פסוק ב:ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו ויחנטו. דע כי החניטה היא לקיים הבשר שלא יכלה ויהיה הגוף קיים כאלו הוא חי, וכדי להודיע שיעקב לא מת ואין גופו כשאר גופים שנאמר בהם אך בשרו עליו יכאב, שכל זמן שהבשר קיים יש לו צער לפי שהגוף הוא חומרי ואין לו אחיזה עם הנשמה אבל גופו של יעקב אבינו נזדכך, וסוד הענין הוא לפי שיעקב הוא תשלום גלגולו של אדם להראות שכבר נשלם ואין צריך לשוב אל עפרו כמו שאמר הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, אברהם אמר ואנכי עפר ואפר הוא יצחק שאפרו צבור על גבי המזבח אבל ביעקב לא שב אל עפרו של אדם שכבר הושלם, א"כ יעקב לא מת כבר נשלם גלגולו של אדם שנאמר לו מות תמות א"כ לזה היתה החניטה. וא"ת מה צורך בחניטה הרי ר"א בר"ש שכב כ"ב שנה בעלייתו ולא הסריח ולא התליע, וא"ת מפני שמת ר"א בארץ ישראל ויעקב בחו"ל הרי אחאי בר יאשיה שמת בחו"ל כההוא מעשה דהנהו קפולאי דהוו מקפלי בארעא דרב נחמן ורב וה נחמן בבבל היה ואמר שם גששיה חזא דאית ביה ממשא, פי' שהיה בשרו כבשר החי ולא היה צריך לחניטה, ויעקב אבינו יצטרך לחניטה. אלא אפשר לומר שמה שהוחנט יעקב הוא לפי ששעבד גופו הקדוש שהוא נקרא קדוש שנאמר והקדישו את קדוש יעקב ללבן הארמי עובד ע"א כ' שנה לזה היתה החניטה וכו'. ואשאל מחילה וסליחה מאתו יתברך ומיעקב אבינו ע"ה. ולזה רמז ויצו יוסף את עבדיו, עבדיו למה יאמר את הרופאים, אלא לרמוז למה שאמרנו, וכן גבי יוסף נחנט שהוא אביר יעקב, אבר יעקב, והיו"ד של אביר היא העטרה שהיא נגלית אחר הפריעה, והוא יו"ד של יסוד שהוא אל חי. וימלאו לו מ' יום כנגד ארבעים יום של יצירת הולד שנחשב כיצירה חדשה, זהו לשון חנטה כמו התאנה חנטה פגיה, וכן בדברי רז"ל אילן שחנטו פירותיו, שהכל שב לתיקון, והכל ברמז:
פסוק ג:ויבכו אותו מצרים שבעים יום. כנגד שבע שני רעב שנגזר לבא עליהם וכשבא יעקב למצרים לא בא ונסתלק, ולא אמר ויבכו עליו מצרים אלא אותו, שכיון שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה וכו' על אותו הזיו וההדר שנסתלק מהם על זה בכו:
פסוק ג:ע' יום רש"י ז"ל פירש ארבעים של חניטה ול' לבכי הרי ע':
פסוק ד:ויעברו ימי בכיתו וידבר יוסף אל בית פרעה לאמר, דברו נא באזני פרעה לאמר אבי השביעני לאמר. מה צורך לכל זה יוסף היה מלך כמו שאמר לו ובלעדיך לא ירים איש את ידו, ועוד יאמר לו הוא בעצמו אם רצה לעשות לו כבוד ללכת ברשותו למה ע"י שליח ועוד ג"פ לאמר למה, אלא יוסף פחד מהמון העם שלא יעכבוהו שלא להעלותו לפי שנתברכו בירידתו למצרים בכל מיני רבוי ובכל מיני ברכה, אחת שתם הכסף והזהב והמקנה בשתים שני הרעב וחזר הכל למשנה לקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ודאי היו נהרגים ולא היו מניחים להעלות אותו ממצרים, ואפילו שרי המלכות לא היו מניחים להעלותו שאילו לא בא יעקב למצרים כמעט שנאבדה המלכות ומעלתה, מה עשה יוסף הלך בתחבולה להראות שאין דעתו בזה שיותר טוב שיקבר במקום מלכותו ללכת לקבר אביו בכל שעה כדרך המלכים, הלך ודבר לבית פרעה אולי הם רוצים לגרשו שיותר טוב שימלוך עליהם פרעה משימלוך עליהם איש נכרי אלא שמתביישים על הטובה שעשה להם כדי שלא יהיו כפויי טובה וג"כ המלך בעצמו הוא בלבו כן, לזה אמר וידבר יוסף אל בית פרעה לאמר, כלומר אם יש שום אמירה בלבבם דברו נא באזני פרעה לאמר, ג"כ הוא אם יש לו שום אמירה בלבו יתחבר עמכם אמירתכם עם אמרתו וימצא מקום לומר שאלך, לא מאהבתו של יעקב אלא משנאתו של יוסף ואמר אבי השביעני לאמר, כלומר אין דעתי נוחה באמירה זו אלא שיש בה שבועה, ואמר הנה אנכי מת בקברי אשר כריתי לי, לא אמר חפרתי אלא כריתי לי שנצטער עליו שהכרוי אינו אלא מקום קשה כמו הר ואילולא כן אין דעתי בעליה זו. א"ל פרעה עלה מאחר שיש שבועה, ולא אמר לו שוב כמו שאמר לו יוסף אעלה ואקברה את אבי ואשובה, לומר שפרעה בלבו הוא שלא ישוב כי רוצה לגרשו בכבוד, אבל הוא לא הלך על מנת שלא לחזור, לזה אמר ויעל יוסף לקבור את אביו, לקבור ולא לברוח, כי יעקב גלה להם גזרת כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם היא מצרים כמו שאמר שמעתי כי יש שבר במצרים, ולזה רק צאנם ובקרם וטפם עזבו בארץ גושן לחזור לקבל הגלות הנגזר, כי הם רוצים שיהיו במצרים ולא בארץ אחרת שכבר הורגלו ביניהם, וגם מטעמים אחרים כמו שאכתוב בע"ה פ' שמות למה היה הגלות במצרים:
פסוק ט:ויעל עמו גם רכב גם פרשים. אפשר רבוי המינים הוא שאחר שכוונת פרעה לגרשו בכבוד חזר בו, כי הקב"ה קלקל מחשבתו לקיים גזרתו של ועבדום וענו אותם ושלח עמהם אנשים שלא יברחו, ולזה אמר ויעל עמו לא אמר ויעלו כמו שאמר ויעלו אתו כל עבדי פרעה אלא ויעל, לומר שלא היו נראים אלא למרחוק שלא היו נראים אלא כאחד, ולזה אמר בחזרה וישב יוסף הוא ואחיו וכל העולים אתו, הוא ואחיו קודם ואח"כ וכל העולים אתו שהיו בסוף כדי שלא יברחו. אבל רז"ל אמרו במסכת סוטה מאי שנא מעיקרא דכתיב ויעלו אתו כל עבדי פרעה והדר וכל בית יוסף ואחיו ומאי שנא לבסוף דכתיב וישב יוסף מצרים הוא ואחיו והדר וכל העולים אתו. א"ר יוסף בתחילה עד שלא ראו כבודן של ישראל לא נהגו בכבודם לבסוף כשראו כבודן נהגו בהם כבוד הוא ואחיו קודם ואח"כ העולים. ויבואו עד גורן האטד ויספדו שם מספד גדול, וכבר ידוע כי דרך המספידים הוא לומר מדותיו ושבחיו של מת ומדותיו של יעקב אין להם קץ ושבחיו אין להם ערך שאילולא הוא היו מתים כולם, א"כ ראוי לעשות מספד גדול וכבד, ולזה כשראו יושבי הארץ הכנעני אמרו אבל כבד זה למצרים כלומר מי ראוי להתאבל ולספוד יותר מן מצרים שכל זמן שהיה שם הברכה מצויה שם וכעת בסלוקו תסתלק הברכה עמו א"כ ראוי להם להתאבל ולספוד:
פסוק י:ויעש לאביו אבל שבעת ימים. הדין הוא שאין חל האבלות עד שיסתם הגולל ואיך אמר ויעש לאביו אבל ואח"כ אמר וישאו אותו ויקברו אותו במערת וכו' היל"ל ויקברו אותו ואח"כ ויעש לאביו. אבל הענין הוא כשראה יוסף שבאו בני עשו ובני קטורה עליהם למלחמה כמו שאז"ל ויבאו עד גרן האטד וכי גורן יש לו לאטד א"ר אבהו מלמד שהקיפוהו לארונו של יעקב כתרים כגורן זה המוקף לו אטד שבאו בני עשו ובני ישמעאל תאנא וכולם להלחם עם בני יעקב באו וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב נטלו כתריהם ותלאום בארונו של יעקב תאנא שלשים וששה כתרים. נתלו בחרונו של יעקב י"ב נשיאים דישמעאל וכ"ג אלופים דעשו וחד דיוסף, כשראה יוסף כך אמר יאות לנו לעשות אבל שכל זמן שאבא קיים אין פוצה פה ואין מצפצף. עוד כיון כדי שיראו שרי פרעה את כל הכבוד שעשו לו ולא ישלטו על בניו, כי כיון שמת יעקב נסתמו עיניהם ולבן של ישראל מן השעבוד, וכיון שיראו הכבוד שכולם נתאבלו עליו לפי שהם קרוביו אז יתברר להם שהם אנשי יחס וקרוביהם אלופים ונשיאים ולא יכבידו עליהם העול, א"כ קודם שיתפזרו וילך איש לארצו עשה האבל ולא יום אלא שבעה לכוונה שאמרנו. עוד עשה האבל קודם הקבורה במדרש על פסוק ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים שבעת ימי אבל של נדב ואביהוא שהרי הקב"ה שמר לעולמו תחילה עד שלא הביא המבול שנאמר ויהי לשבעת הימים ומי המבול מלמד ששמו עולמו וכן הוא אומר ויתעצב אל לבו ויאמר ה' אמחה את האדם ואין עציבה אלא אבל שנאמר כי נעצב המלך על בנו. ואמר שם ומתאבלים על המת קודם שימות אלא אדם שאינו יודע מה שעתיד להיות אינו מתאבל עד שימות המת הקב"ה שיודע מה שעתיד להיות שמר לעולמו תחלה אף כאן אמר הקב"ה ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים שמרו על אחיכם ז' כדרך ששמרתי על עולמי תחילה. א"כ אמר יוסף הקב"ה שמר לעולמו תחילה אף אנו נשמור לאבינו תחילה לקבורה, לזה בעברם את הירדן מיד שהוא תחום א"י שנאמר ויבאו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן נתאבלו עליו שכבר חל עליהם האבל הואיל ובאו לתחום א"י שהוא תחום הקבורה כמו שאמרנו שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות כ"ש כאן שכבר מת ובאו לתחום הקבורה ואם ימתין אחר הקבורה אי אפשר לפי שהאבל ג' ימים ראשונים לא יצא מפתח ביתו, וכאן אי אפשר לפי שלא ימתינו לו שרי פרעה וזקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים שעלו עמו וכדי שלא להטריחם ולחזור עמהם מיד ובפרט שכבר ידעו כולם כי חזרתם היה לקבל עליהם הנגזר, וכדי לקבלו עליהם בשמחה ולחזור מיד עשה האבל קודם:
פסוק טו:לו ישטמנו יוסף. אמרו הלואי שישטמנו ומתוך אותה המשטמה השב ישיב פעם ושתים כדי לגבות ממנו כל הרעה ולא נצטרך לגלגול, ויבך יוסף לפי שהוא עמהם בגלגול והיא סבת גלגולם, זהו בדברם שהוא דברם ומנהיגם:
פסוק יז:אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם. יאמר בערך אחיך הוא מרד גדול שאח ימכור אחיו אבל בערך שבא לך ממנו כבוד אינו אלא חטא, ואפילו שתאמר כי הם לרעה נתכוונו, מאתו יתברך היו הדברים אם הוא פשע כביכול למה ששם בלבנו לעשות כך, ובלשון נקייה אמרו, ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי וגו' אמרו אביך כלומר שאביך ג"כ יש לו עון, שאז"ל לעולם אל ישנה אדם בנו מן הבנים, ובסבתו היתה, א"כ שא נא לפשע עבדי שהם שלוחי ההשגחה, ולכך אמר עבדי שהם מוכרחים במעשיהם כמו שעבד שהוא הכרחי ומוכרח במעשיו, ולאלהי, ולאביך שהוא ג"כ עמנו כביכול בחטא. ולזה כששמע שאמר שא נא פשע כביכול שממנו כו' גם לאביך שא חטאו, מיד בכה ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת, ומה שאמר שחטאתם אלי אנכי מת איני אלוה שתאמרו שאתם חוטאים לו אבל מה שאמרתם שכביכול ממנו היו הדברים ותליתם בו ובאבי, והאלהים פקוד יפקוד שתי פקידות, אחת על מה שתליתם בו ואחת על מה שתליתם באבי, ואפשר שרמז להם שיבאו בגלגול, וזהו פקוד יפקוד והעלה והבן. וכתב רבינו בחיי ז"ל על פסוק ויבך יוסף בדברם אליו, אמר הנה אחיו בקשו ממנו מחילה ולא ביאר הכתוב שמחל להם, וכבר ביארו ז"ל שכל מי שחטא לחבירו ועשה תשובה אינו נמחל לו עד שירצה את חבירו, ואע"פ שאמר וינחם אותם מכל מקום לא ראינו שיזכור הכתוב מחילה ביוסף ולא שיודה להם שישא פשעם וחטאתם, וא"כ מתו בחטא בלא מחילת יוסף וא"א להתכפר עונם רק במחילתו, ועל כן הוצרך העונש להיותו כמוס וחתום להפקד אחר זמן בענין עשרה הרוגי מלכות, ולזה אמר לו אנא שא נא פשע אחיך, עתה שהם אחיך קודם שיבאו בגלגול שישא פשעם, עבדי אלהי שאותה שעה הם אחיך. ע"ש כי קצרתי לשונו. ואפשר שלזה בכה לפי שהוא גם כן נכנס בגלגול עמהם, וראה שא"א לו למחול לפי ששתפו השכינה עמהם כביכול, וכמו שאמר לפשע עבדי אלהי אביך, ואמר להם ועתה אל תיראו שיתאחר הגלגול ולא יבא לא בזמנכם ולא בזמן בניכם. זהו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם. ופירוש אכלכל אסבול כמו ונורא מאד מי יכילנו, פירוש מי יסבלנו:
פסוק כה:עוד אמר פקוד יפקוד, אז"ל מסור היה להם מאבותיהם שהגואל שיבא אליהם בזה הלשון הוא בא בלשון פקידה, לזה כשבא משה אמרו כה אמר ה' פקוד פקדתי מיד ויאמן העם, מהו כונת לשון פקידה כפולה אלא מסור היה להם מאבותיהם שהקב"ה מחסר ק"ץ שנה מגזרת ועבדום ארבע מאות שנה, יעקב אמר רדו שמה, מנין רד"ו, אמר ימי השעבוד ולא אמר ימי החסרון, בא יוסף והזכירם ואמרם בפירוש פקוד יפקוד מנין פקוד שהוא ק"ץ יפקוד, פירוש יחסר, כמו ולא נפקד ממנו איש, א"כ כבר מסור להם על פי שנים עדים לזה ויאמן העם:
פסוק כה:והעליתם את עצמותי. למה הזכיר עצמות, וכן ג"כ אמר ויקח משה את עצמות יוסף למה נעשה עצמות והלא רב אחאי בר יאשיה במעשה דהנהו קפולאי במס שבת ס"פ שואל, ואמרו על ר"א דהוה שכיב בעליתיה כ"ב שנה בבשרו וכל גופו קיים והרבה צדיקים אין גופן כלה, אלא לפי שהלך בתענוגים בעוה"ז לענג גופו לפי שהיה מלך וצריך ליפות עצמו שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך והיה לו שלחן כמו טכסיס המלכות וכשהיה בחור היה מתקן בשערו ומסלסל בבגדיו, לזה נתאוה שכל אותו בשר שנתענג וגדל בענוג שיכלה וישאר עצמות:
פסוק כו:ויישם בארון. יו"ד יתירא לפי שזכה לשמור יו"ד הברית שלא חטא בה לזה זכה לארון. ובזוהר תרין יודי"ן אמאי אלא דאתחבר ברית בברית רזא דלתתא ברזא דלעילא ועאל בארונא מאי טעמא בגין דנטר ברית קדישא ואתקיים להכי אתחזי לאעלא בארונא, בכה ר' אבא ואמר ווי לבני עלמא דלא ידעי לההוא כסופא ווי לההוא עונשא דכל מאן דעאל בארונא בגין דלא אצטריך למיעל בארונא בר מצדיק דידע בנפשיה ואשתמודע בגרמיה דלא חטא בההוא את ברית קיימא קדישא מעולימוי וקא נטיר ליה כדקא יאות ואי לאו לא אצטריך ליה למיעל בארונא ולמפגם ארונא דהא ארון לא אתחבר אלא בצדיק דנטיר את קיימא קדישא ומאן דפגים ליה ווי ליה דפגים בחייוי ווי ליה דפגים ליה במותיה ווי ליה מההוא עונשא ווי ליה לההוא כסופא דנקמין מיניה נקמת תרין עלמין נקמא דעלמא דא נקמא דעלמא דאתי נקמא דההוא פגימו דארונא והאריך שם פרשת ויקהל, עיין שם דף רי"ד ע"ב, או נאמר ויישם בארון במצרים, שאומר תדע למה שמוהו בארון לפי שמת במצרים ואינו כדאי ליקבר בה לכך שמוהו בארון:
פסוק כו:ובזוהר ויישם בארון הכי הוא ודאי וקרא אוכח רזא אחרא אע"פ דנפקת נפשיה ברשו אחרא אתקשר בשכינתא הה"ד ויישם בארון דלעילא ותתא, נבין שפירוש ויישם בארון פירוש שימה לעילא ולתתא בגין דהוה צדיק דכל צדיק ירית ארעא עילאה קדישא כד"א ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, ולזה ויישם בב' יודין:
פסוק כו:גימטריאות
ממצרים וקברתני בקבורתם ויאמר ס"ת למפרע רמים, בקבר רמים וצדיקים:
פסוק כו:על ראש המטה. על ראובן שהיה ראש המטות והיה צדיק:
פסוק כו:מפרך והרביתיך ונתתיך. ס"ת ס' רבוא:
פסוק כו:עד בא"י. גי' י"ג, יעקב וי"ב בניו הרי י"ג, גימ' אחד שיחדו כולם שם שמים כאחד:
פסוק כו:עד בא"י, ברוך אתה ה'. שבירך הברכה הרואה את חבירו אחר י"ב חודש מברך מחיה המתים:
פסוק כו:ל"י ה"ם, גימ' מילה:
פסוק כו:לב"א אפרתה אותיות אבל, שנכנס לאפרת והוא אבל:
פסוק כו:ויאמר מי אלה. ראה שיוצא ירבעם ממנו שעושה עגלים, ואומר אלה אלהיך ישראל. א"ל יוסף ג"כ יוצאים ממני צדיקים ואומרים אלהים בזה. אלהים הם הדיינים וכשרים, בזה שאומרים זה אלי ואנוהו:
פסוק כו:ויגש אותם אליו. למה הגישם פעם שנית, אלא ראה יעקב שיוצא מהם רשעים היה ירא יוסף שמא יקללם בעבור הרשעים הוציאם באותה שעה מאותה נבואה, לכך ויוצא מלא, והגישם פעם שנית לראות הצדיקים כגון יהושע מאפרים וגדעון ממנשה לכך הגישם פעם שנית לברכם:
פסוק כו:אפרים וירע בעיניו. אף יוסף ראה שיוצא ממנו ירבעם וירע בעיניו:
פסוק כו:גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל. ס"ת בגימ' זה הוא גדעון, ואחיו הקטן יגדל ממנו. זהו יהושע שהעמיד חמה ולבנה. וזרעו יהיה מלא, בגימ' יהושע. וזרעו יהיה מלא הגוים במ"ק זה הוא משיח בן יוסף:
פסוק כו:ביום ההוא לאמור. מלא, רמז על שש ברכות יברכך וישמרך יאר ויחנך ישא שלום:
פסוק כו:בחרבי. בחר בי ונתנה לי:
פסוק כו:הקבצו ושמעו. זו המלה תחילתה וא"ו וסופה וא"ו ומלת שמע באמצע כי נעלם ממנו הקץ ואמר לבניו כלום יש בכם פסולת אמרו שמע ישראל וכו' ואף הוא אמר ברוך שם, הם אמרו ו' תיבות, והוא אמר ברוך שש תיבות, הרי ושמעו:
פסוק כו:כלי חמס. גימ' זה יוסף, מכרותיהם שמכרו את יוסף:
פסוק כו:יהודה אתה יודוך אחיך ידך. ס"ת בגימ' ע', כנגד חיי דוד שחיה שבעים שנה:
פסוק כו:גור אריה. בגי' משיח בן דוד ע"ה שהוא אריה וגבור בתורה:
פסוק כו:כבס ביין לבושו. יהודה יכבס ההלכה ויחוורנה ויוציאנה לאורה, ביין אלו סנהדרין, ובדם ענבים אלו ב' בתי דינים אחד בהר הבית ואחד בפתח העזרה של כ"ג כמנין בדם, זהו בדם ענבים הסנהדרין שיש בהם יינה של תורה. סותה זו ההלכה, סותה אם תחלף הסמ"ך ברי"ש באותיות זסשר"ץ תהיה אותיות תורה:
פסוק כו:חכלילי עינים מיין. זה דוד שהיה אדמוני עם יפה עינים וחי שבעים שנה כמנין יין, ולבן שנים. ולבן, היה לו בן שהוא שלמה שחי נ"ב שנה, שנים, אל תקרי שנים אלא שנים, ועוד אל תקרי שנים אלא שנים, ששניהם מלכו פ' שנה כמנין מחל"ב, דוד מ' ושלמה מ':
פסוק כו:וירא מנוחה. מנחה כתיב חסר, כי תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל, כדאמרינן סוף מס' ברכות:
פסוק כו:עוד וירא מנוחה. שצריך ליקח בידו מנחה מן הבא בידו ממצות ומעשים טובים, לזה ויט שכמו לסבול. מאשר, גימ' ישראל. שמנה, מ' שנה, לחמו זו המן, והוא שהוא הקב"ה, יתן לישראל מעדני מלך, ד"א והוא יתן מעדני מלך, יתן שמן למנורה ולמנחות שהיו מביאין השמן מגוש חלב שהוא בחלקו של אשר. חילה שלוחה הנותן, ר"ת אשה, זו דבורה, שנאמר ודבורה אשה נביאה שבאה מן נפתלי, אמרי שפר שיר, שאמרה שירה, שנאמר ותשר דבורה וגו':
פסוק כו:בן פורת יוסף פרת כתיב רמז למה שאז"ל משל לפרה שהוציאוה לבית המטבחים וכו':
פסוק כו:בן פורת יוסף בן פותר, שהיה פותר חלומות:
פסוק כו:בנימין זאב. היו לו לבנימין בנים כמנין זאב, ומרדכי שהוא משבט בנימין טרף זא"ב בני המן:
פסוק כו:והמערה אשר בו מאת, ס"ת תורה שקנה המערה ללמוד שם תורה ובא רמוז תורה למפרע כלומר מבטלין ת"ת להוצאת המתים:
פסוק כו:ויבכו אותו מצרים שבעים יום וכנגדם היו המכות במצרים שבעים יום, וזהו ויבכו אותו שבכו בסיבתו שבעים יום, ולמה כנגד שבעים נפש שירדו למצרים:
פסוק כו:כריתי לי בארץ. ר"ת כלב, שנתן מחיר הקבר לכלב שהוא עשו:
פסוק כו:ד"א רמז לכלב שעתיד להשתטח על קברי האבות:
פסוק כו:המחנה. כבד מאד, בגימ' אלו מלאכים ע"ה, שבאו המלאכים להספדו:
פסוק כו:תם ונשלם בריך רחמנא דסייען, מריש ועד כען. סליק ספר בראשית, ברוך מגיד אחרית מראשית: