פסוק א:ויקח את בת לוי וכו' ובת ק"ל שנה היתה. יש מקשין למה הוזכר נס זה בתורה כמו שנזכר גבי שרה. ונראה דלק"מ דודאי ידוע לכל שבידו יתברך לעשות נסים שלא כדרך הטבע וא"צ להזכיר זה, אלא דגבי אברהם ושרה היה שם הודעה תחילה לאברהם ושרה ושרה היתה צוחקת ודברים אלו הוצרכו להכתב בתורה וכן הרבה דברים שהיו שם משא"כ כאן דלא היה רק הנס לחוד א"צ להזכירו:
פסוק א:וקורא אותה בת לוי. בגמרא פ"ק דסוטה לא הוזכר שם בת לוי אלא בת לחוד. ואיך שיהיה לא הבנתי הוכחה זו לומר שנהפכהלנערה דאטו על זקנה אין לומר בת פלוני והלא בשרה פירש"י בת ק' כבת כ', גם אח"כ כאן ברש"י זכר בת ק"ל כו'. ונראה דמשום קושיא זו הוסיף רש"י מלת לוי ופירושו דכל שמייחס אותה אחר אביה משמע דאין לה חשיבות מצד עצמה, ואם היתה זקנה היה לקרותה בשמה ג"כ יוכבד בת לוי, ותו דגבי עמרם כתב איש מבית לוי לא יחסו אלא אחר בית אב שלו ואותו קרא איש וביוכבד כתב בת ויחסה אחר האב, אלא ודאי דלא היה עדיין יחוס מצדה ע"כ קראה בת לוי והלא בת ק"ל היתה:
פסוק ג:ולא יכלה עוד הצפינו כו', והיא ילדתו לששה חדשים. בפ"ק דסוטה דילדתו לט' חדשים וג' חדשים היתה מעוברת קודם נישואין השניים, וכתב הרא"ם שדברי רש"י הם ע"פ אגדה החולקת על התלמוד:
פסוק ג:בחמר ובזפת כו', כדי שלא יריח. אבל גבי נח היה הכרח לכך מפני חוזק המים אלא דקשה דגבי נח פירש"י החילוק הזה של חוזק המים וכתב שם ועוד שלא יריח הצדיק משמע שלריח רע אין חילוק בין חוזק המים. ונ"ל דגבי נח לא היה שייך ריח רע כי התיבה היתה גבוהה שלשים אמה והזפת לא היה אלא למטה במקום ששוקעת במים ונח היתה דירתו למעלה מזה, אבל תיבתו של משה היתה קטנה והיה מונח במקום שהיתה שוקעת:
פסוק ה:את אמתה כו', ורבותינו דרשו לשון יד היינו בפ"ק דסוטה, ואע"ג דגם פירוש שפחתה הוא בגמרא שם דפליגי בזה ר' יהודה ור' נחמיה, רש"י קרא לזה דרשה ושפחתה הוה פשוטו, ומש"ה אמר קודם לזה ורבותינו אמרו וכאן אמר דרשו:
פסוק ו:והנה נער בוכה, קולו כנער. זה דברי ר' יהודה אבל ר' נחמיה הקשה עליו א"כ עשיתו בעל מום דלוי נפסל בקול ונ"ל דר"י ס"ל לפי שעה היה כך כדי שתחמול עליו והרמב"ן פירש דמיום הולדו נקרא נער כמ"ש מה נעשה לנער היולד, ולא מתיישב הייתור דהנער דלא היה לומר אלא והנה בוכה:
פסוק ט:היליכי, נתנבאה ולא ידעה כו'. כתב הרא"ם אע"ג שדרך הלשון הוא כן כמו הא לכם זרע מ"מ כל, היכא דאיכא למדרש דרשינן, ול"נ דכאן מצינו שלא כדרך לישנא דקרא דהא כתיב את הילד והיה לו לומר היליכי, הילד, את אינו צודק בזה כמו שם גבי זרע דלא כתיב את הזרע אלא לדרשה קאתי והיליכי היא תיבה בפני עצמו ולא דבק עם הילד:
פסוק יב:וירא כי אין איש שאין איש עתיד לצאת ממנו להתגייר אע"ג דמאותו זנות שבא עליה המצרי נולד המקלל כמ"ש והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, ופירש"י שם מלמד שנתגייר הכא אמר שמהיום והלאה לא יצא ממנו אבל זה כבר יצא ממנו. ועוי"ל שלא יצא ממנו גר שיהיה בתוך עם ישראל לעם אחד כמ"ש על ונשיא בעמך לא תאור היינו בעושה מעשה עמך אבל רשע לא נקרא עמך. והקשה הרא"ם דכאן משמע דאם היה איש עתיד לצאת ממנו להתגייר לא היה הורגו ואמאי הא כבר נתחייב מיתה ממה שעשה בבית ובשדה כמו בכל חייבי מיתות שאין משגיחין על מה שעתיד לצאת ממנו, ועוד הביא מה דאמרי' בפ' שור שנגח גבי אל תצר את מואב דהיה משה סבור שחייבים מואב הריגה מכח הצווי של צרור המדינים ואמר הקב"ה ב' פרידות טובו' יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית ע"ה אמר הקב"ה שלא יכה את מואב אע"פ שנתחייבו במה שנלחמו עם ישראל, ועוד הביא מהריגת אנשי שכם מחמת שעברו על הדין ולא מיחו בשכם ולא השגיחו אם יצא מהם זרע כשר. ודחק לחלק בזה. ולעד"נ דאין כאן קושיא, דיש חילוק בין מיתה בידי שמים דנתחייב מיתה מדין שמים או מי שנתחייב בדיני אדם, דהמתחייב בידי שמים לא נתחייב אם סופו להוליד זרע כשר אבל מי שנתחייב בידי אדם אין משגיחין בזה. מש"ה גבי מואב דחיוב שלו מכח חיוב בידי שמים ע"כ הועיל דבר זה, וכן משה שהרג המצרי בשם המפורש הוא כמו דיני שמים שהרי מיתתו בידי שמים, אבל באנשי שכם לא היתה מיתתם רק שבני יעקב דנו אותם מכח הטעמים שכתב הרמב"ן בפ' וישלח בזה לא הקפידו על זרע שלהם:
פסוק יג:שני אנשים עברים, דתן ואבירם כו'. אע"ג דבפ' שלח לך פירש"י אנשים ל' חשיבות שאני הכא דלשון אנשים הוא מיותר דהרי כתיב עברים אלא דאתי לג"ש דכתיב במקום אחר גבי דתן ואבירם סורו מעל אהלי האנשים כו' וא"ל דילמא נילף ממרגלים דכתיב בהו כולם אנשים ופירש"י כשרים היו באותה שעה דהרי כאן מפורש לרעה דהיו שניהם רשעים כמו שפירש אח"כ. ועיין בפ' שלח לך:
פסוק יג:למה תכה כו' בהרמת יד נקרא רשע. קשה מנלן דנקרא רשע בשביל זה שמא הוכיחו סתם על זה, ואי משום דכתיב לרשע, שמא התורה מעידה שבלאו הכי היה רשע, כמו שע"כ אתה צ"ל גבי השני שהיה רשע מדקרי אותו רעך והיינו שבעלמא היה רשע ה"נ באותו שרצה להכות ומנלן דנקרא עכשיו רשע בשביל הרמת יד ונרא' לתרץ דממ"ש נצים משמע דשניהם היו רשעים, ותו דהא יש ג"ש דאלו הם דתן ואבירם ומפורשים במקום אחר לרשעים וא"כ קשה למה אמר לרשע לשון יחיד שהוא היה רשע אלא דה"ק באמת כבר היה רשע אלא דקמ"ל דאפי' אם לא היה כבר רשע היה נעשה עכשיו רשע מכח הרמת יד:
פסוק יד:מי שמך לאיש, והרי עודך נער.קשה אטו בנערות, וזקנות תליא מילתא ונראה דה"ק אתה קורא אותי רשע ומתגבר עלי איני יודע במה כחך גדול אם מצד שאתה משתמש בשם הלא איסור, יש בזה דאיתא. בפ' בתרא דקדושין (ד' עא) אין מוסרין השם אא"כ הוא בחצי ימיו והטעם שמא ישתמש בו לאיזה דבר והנה אתה עודך נער ואין לך רשות להשתמש בשם, ואם בהריגה כפשוטה מי שמך לאיש שר וכו'.
פסוק יד:הלהרגני אתה אומר, מכאן אנו למדין כו' דאל"כ אתה מבקש מיבעי ליה. וא"ל היאך היה סבור שיהרגו בשם כמו המצרי דהא באמת ראה בעצמו שאינו מת, דלפי דרכי לק"מ, דלא קאי, רק על כחו של משה שאמר הרשע דאתה קורא אותי רשע וסמכת על שאתה תוכל להרוג ע"י שם, באמת אין לך כח עלי שאני מזרע ישראל וע"כ אמר הלהרגני אתה אומר שיש לך כח להרגני באמירה שלך כאשר הרגת את המצרי לא כן הוא. כנ"ל בזה:
פסוק יד:אכן נודע הדבר כו', להיות נרדים בעבודת פרך. תיקן בזה דל"ת מאי תמיה שלו הא כבר נגזר במאמר כי גר יהיה זרעך ועבדום וענו אותם, ע"כ אמר להיות נרדים בעבודת פרך ולא הוזכר שם רק עבדות ועינוי וזה יוכל להיות בלא עבודת פרך:
פסוק טו:וישמע פרעה, הם הלשינו עליו. נראה דלמד זה מיתור לשון את הדבר הזה דדי לומר וישמע פרעה, אלא מרמז על הדבר הזה עצמו שאמר משה שיש דלטורין, שכיון שאמר בפרהסיא כאשר הרגת את המצרי ודאי עשה כן כדי לפרסם הדבר, ונתקיים כן כי הם הלשינו עליו וברית כרותה לשפתים, כמו שדרשו על פסוק שמעו דבר ה' קציני סדום לפי שאמר תחילה כסדום היינו:
פסוק טו:וישב על הבאר כו' למד מיעקב. וא"ל יעקב ממי למד, דשם נזכר מעשה שראה יעקב בבאר איך היה שם דבר שינוי משאר בארות שצריכים כל הרועים להתאסף שם, אבל כאן אמר וישב על הבאר אע"פ שלא ראה שום שינוי אלא ודאי שלמד כן מיעקב:
פסוק כג:וימת מלך מצרים, נצטרע כו'. דאל"כ למה נאנחו ישראל אחר מיתתו. ותמה הרא"ם למה סיים הפסוק מן העבודה היה ל"ל משום מיתת בניהם. ונ"ל דבאמת היו נאנחים משום בניהם רק שלא היו רשאים לזעוק בפירוש דבר זה, דכיון ששחיטת בניהם היתה רפואת המלך ויקצוף המלך עליהם שאינם רוצים ברפואתו ע"כ אמרו ישראל הטעם שהוא מחמת כובד העבודה, אבל באמת ויזעקו בלא העבודה אלא מחמת בניהם. וסיים הכתוב ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה הגם שגלוי לפניו ית' שלא היתה שועתם מחמת העבודה מ"מ הוא ית' ידע שאין היזק באבדן מולדתן כי סופן להיות רשעים כדאיתא במדרש שמיכה נשאר מהם ועשה פסל, ע"כ אמר הכתוב שלא היה הקב"ה מקבל שועתם מחמת הבניה אלא מן העבודה: