פסוק א:וילך איש. להיכן הלך, א"ר יהודה בר זבינא, שהלך בעצת בתו , תני, עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אמר לשוא אנו עמילין, עמד וגרש את אשתו, ועמדו כולם וגרשו את נשותיהם , אמרה ליה בתו, אבא, גזירתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות, פרעה לא גזר אלא בעולם הזה ואתה גזרת בעוה"ז ובעוה"ב , פרעה הרשע ספק גזירתו מתקיימת ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי גזירתך מתקיימת, עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולם והחזירו את נשותיהם .
(שם שם)
פסוק א:ויקח. ויחזור מבעי ליה, א"ר יהודה בר זבינא, שעשה לה מעשה לקוחין, הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדין לפניה ומלאכי השרת אמרו אם הבנים שמחה .
(סוטה י"ב א׳)
פסוק א:את בת לוי. אפשר בת מאה ושלשים שנה הוית וקרי לה בת , דא"ר חמא בר חנינא, זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר (פ׳ פינחס) אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים ואין הורתה במצרים, א"ר יהודה בר זבינא, שנולדו בה סימני נערות [נתעדן הבשר, נתפשטו הקמטין וחזר היופי למקומו] .
(שם שם)
פסוק ב:ותהר האשה ותלד. והא הוי מתעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא , א"ר יהודה בר זבינא, מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער, אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפתקה של חוה .
(שם שם)
פסוק ב:כי טוב היא. תניא, ר' מאיר אומר, טוב שמו, ר' יהודה אומר, טוביה שמו, ר' נחמיה אומר, הגון לנביאות הוא, אחרים אומרים שנולד מהול, וחכמים אומרים שנתמלא כל הבית אורה כשנולד, כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם (פ׳ בראשית) וירא אלהים את האור כי טוב .
(שם שם)
פסוק ב:ותצפנהו שלשה ירחים. דלא הוו מנו מצרים אלא משעה דאהדרה עמרם, והיא הות מתעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא .
(סוטה י"ב א׳)
פסוק ג:ולא יכלה עוד הצפינו. ואמאי תצפניה ותיזל, אלא כל היכי דהוי שמעי מצראי דמתיליד ינוקא, ממטי ינוקא להתם כי היכי דלשמעינהו ומעוי בהדייהו, דכתיב (שיר השירים ב׳:ט״ו) אחזו לנו שועלים שועלים קטנים .
(שם שם)
פסוק ג:תבת גמא. מאי שנא גמא, אמר רבי אלעזר, מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופן , וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהם בגזל. ור׳ שמואל בר נחמני אמר, מפני שגמא הוא דבר רך שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה .
(שם שם)
פסוק ג:בחמר ובזפת. תני, חמר מבפנים וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע .
(שם שם)
פסוק ג:ותשם בסוף. ר׳ אלעזר אומר – ים סוף , ר׳ שמואל בר נחמני אמר – אגם, כדכתיב (ישעיהו י״ט:ו׳) קנה וסוף קמלו .
(שם שם)
פסוק ד:ותתצב אחותו. במדה שאדם מודד מודדין לו, מרים המתינה למשה לפיכך המתינו לה ישראל במדבר, שנאמר (ס"פ בהעלותך) והעם לא נסע עד האסף מרים, ומדה טובה מרובה שהיא המתינה שעה אחת וישראל המתינו לה שבעת ימים .
(סוטה ט׳ ב׳, י"א א׳)
פסוק ד:ותתצב אחותו וגו׳. א"ר יצחק, פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר , ותתצב – דכתיב (שמואל א ג׳:י׳) ויבא ה׳ ויתיצב. אחותו – דכתיב (משלי ז׳:ד׳) אמור לחכמה אחותי את , מרחוק – דכתיב (ירמיהו ל״א:ג׳) מרחוק ה' נראה לי, לרעה – דכתיב (ש"א ב') כי אל דעות ה'. מה – דכתיב (פ' עקב) מה ה' אלהיך שואל מעמך, יעשה – דכתיב (עמוס ג׳:ז׳) כי לא יעשה אדוני ה' דבר וגו׳ , לו – דכתיב (שופטים ו׳:כ״ד) ויקרא לו ה׳ שלום .
(שם י"א א׳)
פסוק ד:לדעה מה יעשה לו. מרים נביאה היתה והיתה מתנבאה ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל, ובשעה שנולד משה נתמלא כל הבית אורה, אמר לה אביה בתי, נתקיימה נבואתך, וכיון שהשליכוהו ליאור, אמר לה, בתי, היכן נבואתך, והיינו דכתיב ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו – לדעת מה יהיה בסוף נבואתה .
(שם י"ג א׳)
פסוק ה:לרחוץ על היאור. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מלמד שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה, וכן הוא אומר (ישעיהו ד׳:ד׳) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון .
(שם י"ב ב')
פסוק ה:ונערותיה הולכות. א"ר יוחנן, אין הליכה זו אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר (פ׳ תולדות) הנה אנכי הולך למות, שכיון דחזו דבעית לאצולי למשה, אמרו לה, גברתנו, מנהגו של עולם מלך בו"ד גוזר גזירה, אם כל העולם אין מקיימין אותה, בניו ובני ביתו מקיימין אותה ואת עוברת על גזירת אביך, בא גבריאל וחבטן בקרקע .
(סוטה י"ב ב׳)
פסוק ה:ותשלח את אמתה. ר׳ יהודה ור' נחמיה, חד אמר ידה וחד אמר שפחתה, ולמ"ד שפחתה, הא אמרן בא גבריאל וחבטן בקרקע , דשייר לה חדא דלאו אורחא דבת מלכא למיקם לחודה. ולמ"ד ידה, לכתוב ידה, הא קמ"ל דאשתרבובי אשתרבב .
(שם שם)
פסוק ו:ותראהו את הילד. ותרא מבעי ליה, א"ר יוסי בר חנינא, שראתה שכינה עמו .
(שם שם)
פסוק ו:נער בוכה. קרי ליה ילד וקרי ליה נער, מלמד שעשתה לו אמו חופת נערים בתיבה, אמרה, שמא לא אזכה בחופתו .
(שם שם)
פסוק ו:מילדי העברים זה. מנא ידעה, א"ר יוסי ב"ר חנינא, שראתה אותו מהול .
(שם שם)
פסוק ו:מילדי העברים זה. [מהו זה], א"ר יוחנן, מלמד שנתנבאה שלא מדעתה, זה נופל ואין אחר נופל .
(שם שם)
פסוק ז:מינקת מן העבריות. מאי שנא מן העבריות, מלמד שהחזירוהו על כל המצריות לינק ולא ינק, אמר הקב"ה, פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא, והיינו דכתיב (ישעיהו כ״ח:ט׳) את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים, למי יורה דעה למי יבין שמועה – לגמולי מחלב לעתיקי משדים .
(סוטה י"ב ב׳)
פסוק ח:ותלך העלמה. ר' אלעזר אומר העלמה – מלמד שהלכה בזריזות כעלמה, ור׳ שמואל בר נחמני אמר – שהעלימה את דבריה .
(שם שם)
פסוק ט:היליכי את הילד. א"ר חמא ב"ר חנינא, מתנבאה ואינה יודעת מה מתנבאה, היליכי – הא שליכי .
(סוטה י"ב ב׳)
פסוק ט:ואני אתן את שכרך. א"ר חמא ב"ר חנינא, לא דיין לצדיקים שמחזירים להם אבידתם אלא שנותנין להם שכרן .
(שם שם)
פסוק יב:ויך את המצרי. א"ר חנינא, מצרי שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי .
(סנהדרין נ"ח ב׳)
פסוק יג:עברים נצים. א"ר יוחנן, משום ר' שמעון בן יוחאי, כל מקום שנאמר נצים ונצבים אינם אלא דתן ואבירם .
(נדרים ס"ד ב׳)
פסוק יג:ויאמר לרשע וגו'. אמר ריש לקיש, המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה הכית לא נאמר אלא למה תכה, אע"פ שלא הכהו נקרא רשע .
(סנהדרין נ"ח ב׳)
פסוק טו:ויברח משה. וכי אפשר לבשר ודם לברוח מן המלכות, אלא בשעה שתפס פרעה את משה חייבו להתיז את ראשו וקהה החרב מעל צוארו של משה הדא הוא דכתיב (שה"ש ו׳) צוארך כמגדל השן זה צוארו של משה .
(ירושלמי ברכות פ"ט ה"א)
פסוק יח:אל רעואל אביהן. וכי רעואל שמו והלא חובב בן רעואל הוא , אלא מכאן שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא .
(ספרי פ׳ בהעלתך)
פסוק כ:ויאכל לחם. א"ר יוחנן, גדולה לגימא שמקרבת את הרחוקים, דא"ר יוחנן, בשכר קראן לו ויאכל לחם זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית .
(סנהדרין ק"ד א׳)
פסוק כא:ויואל משה. אין אלה אלא שבועה, דכתיב (יחזקאל י״ז:י״ג) ויבא אתו באלה .
(נדרים ס"ה א')
פסוק כא:ויואל משה. נדר במותא הרי זה כנוי לשבועה, מאי במותא, תני ר׳ חייא, בנדר דנדר משה, שנאמר ויואל משה [ואין אלה אלא שבועה] .
(ירושלמי נדרים פ"א ה"ב)
פסוק כב:גרשם. מכאן דשם גרשם לעצמו ושם גרשון לעצמו ונ"מ לענין שמות בגיטין [ב"י אה"ע סי' קכ"ט].
פסוק כג:ויהי בימים וגו'. תני, מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים, מתוך הקץ שנאמר ויהי בימים הרבים ההם, מתוך צרה דכתיב ויזעקו, מתוך צוחה דכתיב וישמע אלהים את נאקתם, מתוך זכות אבות דכתיב ויזכור אלהים את בריתו, מתוך תשובה דכתיב וירא אלהים וידע אלהים .
(ירושלמי תענית פ"א ה"א)