פסוק א:ויקח את בת לוי. פרוש היה ממנה מפני גזרת פרעה (וחזר ולקחה וזהו וילך, שהלך בעצת בתו שאמרה לו גזרתך קשה משל פרעה, אם פרעה גזר על הזכרים, ואתה גם כן על הנקבות). והחזירה ועשה בה לקוחין שניים. ואף היא נהפכה להיות נערה. ובת מאה שלשים שנה היתה, שנלדה בבואה למצרים בין החומות, ומאתים ועשר שנה נשתהו שם, וכשיצאו היה משה בן שמונים שנה. אם כן כשנתעברה ממנו היתה בת מאה שלשים וקורא אותה בת לוי:
פסוק ב:כי טוב הוא. כשנלד נתמלא הבית כלו אורה:
פסוק ג:ולא יכלה עוד הצפינו. שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדתו לששה חדשים ויום אחד, שהיולדת לשבעה יולדת למקטעין, והם בדקו אחריה לסוף תשעה:
פסוק ג:גמא. גמי בלשון משנה ובלעז יונ"ק [גומא] ודבר רך הוא, ועומד בפני רך ובפני קשה:
פסוק ג:בחמר ובזפת. זפת מבחוץ וטיט מבפנים, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת:
פסוק ג:ותשם בסוף. הוא לשון אגם רושי"ל בלעז, ודומה לו (ישעיה יט ו) קנה וסוף קמלו:
פסוק ה:לרחץ על היאר. סרס המקרא ופרשהו ותרד בת פרעה על היאור לרחץ בו:
פסוק ה:על יד היאר. אצל היאור, כמו (שמואל ב יד ל) ראו חלקת יואב אל ידי, והוא לשון יד ממש, שיד האדם סמוכה לו ורבותינו דרשו הולכות לשון מיתה, כמו (בראשית כה לב) הנה אנכי הולך למות, הולכות למות לפי שמחו בה. והכתוב מסייען, כי למה לנו לכתוב ונערתיה הולכות:
פסוק ה:את אמתה. את שפחתה ורבותינו דרשו לשון יד. אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להנקד אמתה מ"ם דגושה. והם דרשו את אמתה את ידה, שנשתרבבה אמתה אמות הרבה:
פסוק ו:ותפתח ותראהו. את מי ראתה, את הילד, זהו פשוטו ומדרשו שראתה עמו שכינה:
פסוק ו:והנה נער בכה. קולו כנער:
פסוק ז:מן העברית. מלמד שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק, לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה:
פסוק ח:ותלך העלמה. הלכה בזריזות ועלמות כעלם:
פסוק ט:היליכי. נתנבאה ולא ידעה מה נתנבאה הי שליכי:
פסוק י:משיתהו. שחלתיה והוא לשון הוצאה בלשון ארמי, כמשחל ביניתא מחלבא ובלשון עברי משיתהו לשון הסירותיו, כמו (יהושע א ח) לא ימוש, לא משו (במדבר יד מד), כך חברו מנחם. ואני אומר שאינו ממחברת מש, וימוש, אלא מגזרת משה ולשון הוצאה הוא, וכן (שמואל ב כב יז) ימשני ממים רבים, שאלו היה ממחברת מש, לא יתכן לומר משיתהו, אלא המישותיהו, כאשר יאמר מן קם הקימותי, ומן שב השיבותי, ומן בא הביאותי, או משתיהו, כמו (זכריה ג ט) ומשתי את עון הארץ, אבל משיתי אינו אלא מגזרת תיבה שפעל שלה מיסד בה"א בסוף התבה. כגון משה, בנה, עשה, צוה, פנה, כשיבא לומר בהם פעלתי, תבא היו"ד במקום ה"א, כמו עשיתי, בניתי, פניתי, צויתי:
פסוק יא:ויגדל משה. והלא כבר כתיב ויגדל הילד (פסוק י) אמר רבי יהודה ברבי אלעאי הראשון לקומה והשני לגדלה, שמנהו פרעה על ביתו:
פסוק יא:וירא בסבלתם. נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם:
פסוק יא:איש מצרי. נוגש היה, ממנה על שוטרי ישראל והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם:
פסוק יא:מכה איש עברי. מלקהו ורודהו ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן בה עיניו, ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום:
פסוק יב:ויפן כה וכה. ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה ולפי פשוטו כמשמעו:
פסוק יב:וירא כי אין איש. עתיד לצאת ממנו שיתגייר:
פסוק יג:שני אנשים עברים. דתן ואבירם הם שהותירו מן המן:
פסוק יג:למה תכה. אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע בהרמת יד:
פסוק יד:מי שמך לאיש. והרי עודך נער:
פסוק יד:הלהרגני אתה אמר. מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש:
פסוק יד:ויירא משה. כפשוטו ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל:
פסוק יד:אכן נודע הדבר. כמשמעו ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אמות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך:
פסוק טו:וישמע פרעה. הם הלשינו עליו:
פסוק טו:ויבקש להרג את משה. מסרו לקוסטינר להרגו, ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר משה (יח ד) ויצילני מחרב פרעה:
פסוק טו:וישב בארץ מדין. נתעכב שם, כמו (בראשית לז א) וישב יעקב:
פסוק טו:וישב על הבאר. לשון ישיבה, למד מיעקב שנזדוג לו זווגו על הבאר:
פסוק טז:ולכהן מדין. רב שבהן ופירש לו מעבודה זרה ונידוהו מאצלם:
פסוק טז:את הרהטים. את ברכות מרוצת המים העשויות בארץ:
פסוק יז:ויגרשום. מפני הנדוי:
פסוק כ:למה זה עזבתן. הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, שהמים עולים לקראתו:
פסוק כ:ויאכל לחם. שמא ישא אחת מכם, כמה דאת אמר (בראשית לט ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל:
פסוק כא:ויואל. כתרגומו ודומה לו (שופטים יט ו) הואל נא ולין, (יהושע ז ז) ולו הואלנו, (בראשית יח כז) הואלתי לדבר, ומדרשו לשון אלה, נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו:
פסוק כג:ויהי בימים הרבים ההם. שהיה משה גר במדין, וימת מלך מצרים והצרכו ישראל לתשועה ומשה היה רעה וגו' (ג א) ובאת תשועה על ידו, ולכך נסמכו פרשיות הללו:
פסוק כג:וימת מלך מצרים. נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם:
פסוק כד:נאקתם. צעקתם, וכן (איוב כד יב) מעיר מתים ינאקו:
פסוק כד:את בריתו את אברהם. עם אברהם:
פסוק כה:וידע אלהים. נתן עליהם לב ולא העלים עיניו: