛ם אֶל־הָאֱלֹהִ֖ים מִן־הָעֲבֹדָֽה׃ כד וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים אֶת־נַאֲקָתָ֑ם וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם אֶת־יִצְחָ֥ק וְאֶֽת־יַעֲקֹֽב׃ כה וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

עמר נקא

לא ידוע

פסוק א:
ויקח את בת לוי. פרוש היה ממנה וכו' וחזר והחזירה וכו'. פי' שדורש כן מייתור הכתו' שלא הל"ל אלא ויולד לאיש לוי בן ובגמ' דסוטה דורש בו מוילך איש להיכן הלך ר' לוי אמר שהלך בעצת בתו שאמ' לו מרים עתידה אמי שתלד בן המושיע את ישראל:
פסוק ב:
כי טוב הוא כשנולד נתמלא הבית אורה. קשה מנא לו. י"ל מדכתיב כי טוב יליף ג"ש כתיב הכא כי טוב וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב מה להלן אורה אף כאן אורה:
פסוק ה:
לרחוץ על היאור סרס המקרא ודרשהו. פי' לפי שאין רוחצין על היאור אלא בתוכו והיה לו לומ' בתוך היאור עכשיו שכתו' לרחוץ על היאור פירושו ותרד על היאור לרחוץ בו. ומה שדרשו רז"ל הולכות למות דרשו כן מלשון הולכות כד"א הנה אנכי הולך למות לפי שמיחו בה ואמרו לה מלך בשר ודם הגוזר גזרה אם אין כל העולם מקיימין אות' עבדיו ובני ביתו מקיימין אותה ואת רוצה לבטל גזרת אביך בא גבריאל וחבטן הכי איתמר בסופה:
פסוק ו:
ותפתח ותראהו וכו'. ומדרשו ראתה עמו שכינה. קשה מנא לו לבעל הדרש שראתה עמו שכינה י"ל דקרי ביה ותרא היא את הילד כלומ' עם הילד דהיינו שראתה עמו שכינה שמלת הוא אחד משמותיו של הקב"ה כד"א אני ה' הוא שמי וכדפרישנא לעיל בס' ויצאבפסוק וישכב עמה בלילה הוא הקב"ה סייע בו:
פסוק ו:
נער בוכה קולו כנער קשה מה קשה לו לרש"י שפי' כן וכן מה שאמר בסמוך העלמה הלכה בזריזות כעלם קשה למה הוזקק לפרש כן. י"ל לפי שאמר ותראהו את הילד ואח"כ כתו' והנה נער בוכה ונער הוא יותר גדול מילד לכך הוצרך לפרש שם קולו גדול כקול נער גדול. ולפי שאמ' למעלה שפועה זוהי מרים שהיתה אחת מהמילדות קשה לו האיך קורא אותה בכאן על מה דנראה שהיתה קטנה לכך פירש הלכה בזריזות כעלם:
פסוק יא:
ויגדל משה. והלא כבר כתב ויגדל הילד אמר ר' יהודה בר אילעאי הראשון לקומה והשני לגדולה וכו'. קשה דלישתוק מאח' מהן והייתי שומע ויגדל לגדולה ולקומה הוה נפקא ליה מסברא. י"ל שנצרך לכתוב ויגדל לקומה להשמיענו שהיה גדול בקומתו יותר משאר אנשים כמו שאמ' רז"ל שהיה גבוה עשר אמות ולמדו זה מפסוק ויפרוש את האהל:
פסוק יא:
איש מצרי. נוגש היה ממונה על שוטרי ישראל וכו' מכה איש מלקהו ורודהו ובעלה של שלומית היה. י"ל לפי שנא' בשניהם איש שהוא לשון חשיבות וגדולה כד "א איש ישראל הלא איש אתה לכך אמר שהמצרי היה נוגש והעברי היה שוטר ומה שאמר בעלה של שלומית היה מוכיח זה ממה שכתוב כאן איש מצרי וכתו' להלן בפרש' אמור והוא בן איש מצרי וכתי' בתריה ושם אמו שלומית בת דברי מה איש מצרי האמור שם בעלה שלומית אף זה כן:
פסוק יג:
שני אנשים דתן ואבירם הם שהותירו מן המן קשה מנא לו. י"ל כדק"ל כל נצים ונצבים דתן ואביר' הן וכאן כתי' נצים לכך א' דתן ואבירם היו ובהותרת המן כתי' ויותירו אנשים ממנו ילפינן אנשים מאנשים הכתו' כאן אנשים נצים מה כאן דתן ואבירם אף אנשים האמור להלן דתן ואבירם היו:
פסוק יג:
למה תכה רעך אעפ"י שלא הכהו נקרא רשע בהרמת יד פי' לפי שנאמר תכה שהוא לשון עתיד משמע שלא הכהו עדיין אלא שמבקש להכותו ומה שאמ' הלהרגני אתה אומר מכאן שהרגו בשם המפורש רואה דבר זה ממלת אומר ולא כתב אתה רוצה או אתה תושב אלא אומ' ללמדנו שהרגו בשם המפורש באמרי פיו ומה שאמ' וישמע פרעה הם הלשינוהו רואה דבר זה מסמיכות המקראות שתכף אחר שכתב ענין העברים נצים ודבריהם אל משה סמך לו וישמע פרעה את הדבר הזה:
פסוק טז:
ולכהן מדין רב שבהם ופירש לו מע"ז ונדוהו מאצלם פי' דיליף ליה מדכתי' אח"כ ויגרשום וזה דבר תימא שאחר שהיה רב שבהם איך גרשו את בנותיו אלא דגרשום מפני הנדוי שפירש מע"ז:
פסוק כ:
למה זה עזבתן את האיש הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב שעלו המים לקראתו. שמעתי אומ' שרואה דבר זה מייתור מלת זה שהוא בגימ' י"ב כלומ' שהיה מי"ב שבטי ישראל והיינו דקאמ' מזרעו של יעקב ושהמים עלו לקראת נפקא ליה דכתיב ותבאנה ותדלנה ואלו במשה כתי' וישק את צאנם ולא כתיב וידלה ואע"פי שהם אמרו וגם דלה דלה לנו איפשר שמהפעם הראשונה ואילך הוצרך גם הוא לדלות לאו כל שעתא מתרתיש ניסא וכדפרישנא לעיל במעשה רבקה. ומהר"ר כתב צריך לישב מנא לו למדרש זה שהמים עלו לקראתו. ונראה לפרש דדריש ליה מדקאמ' יתרו למה זה עזבתן את האיש ולא אמר למה זה עזבתן את המצרי כמו שאמרו לו בנותיו איש מצרי הצילנו אלא ודאי הכיר מדברי בנותיו שלא היה מצרי לפי שספרו לו שהמים עלו לקראתו ולזה הכיר מזרעו של יעקב. אי נמי נוכל לומ' דדריש ליה מרבוי אחר רבוי דכתיב וגם דלה דלה לנו ולא הל"ל אלא דלה לנו והוי א"כ רבוי אחר רבוי ולא בא אלא למעט שלא הוצרך לדלות כלל שהמים עלו לקראתו:
פסוק כג:
וימת מלך מצרים נצטרע קשה למה הוציאו ממשמעותו ופירש בו וימת נצטרע תאמר שמת כפשוטו. י"ל לפי שנאמר אחריו ויאנחו בני ישראל ויצעקו ואם היה ר"ל שמת כמשמע למה ויאנחו שמחה בעו למעבד לכך פי' נצטרע והוציאו הכתו' בלשון וימת שמצורע חשוב כמת והיה שוחט תינוקות ורוחץ בדמן ולכך ויאנחו: