פסוק א:וילך איש מבית לוי. באשר היה האיש מבית לוי ולקח את בת לוי ומובן שהיתה זקנה ממנו הרבה ואין דרך איש לישא זקנה ממנו. ורק משום שהיו מבית לוי אשר התנהגו בחסידות וראו סודו׳ נעלמו׳ מעיני הדור ע״כ לקחה. מש״ה כתיב וילך. שהיה הדבר לפלא ויצא מגדר ד״א:
פסוק ב:ותרא אתו כי טוב הוא. לא כדרך הולדת הזקנות שהולד חלש מאד. אבל ראתה בזה כי טוב הוא. והיתה בטוחה על השגחה פרטית. ע״כ ותצפנהו וגו׳. ולא ידעו השומרים ע״י המילדת כמש״כ לעיל משום שהיתה מרים בתה לה למילדת והיו בבית אחת:
פסוק ג:ולא יכלה עוד הצפינו. שראתה המשגיחים דופקים על דלתי ביתה. ומ״מ לא עזבה הבטחון בהשגחה פרטית אלא שיהא באופן הרחיקו ממקומו כענין מאמר חז״ל בב״ק ד״ס רעב בעיר פזר רגליך. שהשגחה והצלה באופן נסתר מוכן יותר כשתהיה מתפשט הלאה משתהיה במקומו. או עכ״פ הבינה ממה שלא נעלמה ההולדה מהמחפשים. שרצון השגחה שתהי׳ שלא במקומו. ע״כ ותקח לו וגו׳. בשבילו ללמד שראתה שיהיה נעשה לשם הילד כדי שתחול השגחה מן השמים ע״ז ביותר. ועי׳ מש״כ בס׳ בראשית כ״ז ג׳:
פסוק ד:ותתצב. היה ראוי לכתוב ותתיצב. ועי׳ ראב״ע. אכן משמעות הלשון שהיה ג״ז השגחה פרטית מן השמים שתהיה האחות ניצבת מרחוק. ואם כן פי׳ ותתצב. שאחר העמידה שם. היינו ההשגחה:
פסוק ד:מה יעשה לו. איזה אופן יעשה לו להיות ניצל:
פסוק ה:ונערותיה הולכות וגו׳. היה השגחה פרטית שלא יהיה נודע לפרעה ולשריו כל הנעשה שהצילה בת פרעה ילד מן היאור. והיה ההשגחה שבאותה שעה היו נערותיה הולכות ומטיילות סמוך ליאור בגובה החוף. ולא ראו מה שעשתה אדונית שלהן במורד:
פסוק ה:ותשלח את אמתה. תיבה זו אינה מדויקת בין למ״ד ידה בין למ״ד שפחתה. דלמ״ד ידה היה לכתוב זרועה. או אמתה בפת״ח ודגש במ״ם. ולמ״ד שפחתה היה ראוי לכתוב שפחתה. אלא שני המשמעות נכלל בפשט המלה. היינו ששלחה את שפתחה שנשתיירה אצלה לאיזה דבר והיא בעצמה שלחה ידה ותקחה. ומשום זה לא נודע דבר:
פסוק ו:ותראהו את הילד והנה נער. כסבורה שמצאה ילד שנולד באותו יום או יומים. והנה הוא נער דבן ג׳ חדשים מקרי נער לגבי בן יומו. ומזה הבינה. כי מילדי העברים זה. ודרך העברים להשתדל ולחפש עצות להציל כפי האפשרי. ע״כ עלה ביד אמו להצפינו איזה משך עד שהוכרחה באחרונ׳ להניחו כאן. משא״כ אלו הי׳ מצרי אם היה ראוי להיות נשלך ליאור כבר השליכוהו ביאור בהיותו ילד. ומש״ה ג״כ ותחמול עליו. דילד לפני שלשים יום אין לב הוריהן ורואיהן אונן עליו שהרי לא יצא מספק נפל. משא״כ כשראתה נער. שכבר עלו עליו ירחים גברה החמלה עליו:
פסוק ז:ותאמר אחתו. הנצבת מרחוק. וכאשר ראתה שבת פרעה לוקחת התיבה ידעה שיד ההשגחה בדבר ע״כ נתקרבה אליה. ותאמר להאדונית לאיזה תכלית יצא מפיך כי הוא מילדי העברים. אם הוא כדי שאלך:
פסוק ז:וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותינק לך. דייקת שתי פעמים תיבת לך. דבל״ז היה סכנה לה ולהמינקת להציל ולד מן היאור. אבל כאשר היא קוראה להמינקת בשם בת פרעה. והיא תיניק בשבילה. אשיג מינקת לזה. והנה הסתירה בחכמה לומר כי אחותו היא וכי יש לה ולהמינקת תשוקה עצומה להציל את הילד. אלא אמרה בלשון שתבין כי המה עושות רק רצון האדונית כדי שתגין גם היא על המינקת אם יאונה לה כל רע מן המשגיחי׳:
פסוק ח:ותלך העלמה. שנתעלמה מן האדונית. ולא שבה בחזרה עם אם הילד. והית׳ האדונית משלמת לה עבור השירות והזריזות לעשות רצונה. ע״כ לא שבה אליה והיה זה ג״כ להראות לשרים מדת העברים העושים צרכי השרים שלא לבקש ולא לקבל שכר על מלוי רצון:
פסוק ט:היליכי. ת״א הובילי. והוא מלשון והולך מהרה אל העדה וגו׳. כמו שאי אותו:
פסוק ט:והיניקהו לי. אל תיראי פן יאונה לך רע כי נתנה לה אות שהולד שייך לה:
פסוק ט:ואני אתן את שכרך. כך דרך המלכים לשלם בעין יפה ולא לגזור לעשות להם בחנם:
פסוק י:ויגדל הילד. איכא בש״ר כ״ד חודש היניקתו. ואתה אומר ויגדל הילד אלא שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ. ואמרי׳ בשבת פ׳ הזורק שמשה היה גבוה עשר אמות. א״כ ממילא בהיותו בן שתי שנים היה גדול לפי ערך שאר הילדים בני הרבה שנים. ומש״ה לא נודע לפרעה כי הצילתו בשעת הגזירה:
פסוק י:ויהי לה לבן. משום שהצילתו מן המיתה וגם גדלתו נחשב כאלו ילדתו וכמו שאמרה:
פסוק י:ותקרא שמו משה. ראיתי בשם הרב ר׳ שמואל נ״י במדינת בעהיים. דבלשון מצרי תיבה זו כצורתה משמעו ילד. וילד המלך נקרא במדינה הילד. באשר הוא ולד יולד למדינה. והוא ביאור נכון. ופירשה הטעם שהוא ילד שלה. [והרי״א פי׳ ותקרא היא אמו יוכבד. וזהו נגד חז״ל ברבה ויקרא פ״א. וגם נגד הד״א שהיה לבן לבת פרעה. ועליה לקראו בשם]:
פסוק י:כי מן המים משיתהו. הרי הוא כאלו נטבע במים. ואין לאביו ואמו חלק בו. ואני אם הילד. וזה הענין נקרא באמת קנין האדם. כמו שביארנו בשירה האזינו בפסוק אביך קנך יע״ש. ולפי דברינו אין שם משה יחס לתיבת משיתהו. אלא הענין הוא טעם על השם משה. ומ״מ כך דרך לשה״ק לכתוב לשון נופל על לשון. וכפו שביארנו בס׳ בראשית ל׳ כ״ה מ״ש:
פסוק יא:ויהי בימים ההם. בכמה ימים היה מנהגו כך. מש״ה לא כתיב ויהי ביום ההוא:
פסוק יא:ויצא אל אחיו. לא היה דרכו לצאת מן הפלטין ובית לימודו בחכמות. אך אל אחיו יצא:
פסוק יא:וירא בסבלתם. הסתכל הרבה באופן הסבלה שהיה לא לתכלית עבודת המלך כ״א לענותם. וברבה איתא במשמעות וירא שהיה מיישב להם סבלותיהם. וא״כ פי׳ וירא שראה עצה לסבלותם מה לעשות:
פסוק יא:וירא איש מצרי. ביום א׳ ראה עוד:
פסוק יא:מכה איש עברי. הכהו לא בשביל איזה עצלות וכדומה אלא בשביל שהוא עברי. אבל הוא מאחיו:
פסוק יב:ויפן כה וכה. חפש עצות לקבול על המצרי שהכהו חנם:
פסוק יב:וירא כי אין איש. להגיד לפניו את העול. כי כולם עצרת בוגדים ושונאי ישראל:
פסוק יב:ויך את המצרי וגו׳. במקום שאין שם איש השתדל הוא להיות איש:
פסוק יג:עברים נצים. בא בבינוני הבא במקום שם התאר המורה על מצה תמידית ולא בפעל עבר כדרך לה״ק. אלא לרמז שהיו שניהם מתוארים לנצים תמיד. ומזה יצא הדרש שהיו דתן ואבירם:
פסוק יג:ויאמר לרשע. לא כתיב לא׳. אלא לרשע היינו שאמר לו. רשע למה תכה רעך. ומש״ה ביקש לירד לחייו ולמסרו למלכות:
פסוק יד:לאיש שר ושופט. או שאתה שר. ויכול לעשות משפט אע״ג שלא הוקם ע״ז. או שאתה שופט עלינו והוא מלאכתך להשגיח ולדרוש צדק. אבל גם שניהם אינו:
פסוק יד:הלהרגני אתה אומר עלי רשע. איך אין אתה ירא לקרות אותי רשע. אין זה אלא שלהרגני אתה אומר ולא ארד עוד לחייך. ובזה מצא הרשע את עוונו. דבשביל שקרא אותו רשע היה רחוק ממנו למסרו למלכות שהוא סכ״נ ממש. אבל מצא עלילה לחשוב כי משה חושב להרגהו. וא״כ הבא להרגך השכם והרגהו. וזהו דרך רשעים בכל עת למצוא מענה על רשעותם:
פסוק טו:מפני פרעה. מיותר. ללמד כי כבר נתפס ועומד להיות נדון לפני פרעה. והקב״ה הצילו:
פסוק טו:וישב בארץ מדין. האי ישיבה עכבה זמן רב כמש״כ הרא״ש בסוכה פ״ד דיש ישיבה דמשמעו עכיבה:
פסוק טו:וישב על הבאר. הוא ישיבה ממש:
פסוק טז:ותדלנה ותמלאנה. רבוי דברים. ומה הי׳ חסר אם כתב ותבאנה להשקות אלא הסביר המקרא הטעם שבאו הרועים ויגרשום. בשביל שהיה עסק ההשקאה מרובה לדלות ולמלאות והיו הרועים מתאחרים בגללן:
פסוק טז:להשקות צאן אביהן. שלו לבדו. וזה היה טענתם של הרועים שהן רועים לרבים. ע״כ
פסוק יז:ויגרשום. בלשון זכר. שהן היו גברתניות. והיו מתעשקות את הרועים. עד שמ״מ גרשום. ומזה יצא הדרש שרצו הרועים לאנסן ומשה הושיע גם אותן גם השקה את הצאן:
פסוק יז:וישק את צאנם. ג״כ בלשון זכר שהשקה גם את צאן הרועים. וכ״ה ברבה מדכתיב וישק את הצאן. צאנינו לא נאמר אלא הצאן שאף צאן הרועים השקה ובזה הושיע את הבנות:
פסוק יח:אל רעואל אביהן. אבי אביהן. והוא היה איש מדיני וידוע יותר מאביהם יתרו. שלא היה עדיין ידוע וחכם כ״כ. ע״כ לא נכתב כאן שמו. עד שנתחכם ונתגדל הרבה:
פסוק יט:איש מצרי. כאשר הכירוהו בבגדיו ובלשונו. ומכאן למדו חז״ל שכל ישראל לא שנו לשונם ובגדיהם במצרים. ומש״ה כאשר ראו את משה שהיה גדל בפלטין של מלך לבוש ומדבר כלשון מצרים חשבו שהוא איש מצרי:
פסוק יט:וגם דלה דלה לנו. כמש״כ שעסק בדליה בזריזות עד שהשקה גם צאן הרועים:
פסוק כ:קראן לו ויאכל לחם. זהו דבר איש מדיני דהעושה בשל חבירו צריך לשלם לו אפילו לא שכרו אותו:
פסוק כא:לשבת את האיש. שכרו לרעות צאנו בשביל לחמו תמיד. וכ״כ הספורנו:
פסוק כא:ויתן את צפרה בתו למשה. לא כתיב כאן לו לאשה כלשון המקרא בכ״מ. משום דמשמעות לו לאשה הוא לכלכל חייו ולהיות לו לעזר. משא״כ במשה שהיה מובדל מאנשים. ולא היתה לו לעזר. ועי׳ מש״כ להלן ו׳ כ״ה:
פסוק כב:ותלד בן. לא כתיב ותהר כלשון המקרא כ״פ. והוא כישוב חז״ל בב״ר פע״א גבי זלפה משום שהיתה בחורה ולא היתה ניכרת בעיבורה:
פסוק כב:כי אמר גר הייתי וגו׳. לא עשה משה כיוסף שברך את ה׳ על ההצלה בבן הראשון. ואמר כי נשני וגו׳ משום שכבר ביארנו בס׳ בראשית כ״פ שאין לברך על הנס עד שיצא לגמרי ממנו. ולא עוד אלא שאם נכנס לצרה אמרת אין לברך על הצלה מצרה הראשונה עד שיצא גם מהשניה. כמש״כ שם ל״ה א׳. מש״ה יוסף שכבר נתגדל ויצא מכל צרה הודה לה׳ ע״ז. אבל משה עדיין היה נרדף מהמלוכה שהרי אינו יכול לשוב לביתו. וגם פה הוא בארץ נכריה ע״כ לא ברך את ה׳ עד שהוליד בן השני ונודע לו כי מתו האנשים המבקשים את נפשו וגם אותו המלך כבר מת. וגם הקב״ה א״ל כי אהיה עמך. כאשר יבואר לפנינו ג׳ י״ב. ושוב אין פחד. אז אמר בהודיה ויצילני מחרב פרעה. וכ״כ הספורנו בפסוק כ״ג:
פסוק כג:וימת מלך מצרים. והיה באותו יום יום מנוחה מן העבודה כדרך המלוכה שהיו כל שרי פרעה טרודים בהספדו. וגם את עבדיו העברים הניחו בזה היום. אז. ויאנחו בני ישראל מן העבודה. שבכל הימים לא הניחו להם לחקור ולהתיעץ על צפוניהם ולהתאנח ע״ז מקוצר רוח ומעבודה קשה. אבל בזה היום היו מתאנחים ע״ז הרבה מה יהיה בסופם. וכי לעולם יהיה כן ח״ו:
פסוק כג:ויזעקו. נתקבצו כולם למקום אחד והסכימו לעמוד לתפלה ולצעקה:
פסוק כג:ותעל שועתם וגו׳. אם היה כתוב ותעל שועתם מן העבודה אל האלהים היה במשמעו שצעקו בשעת העבודה כמו המוכה בלי חמלה וצועק. ובאמת לא היה כן באותו יום. שהיה יום מנוחה אלא שהתפללו על עבודתם שבכל הימים. והא שכתוב מן העבודה אם בא ללמד שלא צעקו לתשובה ולראות בשפלות עם ישראל. אלא על העבודה הקשה אשר עובד בם. א״כ היה ראוי לכתוב על העבודה. אלא בא ללמדנו שלא היו מלומדים עדיין לתפלה בלשון צח ושפיכת שיח שיהא ראוי להתקבל מצד עצם התפלה אלא היו אנשים פשוטים ומגושמים כבעלי עבודה קשה. וא״כ היה התפלה לה׳ רק בקול צעקה אוי ואבוי ה׳ אלהי אבותינו. ומ״מ נשמע תפלתם. ועי׳ ספר דברים (א׳ מ״ה) שמבואר יותר שני מיני תפלות אלו. והיינו שהסביר המגיד להביא זה המקרא לדרוש את המקרא דפ׳ בכורים ונצעק אל ה׳ אלהי אבותינו כמה שנאמר ויהי בימים הרבים וגו׳ והיינו כדברינו שכל הצעקה לה׳ היה רק בשביל שהוא ה׳ אלהי אבותינו. ולא בנוסח תפלה לפי הענין. והיינו משום שהיו מן העבודה. ולא היו מלומדים בתפלה. או בא ללמדנו דמש״ה נשמע תפלה פשוטה זו משום מן העבודה. דצערא דגופא עדיף. ועיין להלן כ״ב כ״ו:
פסוק כד:וישמע אלהים את נאקתם. הוא דבר אחר היינו שצעקו כל אחד בכל הימים בשעת קושי עבודה ועינוים. וזהו הסבר המגיד על המקרא וישמע ה׳ את קולנו כמש״כ וישמע אלהים את נאקתם ביאר בזה שלא נפרש וישמע ה׳ את קולנו היינו מה שצעקנו אל ה׳ אלהי אבותינו. דע״ז כבר כתיב ותעל שועתם וגו׳. וגם בפ׳ תבוא מיותר את קולנו. והכי מיבעי את צעקתנו. אלא הוא דבר בפ״ע. שלבד שנשמע התפלה שהיה ברבים שמע ה׳ את נאקת כל אחד מתוך צרתו. והיינו את קולנו:
פסוק כד:ויזכור את בריתו וגו׳. דאלו התפלה שנשמע אינה צריכה לטעם הזכרה. שהרי הקב״ה שומע תפלת כל בשר. אפילו של עובד כוכבים. אבל את קול נאקתם שמע מפני שהם בני ברית של אברהם יצחק ויעקב. וזהו לשון המקרא אהבתי כי ישמע ה׳ את קולי תחנוני. פי׳ אפילו אינו בתפלה ותחנה אלא קולי בפ״ע הוא תחנוני:
פסוק כה:וירא אלהים את בני ישראל. ראה גם מה שלא שמע. היינו פרישות ד״א. שלא מצאו לבבם לצעוק ע״ז לפני ה׳. אבל הקב״ה ראה. היינו שהסביר המגיד. וירא את ענינו זו פרישות ד״א. כמש״כ וירא אלהים וגו׳. ואת עמלנו אלו הבנים שנאמר כל הבן הילוד וגו׳ וגם זה לא צעקו כלל. שהרי היה מעשה לפני שמונים שנה וכבר בטל גזרה זו. ולמאי יצעקו ע״ז. אבל הקב״ה ראה אז. וע״ז כתיב כאן. וידע אלהים. פקד עתה דבר הבנים. וכתיב שם עוד ואת לחצנו זו הדחק כמש״כ וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. והענין שידוע דדירה מורווחת מרחיב דעתו של אדם וכן להיפך דירה דחוקה והרבה ב״א ביחד משפיל דעתו של אדם. והיה פרעה משתדל להשפיל דעתם של ישראל. והיה לוחץ אותם במקום אחד. וגם על זה לא היו צועקין כלל כי מי שדעתו שפלה אינו משכיל ומבין אשר אפשר היה לו להיות דעתו גבוהה. אבל הקב״ה ראה וידע מזה וגם ע״ז כתיב וידע אלהים. ידע כח בני ישראל שהם בעלי דעת ועם חכם ונבון. אלא פרעה לוחץ אותם והדוחק ועניות מנוול דעתן. נמצא ביאר הכתוב כמה סיבות שהעיר רחמי הקב״ה לגאולה. ראשית תפלה אע״ג שלא היתה כסדר נכון. אבל רחמנא ליבא בעי. שנית נאקה שלא בתפלה רק מתוך צרה והרי המה בני אברהם יצחק ויעקב. שלישית ראה דברי סתרים. רביעית פקד עון טביעת הבנים. חמישית פקד השפלת דעת ישראל. וזה היה העדר לכבודו ית׳ אשר עמו שנקראים על שמו. יהיו נמוכי הדעת כ״כ. ופרעה גרם כ״ז:
