פסוק א:ויקח וכו׳ פרוש וכו׳ דק״ל וכי אפשר לומר דהשתא נסבה והא ע״כ אהרן ומרים קשישי ממשה והשתא משה היה הראשון שנולד אלא ודאי פרוש ממנה היה וכו׳ ומה שעשה לה לקוחין שניים נר׳ שנתכווין להסיר ממנה לזות פה דילמא איכא אינש דשמע ליה בפרישה ולא שמע בחזרה והשתא כי חזו דמיעברה אתו למחשדה דילמא זינתה ח״ו מש״ה עשה לה לקוחין וכו׳ דאוושא מלתא וקלא אית לה. ומה שהוכיח שנהפכה לנערה מדכתיב בת לוי ק׳ דמאי ראיה אטו אפי׳ הויא לה אלף שנים פעמים מש״ה אינה קרויה בת לוי הא לעולם בת לוי היא. אלא נר׳ דה״ק איפשר בת ק״ל שנה היתה כפי הנר׳ מהחשבון ואפ״ה נעשה לה נס גדול שילדה לעת זקנתה טפי משרה ש״מ דצדקת גמורה היתה וקרי לה בת לוי בלי הזכיר שמה וידוע שלא נמצא כך אלא בל׳ גנאי כההיא דבן עמרם. ומתרץ דלאו לגנאי כתב הכי אלא להודיע נס אחר שנעשה לה שנהפכה לנערה עתה כאילו היא עדיין בת לוי כלו׳ ברשות אביה דבנעוריה בית אביה כתיב וטעם נס זה לחזק את ידיו לילך אחר עצת בתו ולא יהא לבו נוקפו כבתחלה לומר מה אנו יולדים לריק לכך הראו לו מיד סימן דמן השמים מסכימים בחזרתה:
פסוק ג:ולא יכלה וכו׳ והם בדקו וכו׳ ק׳ דאמאי לא בדקו המצרים אחריה עד סוף ט׳ ואמאי לא חשו שתלד בתחלת הט׳ דבשלמא לז׳ לא חששו דאזול בתר רובא אבל כל חדש הט׳ הרי כל שעתא ושעתא זימנא הוא דאנן קי״ל דאף לתשע׳ יולדת למקוטעין ונר׳ דלפי שנעשה לה נס כדלעיל שחזרה לימי נעוריה בעידון הבשר וביופי והפשטת הקמטין כדאי׳ במד׳ לא סלקא אדעתייהו דמצראי לנס כזה אלא סבורים היו שזו אחרת ונערה בתולה היא וידוע הו״ל שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה. תו הוו ידעו דעמרם הצדיק בודאי כשבעל בעילה ראשונה פירש ול״מ לדעת הראב״ד בפי״א מה׳ איסורי ביאה דכל תנוקת אפי׳ לא הגיע זמנה לראות מדינא אין נותנים לה אלא ביאה ראשונה אלא אפי׳ להרמב״ם שם דס״ל דאינו אלא מתורת מנהג מיהו היינו דוקא בקטנה שלא הגיע זמנה לראות אבל נשאת כשהיא נערה אחר שכבר ראתה דם מודה דדם בתולים זה כאילו תחלת נדה היא. וא״כ עד שתטהר ותחזור ליבעל אפי׳ תימא שנתעברה מיד בביאה שניה הרי עוברים כמה ימים ולכך לא חשו לבדוק אחריה עד סוף הט׳ לחזרה דלפי חשבונם לכל המרבה אינו אלא תחלת ט׳ לעיבור:
פסוק ג:בחמר וכו׳ זפת מבחוץ וכו׳ אבל איפכא לא מצית אמרת אב״עא קרא ואב״עא סברא קרא דבכל מקום שמזכיר הצפוי משני הצדדין אורחיה דקרא לאקדומי הפנימי גבי נח וכפרת אותה מבית ומחוץ ויצפהו זהב טהור מבית ומבחוץ וכן רבים ואב״א סברא דהזפת מצד המים ניחא להגין אבל הטיט נימוח במים:
פסוק ו:והנה וכולי קולו כנער זוהי דעת ר״י ואע״ג דר׳ נחמיה הק׳ לו א״כ עשיתו למ״ר בעל מום ונפסל בקולו לשיר שהיה לוי לא חש ר״י להך פרכא דמה בכך ס״ס בל״ז נמי הו״ל פסול אחר שהיה כבד פה וכבד לשון:
פסוק ז:מן העבריות שהחזירתו וכו׳ הק׳ בש״ח דמ״נל דמשום שעתיד לדבר עם השכינה דילמא שהיה מכיר אמו שהיה כבר בן ג׳ חדשים וכמו שארז״ל בפ׳ אע״פ ותירץ דמדכתיב ותצפנהו מסתמא במקום חשך וכו׳ וא״כ לא היה מכיר את אמו ע״כ. ובאמת קושיא עצומה היא. ותירוצו ליתא כלל דאפי׳ נודה שותצפנהו ר״ל במקום חשך מה שאינו מוכרח כלל מ״מ הרי איתא התם בש״ס סומא מנא ידע לאמו א״ר אשי בריחא ובטעמא. באופן דאפי׳ היה במקום חשך הרי היה מכיר את אמו שפיר בריחא ובטעמא ונלע״ד דאיכא למידק דמהכא נר׳ שמר״עה היה יונק חלב ובמדרש גופיה בפ׳ וזאת הברכה אי׳ כשהיה מספר מ״ר למלאך המות מה כחו א״ל ואפי׳ חלב לא ינקתי. וכדי שלא נצטרך לומר מדרשים חלוקים הם כמו שהזהירנו רבינו האר״י זל״הה נוכל לומר שהיה מניח דד בפיו ודומה כיונק כדי שלא לשנות ממנהג העולם אבל באמת לא היה יונק כלל ותדע דאל״כ תיקשי לאותו מדרש ממקרא מפורש ותקח האשה הילד ותניקהו. אלא מוכרח שהיה נוהג כמנהג היונקים. וסמך לזה מההיא דאמור רבנן לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי מלה״ש ירדו למטה ואכלו לחם אכלו ס״ד. אלא אימא נראו כמו שאכלו. ה״נ כן כדי שלא לשנות מן המנהג נראה כמי שינק ומעתה בשלמא בתינוק היונק ממש איכא למימר דניחא ליה בחלב אמו שמורגל בו ולא בשל אחרת. אבל מרע״ה שלא היה יונק ממש אלא נר׳ כיונק מאי איכפת ליה בין אמו לאחרת. א״ו בשביל שהיה עתיד לדבר עם השכינה ולכך לא רצה לינק מדבר טמא אע״ג שלא היתה יניקה אפ״ה לא רצה לתת בפיו דד טמא של המצריות. ולדרכנו ניחא מאי דאיתא במדרש ולמה פסלן אמר הקב״ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא וכו׳ ד״א למה פסל דדיהן אמר הקב״ה זה עתיד לדבר עמי למחר יהיו המצריות אומרות זה שמדבר עם השכינ׳ אני הנקתיהו עכ״ל ולכאורה ק״ט מאי בינייהו דהנך תרתי לישני ואמאי לא ניחא ליה במאי דקאמר ברישא וביקש חשש שלא יהיו המצריות אומרות דמשמע דאי לאו משום לעז המצריות לא הוה איכפת ליה מידי לינק׳ דבר טמא פה שעתיד לדבר עם השכינה. ותו איכא למידק אמאי שינה בהך לישנא בתרא באמרו למה פסל דדיהן ואמאי לא קאמר פסל סתם כדאמר ברישא. א״נ לימא פסל חלבן ומאי דדיהן אבל ע״פ דרכנו ניחא בהך לישנא בתרא דייק שפיר וקשיא ליה על לישנא קמא דהואיל ולפי האמת לא היה יונק חלב כלל מה איכפת ליה הרי ליכא יניקה דחלב טמא. וז״ש למה פסל דדיהן הואיל וחלבן ליכא ומשני דאע״ג דלפי האמ׳ לא היה יונק הואיל ולעיני הבריות היה נר׳ כיונק למחר יהיו המצריות אומרות וכו׳ והשתא ניחא נמי הך קרא דמייתי לראיה בהך מלת׳ בין בש״ס דסוטה ובין במדרש את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה לגמולי מחלב לעתיקי משדים כלו׳ אף על גב דבאמת היה גמול מחלב שלא היה יונק כלל אפ״ה נעתק משדים שלא רצה לשום בפיו השדים נכריות אפילו בלי יניקה:
פסוק יא:ויגדל משה והלא כבר וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דאמאי הזכיר משה הא ידוע דביה מיירי דהא סליק מקרא דלעיל ותקרא שמו משה והכא לא הול״ל אלא ויגדל ויצא אל אחיו אלא ה״ק דגדולה זו באה לו להיות משה שבת פרעה המישתהו מן המים ויהי לה לבן ולכך נתגדל בבית פרעה. ואזדא לה בהא קו׳ הנח״י דאמאי הביא רש״י דרשה זו הואיל ואינה מוכרחת ולא קרובה לפשט המקרא ע״ש דהשתא מוכרחת היא מיתורא כדאמרן:
פסוק יא:וירא בסבלותם נתן וכו׳ דאל״כ וירא סבלותם מיבעי ליה:
פסוק יא:איש מצרי נוגש היה וכולי איש יתירא קא דריש בין במצרי בין בעברי דהול״ל מצרי א״ו איש מצויין הוה דהיינו נוגש וה״נ איש עברי שוטר. ודרשו שהיה מכהו כל היום מדכתיב מכה ולא כתיב הכה:
פסוק יב:ויפן כה וכולי מה עשה לו וכו׳ הקדים הדרשה משום דלפי פשוטו ק׳ דהוה סגי דלכתוב וירא כי אין איש ויפן כה וכה למה לי ועוד דמאי כה וכה דמשמע דבב׳ צדדין נסתכל וה״ול להסתכ׳ לארבעת רבעיו לכך הוצרך לאגדה. וא״ת ואמאי הוצרך לפנו׳ ולהסתכל במה שעשה לו בבית ובשדה והא בחד מנייהו סגי דב״נ מצווה על ש״ד ועל ג״ע ואזהרתן זו היא מיתתן ולא בעי התראה א״כ בשביל מה שעשה בבית הוה סגי וה״נ כדי להציל הישראל שלא יהרגנו פשיטא דשרי להורגו דהאי רודף הוא וניתן להצילו בנפשו ולא עדיף מישראל. ונר׳ דא״עג דב״נ נהרג על ג״ע מ״מ צריך לדונו בב״ד ובעי׳ לפחו׳ עד א׳ וכאן לא הוה אפי׳ עד א׳ רק שמ״ר היה העד הוא עצמו שנסתכל ברוח הקדש ואנן קי״ל דאין עד נעשה דיין וא״כ לא היה דמו מסור למרע״ה מש״ה הוצרך למה שעשה לו בשדה דהו״ל רודף ודמו מסור ביד כל אדם הרואהו דכתיב לא תעמוד על דם רעך ואי משום הא לחוד ה״ול להצילו בא׳ מאיבריו ולא להורגו לכך הוצרך לתרווייהו:
פסוק יב:וירא וכו׳ עתיד לעמוד וכולי דאי כפשוטו הול״ל כי אין שם איש ותו דודאי ישראל היו התם וכדאי׳ בהדיא במד׳ שזהו ויטמנהו בחול דאל״כ היאך נתפרסם הדבר דלא מסתבר כלל שזה היהודי שהצילו שלם רעה תחת טובה לגלות הדבר. ומיהו במד׳ אי׳ שזה היה דתן. והטעם שהוצרך לראות אם היה עתיד לעמוד ממנו מי שיתגייר ה״ט הואיל ולא היה דמו כ״כ מסור בידו אע״ג דהוו תרי טעמי דאי משום ג״ע הרי לא הוו עדים ואי משום רציחה הו״מ למעבד כדלעיל מש״ה קאמר דכיון שנסתכל שאין עתיד לצאת ממנו מי שיתגייר ומצא מקום להרגו לכך הרגו אלא מיהא משום שאין דינו ברור להרגו לכך לא שלח בו יד רק הרגו בשם. ומ״ש שאין עתיד לצאת וכולי כוונתו ברורה דעתיד הוא דליכא הא מאותם שכבר הוליד אה״נ שנתגייר וכדכתב רש״י בפ׳ שלח גבי בן איש מצרי:
פסוק יג:שני אנשים וכו׳ הם שהותירו כוונת רבינו במ״ש כאן הם שהותירו וכולי ליישב דהכא איכא בקרא ב׳ לימודים להורות דמיירי בדתן ואבירם חדא מדכתיב אנשים וילפי׳ מג״ש כדאי׳ בש״ר נאמר כאן אנשים ונא׳ להלן סורו נא מעל אהלי האנשים וכולי מה להלן דתן ואבירם אף כאן וכו׳. ועוד אחר כדאי׳ בש״ס דנדרים כ״מ שנאמר נצים נצבי׳ אינו אלא דתן ואבירם וילפי׳ לנצים מדכתיב בהו הוא דתן ואבירם אשר הצו וכו׳ ומעתה כיון דכתיב הכא נצים בהדיא למה זה הוצרך לכתוב אנשים יתירא ומשני רש״י דאה״נ דאנשים יתירא הוא ואצטריך ללמד ג״ש במן דכתיב ויותירו אנשים דמה כאן דתן ואבירם כדילפי׳ מנצים אף התם דתן ואבירם:
פסוק יד:מי שמך לאיש וכו׳ דליכא למימר לאיש מל׳ שררה כמו איש נעמי וכיוצא דהא כבר כתיב שר בתר הכי א״ו איש כפשוטו:
פסוק יד:הלהרגני וכו׳ מכאן וכו׳ הק׳ מוהרא״ם ז״ל דכיון דהך מלתא נפ״ל מדכ׳ אתה אומר ולא כתיב מבקש וכדאי׳ בש״ר א״כ אם פי׳ אתה אומר הוא שהיה מזכיר עליו את השם המפורש להרגו איך ניצל ולא מת והלא כבר הוציא ש״ש מפיו. ועוד כש״אל כאשר הרגת את המצרי והבין מדבריו שכבר נודע הדבר ופחד כדכתיב ויירא משה למה שתק מזכירת ש״ה דאדרבא הו״ל להתחזק ולהרגו כדי שלא ילך למסרו ונדחק מאד בתירוץ ע״ש. ולע״דן דשם המפורש דקאמר מר לאו דוקא שם המיוחד ההו״יה ב״ה אלא כלו׳ שם א׳ משמותיו ית׳ וידוע שא׳ מע״ב שמות הוא כה״ת ויוצא מפ׳ ידעתי ה׳ כי צדק משפטיך וכו׳. והנה אותו הרשע דקדק דיוק א׳ בדברי משה שא״ל למה תכה רעך ול׳ זה לא יתכן דהול״ל למה הכית א״נ למה אתה מכה ולכך חשש שמא אדעתא דהכי אמר כן משה להזכיר עליו שם זה להרגו לפי שידע בודאי שמשה הרגו למצרי בשם שראה דהוו מרחשן שיפוותיה ותכף נפל המצרי ומת מבלי שנגע בו דממילא הבין דע״י שם הרגו אלא שלא ידע בכח איזה שם ועכשיו ששמע תכה מפי משה חשב שזהו השם עצמו שהרגו למצרי על ידו ושעכשיו היה מזכירו עליו ג״כ להרגו. ואע״ג שעלי״ז היה מזכיר השם שלא כסדרו חשב בלבו שכך צריך להזכירו מהופך להגביר עליו מדה״ד שידוע שהוא תש״רק וכמו שביאר הרב ז״ל בפ׳ וכל זה איננו שוה לי שזו היתה דעת המן להגביר הדין. ולכך א״ל הלהרגני אתה אומר כן כאשר הרגת את המצרי אבל האמת שלא היה רוצה משה חלילה להרוג שום בר ישראל ואע״ג דרשע הוה מ״מ סבר כמ״ד יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו. ומ״ש תכה ולא קאמר הכית לא לזה כיון אלא לרמוז דאף על פי שלא הכהו נקרא רשע בהרמ׳ יד וכדפי״רשי לעיל אלא שהרשע שלא ידע זה לכך חשש כדלעיל:
פסוק יד:ויירא וכו׳ ומדרשו וכולי נרא׳ שדרשו כן דאילו כפשוטו שנתיירא לנפשו למה לא ברח מיד רק עד בתר הכי דכתיב וישמע פרעה וכולי ויבקש להרוג וכולי:
פסוק יד:אכן נודע וכולי ומדרשו וכולי ה״נ אפ׳ לומר דאילו כפשוטו לא הול״ל אכן שהרי לא היה ברור לו שנודע הדבר אלא הול״ל שמא נודע הדבר א״נ הול״ל נשמע וכדכתיב בתר הכי וישמע פרעה. ומה שהיה תמה משה מתחלה אע״ג דודאי הוה ידע שכך נגזר בין הבתרים כבר כתבו המפ׳ דגרות דוקא נגזר לא עבודת פרך:
פסוק טו:וישמע פרעה הם וכו׳ דאל״כ אלא שאנשים אחרים הגידו לפרעה מהריגת המצרי הול״ל ויוגד לפרעה. ועוד הול״ל בהדיא מה שמע פרעה דבאמרו הדבר הזה לא ביאר כלום דמשמע דאדסמיך ליה קאי דהיינו מ״ש משה לאותם העברים נצים ובשביל זה לא היה מקפיד פרעה בודאי דמאי איכפת ליה על העברים ועוד שהרי לא א״ל שום דבר רע. לכך מפ׳ דה״ק לא היתה שם שום הגדה מחודשת מגבר׳ אחרינא אלא וישמע פרעה את הדבר הזה כלו׳ אותם הדברים עצמם ששמע משה מפי הרשע אותו הדיבור עצמו שמע פרעה כלו׳ שהרשע עצמו השמיע כן לפרעה מכל אותם הדברים שעברו בינו לבין משה ושהשיבו הלהרגני וכו׳ כאשר הרגת את המצרי:
פסוק טו:ויבקש וכולי מסרו וכולי דאם רוצה לומר שבקשו ולא מצאו לפי שברח וכדמשמע לכאורה מפשט הכתוב הול״ל ויבקש לתפוש את משה להרגו. א״ו מדלא קאמר הכי ש״מ שכבר היה תפוס בידו וא״כ מאי האי דקאמר ויבקש להרוג ומי היה מעכב. א״ו דר״ל שביקש ממש להרגו ולא יכול:
פסוק טו:וישב וכולי למד מיעקב וכולי דאל״כ מאי קמ״ל קרא. ותו אמאי כתיב הבאר בה״א הידיעה לכך קאמר דמיעקב למד והיינו דקמ״ל דידע דהתם הוא המקום המיוחד שתזדמן לו בת זוגו דבאר הוא בנוק׳ כידוע:
פסוק טז:את הרהטים וכולי העשויות בארץ דייק רבינו לו׳ כן להודיע דה״ט דזימנין כתיב רהטים וזימנין שקתות דהפרש יש ביניה׳ דשקתות הם אבנים חלולות כדפירש״י בפ׳ ותער כדה אל השוקת ורהטים חריצין עשויות בארץ ולפי״ז קרא דבפ׳ ויצא ברהטי׳ בשקתות המים הוא חסר וי״ו כאילו כתיב ובשקתות:
פסוק כ:למה זה עזבתן הכיר בו וכו׳ הוצרך רש״י להביא אגדה זו כאן בהך קרא שבזה מיושב מאי האי דקאמר למה זה עזבתן וכי דרך הנערות לידבק באנשים מיחזי כאפקירותא ואטו יתרו היה מלמד את בנותיו לנהוג מנהג הפקר ולכך משני הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב צדיקים ופרושים מן העריות ולכך צוה להן לרדוף אחריו ולקראו שמא יזכה וישא אחת מהן כדלקמן. והא דדרשו שעלו המים לקראתו נר׳ שזה נרמז במאי דחזי׳ דכתיב ויושיען וישק את צאנם ולא כתיב שדלה כשספרו הבנות כתיב וגם דלה דלה ה״ז שקר. ולכך דרשו דאה״נ שלא הוצרך לדלות לפי שעלו המים לקראתו והבנות רמזו זה באמרן דלה דלה דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט כלו׳ שלא הוצרך לדלות כלל אלא ממילא עלו. א״נ נרמז במ״ש הצילנו וכו׳ וגם דלה וכולי דמשמע דר״ל הצילנו וגם דלה דלה הכל ביחד ואיך אפ׳ זה אלא שעלו המים לקראתו מיד בשעת ההצלה. ומיהו בש״ר נפ״ל מדכתיב וישק את הצאן ולא כתיב צאננו:
פסוק כ:ויאכל לחם שמא ישא וכו׳ דאל״כ הול״ל קראן לו וילון בביתנו שהרי מאחר שהוא אורח זהו מה שצריך לו והכי אורחיה דקרא למכתב בכל מקום כמו היש בית אביך מקום לנו ללין וכן רבים. וכ״ש זה שעשה עמהן טובה גדולה דלא סגי בתגמול אכילה א׳ לבד ועוד הול״ל קראן לו לאכול לחם מאי ויאכל. ואפ׳ עוד דאל״כ אלא שהקריאה היתה לאכול ממש בביתו הוה עדיף טפי שילך הוא ולמה שלח בנותיו אלא שמא יתן עיניו בא׳ מהן דהוה ניחא ליה להיות שהכיר בו כדלעיל:
פסוק כא:ויואל וכו׳ ומדרשו ל׳ אלה וכולי דאילו כפשוטו הול״ל בקיצור וישב משה את האיש ויתן וכולי ודע דבין לפי הפשט ובין לפי המד׳ תיבת ויואל היא מההפעיל על משקל יוסף או יוסיף שהגזרה מנחי פ״ה יו״ד ובוי״ו המהפכת מתהפך הצי״רי או החי״רק לסג״ול כמו ויוסף עוד דוד ומצינו תיבה זו ממש ויואל שאול את העם שהוא מההפעיל. וממנה הביאו ראיה במד׳ שהוא מל׳ אלה. ואין לתמוה דהכא הול״ל וַיַאָל ע״מ וישב שהוא מהקל דמצינו כמה פעלי׳ שמשתמשים מההפעיל במקום הקל כמו שמבואר בדברי המדקדקים וגם זו כא׳ מהן ואמנם לפי המד׳ יכולים היינו לומר דה״נ מההפעיל ממש דומיא דויואל שאול אלא שחסר מלת את וכאילו כתיב ויואל את משה כלו׳ יתרו השביעו ומצינו כמה פעמים שלא הקפיד הכתוב על חסרון מלת את. ומ״מ הוא דוחק משום דמסיים את האיש והול״ל אתו. ועוד דלפי הפשט מאי איכא למימר אלא מחוורתא כדשניין מעיקרא:
פסוק כג:וימת וכולי נצטרע וכו׳ ההכרח ברור דאל״כ למה ויאנחו אדרבא באבוד רשעים רינה וא״ת היכא רמיזא בקר׳ כבר מייתו לה בש״ר מל׳ נאקת׳ כמא דתימא נאקת חלל וכמה דתימא מעיר מתים ינאקו וכבר רמזה רש״י ז״ל לק׳ שפי׳ נאקתם צעקתם וכן מעיר מתים ינאקו. ומ״מ לפי המד׳ ק׳ אמאי כתיב ויאנחו ב״י מן העבוד׳ הול״ל ויאנחו וכמו שהק׳ הרא״ם ז״ל והניחו חלק ובש״ח נדחק בשם הג״א לפי שהיו מתייראים לצעוק משום שחיטת הבנים דנר׳ כאילו ממאנים ברפואת המלך ע״ש דס״ס לא יתיישב מאי דהדר קרא ותעל שועתם וכולי מן העבודה. ולע״דן ליישב בההיא דאמרי׳ בימי ר״י הוה כפנא דמותנא והוו בעי למתבע רחמי אמותנא. דחמיר ולסבול כפנא אמר להו ר״י אדרבא בעו רחמי אכפנא דתרווייהו בכלל דכי יהיב רחמ׳ שובעא לחיי הוא דיהיב ע״ש וה״נ הואיל ובאו לידי תפלה ע״י המות נתחכמו למתבע רחמי על העבודה כלומר שישלח דברו ויגאלם וכיון דיהיב רחמ׳ גאולה לחיי הוא דיהיב וממילא נצולים ג״כ מן המות:
