פסוק א:"ויפל יוסף על פני אביו, ויבך עליו וישק לו". תמוה שאין לשון הכתוב אומר דבר על אודות אבל יתר האחים, ולעומתם מדבר על אבל מצרים (פס' ג). אמנם נאמר שכל האחים השתתפו במסע הלויה לארץ כנען (פס' ח), אך גם שם עשה יוסף את האבל, ולא האחים (פס' י). וכך גם הלויה - אמנם עשו כל הבנים כמצות האב באשר לעצם ההלויה (פס' יב-יג), אך יוסף הוא הקובר (פס' יד). (פ' ויחי תשנ"ה, תשנ"ט)
פסוק א:ואולי בלט אבלו - בכיו של יוסף במיוחד משום היחס המיוחד ששרר בינו ולבין אביו בימי נעוריו, והגם שאחרי כן נפרד ממנו למשך כ"ב שנים, אולי על כך ביקש עתה לכפר. (פ' ויחי תשס"א) ור' העמק דבר על אתר שכתב: הנראה שהיה יוסף עומד ברגע אחרון של חיי יעקב סמוך לו, ויעקב היה מדבר עמו בחשאי, והיינו שכתוב להלן שאמר יוסף לשבטים "ואלהים פקד יפקד אתכם", וידוע שהוא סימני גאולה, ומאין ידע יוסף יותר מהם, אלא כך קבל מאביו מה שלא שמעו ברגע האחרון, שהיה שפע רוח הקדש עמו כנר המבהיק לפני גמר הסתלקותו, ובעמדו אצלו הרכין והביט על שפתי אביו הגוע, על כן נפל הוא על פניו יותר מכל הבנים.
פסוק ד:"וידבר יוסף אל בית פרעה". וקשה לי, כלום משנה למלך צריך למתווכים בינו לבין המלך, והרי רק כסאו גדול ממנו? אפשר שמכיוון שהיה אבל ולא התגלח (אף כי כבר עברו שבעים יום, הרי עדיין יעקב לא נקבר), לא יכול היה להופיע לפני פרעה, השוה למעלה (מא, יד) "ויגלח ויחלף שמלתיו". ואפשר שכבר ירד מגדולתו, מכיוון שכבר נסתיימו שנות הרעב, כדברי רש"י (ג ד"ה ויבכו את מצרים). ועכ"פ צריך לומר ש"ויאמר פרעה, עלה וקבר את אביך" וגו' (פס' ו) אף הוא באמצעות שליחים היה. (פ' תשמ"ה, תשמ"ח, תשנ"ו, תשנ"ט) דומה לזה כתב הנצי"ב בפירושו העמק דבר.
פסוק ו:רש"י ד"ה כאשר השביעך, ואם לא בשביל השבועה, לא הייתי מניחך וכו'. והרי דברי רש"י אלה משום חיזוק לדברי רמב"ן למעלה (מז, לא), ותמוה שאין רמב"ן מזכיר אותם. (פ' ויחי תשמ"ח)
פסוק ח:"...רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גשן". "טפם" וגו' הוא המושא, ולכן צריך להשלים "את", שהרי זה מושא מיודע. (פ' ויחי תשמ"ט)
פסוק ח:השאלה היא, למה לא ניצלו הזדמנות זו כדי לחזור לא"י, שהרי הרעב כבר פסק מאז ירידתם למצרים, וקשה לומר שבא"י נמשך עדיין. אמנם נגזרה עליהם גלות, אבל גזירה זו לא חייבה אותם להישאר במצרים, שהרי שנות הגלות החלו בלידת יצחק (ראה רש"י שמות יב, מ) ואפשר היה אפוא גם לסיימן בא"י, וא"י עדיין לא היתה "שלהם". (פ' ויחי תשנ"ג) ור' אברבנאל (מט שאלה יא) ששאל מדוע הדגישה התורה את השארת הטף, הצאן והבקר בארץ גושן "הילכו הצאן והבקר לקבור את יעקב ולספדו?!", ותשובתו: כי היה פרעה מפחד שמא ישארו בני יעקב בארץ כנען, מפני מה שראה השתוקקות הזקן בחייו ובמותו אליה, ואחשוב שכן היו רוצים בני יעקב לעשות, כמו שעשה אביהם, אלא שפרעה ומצרים לא הניחום, שכבר נתנו עיניהם בהם להחזיק בם. ולכן כדי ליישב דעת המצרים, שלא יאמרו: בורחים הם, הניחו נשיהם וטפם ומקניהם בארץ גושן ערבון עד שובם. (ראה עוד מאמרו של הרב איתן שנדורפי שי' בגליון 144 של שמעתין עמ' 42 - מדוע לא שבו יעקב ובניו לארץ כנען אחרי הרעב?).
פסוק ח:שאלה אחרת היא, מדוע אין הכתוב מזכיר את הנשים אשר לכאורה נשארו עם הטף. כאשר הנשים אינן מוזכרות יחד עם האנשים, אנחנו אומרים: אשתו כגופו, אבל כאן אי־אפשר לומר כן. (פ' ויחי תשס"א)
פסוק י:"ויבאו עד גרן האטד אשר בעבר הירדן". לא מובן לי, כיצד ולשם מה הגיעו לעבר הירדן, והרי הם בדרך ממצרים לחברון. (פ' ויחי תשמ"ז) ור' דעת מקרא על אתר.
פסוק י:"ויעש לאביו אבל שבעת ימים". וקשה לי מה טיבו של אבל זה אחר שבעים ימי אבל ולפני הקבורה. (פ' ויחי תשמ"ח) ור' דעת מקרא על אתר שאבל זה היה עבור המצרים.
פסוק יא:חזקוני ד"ה אשר בעבר הירדן. הוא היחיד המנסה להסביר את הביטוי "בעבר הירדן", ואכן דבריו הגיוניים, כרגיל, רק קשה לי מנין לו לפרש "יושב הארץ הכנעני" - סיחון ועוג. ויתרה מזה, כלום שני אלה כבר היו בעולם? (פ' ויחי תשס"ח)
פסוק יא:אמנם למעלה יש דרשה שהפליט שבא אל אברהם (בראשית רבה מב, ח) הוא עוג, אך לכאורה אין זה הולם לפשטן כמו חזקוני, ועוד, הניחא עוג, אך סיחון מנין בא לכאן? (פ' ויחי תשס"ח)
פסוק יא:"...על כן קרא שמה אבל מצרים" וגו'. ולא ידעתי על מה מוסב לשון הנקבה - "שמה". (פ' ויחי תשנ"ה)
פסוק יג:"וישאו אתו בניו ארצה כנען ויקברו אתו במערת שדה המכפלה" וגו'. תמיהני על אנשי החברא קדישא דבירושלים תובב"א המקפידים ביותר שלא להניח לבנים שילכו אחר מיטת האב, וכאלו שכחו פס' זה. הטענה היא שזה ע"פ קבלה, על שום זרע שהוציא לבטלה. ואולי יש בזה משום קשר לאמור למעלה (מט, ג ד"ה וראשית אוני) ברש"י "היא טיפה ראשונה שלי, שלא ראה קרי מימיו". ואולם עוד לפני ככ"ה שנה ענה לי פעם הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך שליט"א על שאלתי בנדון, שטעם המנהג התמוה הזה הוא בנאלי ביותר - לפנים קרה שהבנים המלווים מצאו בשובם בית ריק, כלו' בשעת ההלויה היו שבזזו את הבית, ועל כן תיקנו שהבנים לא ילכו אחר המיטה. (פ' ויחי תשמ"ח)
פסוק יג:רש"י ד"ה וישאו אתו בניו, ולא בני בניו, שכך צום... ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען. והוא על־פי במדבר רבה (ב, ח). והנה למעלה (לז, לה) מביא רש"י מחלוקת בדבר נשות בני יעקב - ר' יהודה אומר, אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום. ר' נחמיה אומר, כנעניות היו. אלא מהו וכל בנתיו? כלותיו, שאין אדם נמנע וכו'. והוא על־פי תנחומא ישן י. על כך מעיר בעל "נחלת יעקב" שאף למ"ד שהשבטים נשאו את אחיותיהם ולא בנות כנען, הרי מתו נשותיהם קודם שירדו למצרים (רש"י למעלה מו, כו), ונשאו במקומן נשים אחרות מבנות כנען והולידו מהן.
פסוק יג:ואמנם למעלה (מה, י) - "וישבת בארץ גשן... אתה ובניך ובני בניך". בדברי יוסף אין כל איזכור לבנות או לשנים.
פסוק יג:אך למעלה (מו, ה) - "...וישאו בני ישראל... את נשיהם".
פסוק יג:ושם, ז - "בנתיו ובנות בניו". כאן רש"י מפרט רק "בנות בניו" מיהן (סרח בת אשר ויוכבד).
פסוק יג:ושם, כו - רש"י ד"ה כל הנפש באה ליעקב, ...ולדברי האומר תאומות נולדו עם השבטים (ראה למעלה לז, לה דברי ר' יהודה) צריכים אנו לומר שמתו לפני ירידתן למצרים, שהרי לא נמנו כאן. ע"כ. והרי על הערה זו קשה, לא רק למה אין לומר כך אפי' לר' נחמיה? (על כך ראה מש"כ שם) אלא גם מן הפסוקים המפורשים מו, ה וז ומפסוקנו "...מלבד נשי בני יעקב". אלא על כרחנו צריכים אנו לדברי נחלת יעקב האמורים שאחר שמתו נשותיהם הראשונות, נשאו במקומן נשים אחרות מבנות כנען והולידו מהן.
פסוק יג:ולמעלה (נ, ח) שוב, אין הנשים נזכרות כלל - "רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גשן", ואין הכתוב מגלה, מי נשאר עם הטף ועם הצאן והבקר.
פסוק יג:ונראה אפוא שלא רק מיסתורין באשר למספר (המבוטל) של הנשים בבית יעקב יש כאן, כי אם גם בקשר להפקידן. (פ' ויחי תשס"ב)
פסוק יג:ור' מה שכתבתי למעלה (מו, ז ושם, כו). (פ' ויחי תשנ"ט)
פסוק יג:שם. ולא בני בניו... שהם מבנות כנען... מנשה ואפרים יהיה תחתיהם וכו'. ויש לשאול, במה מנשה ואפרים שונים מיתר נכדי יעקב מן הבחינה הזאת, והרי הם בני מצרית? אלא אם כן נאמר כדברי דעת זקנים מבעלי התוספות למעלה (מא, מה) שאסנת בת דינה היתה, ראה שם. (פ' ויחי תשמ"ז)
פסוק יד:רש"י ד"ה הוא ואחיו וגו', ...אלא לפי שראו הכבוד שעשו מלכי כנען... נהגו בהם כבוד. ע"כ. והוא ע"פ סוטה יג ע"א. פרוש - המצרים ראו את הכבוד שעשו מלכי כנען ליעקב ולבניו, ועל כן שינו יחסם אל בני יעקב לטובה, והכתוב מעיד על כך ברמזים שבפסוקים ז-ח לעומת יב-יג. (פ' ויחי תשנ"ב)
פסוק יד:"אחרי קברו את אביו". אכן מעשה הקבורה היה בזכות יוסף, אך יעקב אינו רק אביו שלו אלא גם של אחיו, ועל כן היה ראוי לכתוב: את ישראל. (פ' ויחי תשס"ח) ור' מש"כ למעלה (א).
פסוק טו:רש"י ד"ה לו ישטמנו, ...ויש "לו" משמש בלשון "שמא" - לו ישטמנו, ואין לו עוד דומה במקרא. ע"כ. כבר סימנתי מקרה שבו רש"י מוכיח כביכול מן הכתוב דבר שצריך להוכיחו ממקום אחר, והרי לך עוד דוגמה לתופעה מוזרה זו. (פ' ויחי תשמ"ט)
פסוק טו:שם. ...ויש "אולי" לשון "אם", אולי יש חמשים צדיקם (יח, כד). ע"כ. אף כי יש משמעים שונים לתיבה "אולי", אין רש"י מעיר שם דבר. (פ' ויחי תשס"א)
פסוק טז:רש"י ד"ה אביך צוה, ...שלא נחשד יוסף בעיניו. ע"כ. הרי זה מניח, שבסופו של דבר נודע ליעקב, מה שקרה. (פ' ויחי תשנ"ב) ור' מש"כ למעלה (מו, כט; מט, ו ושם, ט)
פסוק יז:בעל תורה תמימה (אות יז) מביא את דברי רב יוסף בר' חנינא (יומא פז ע"א), "כל המבקש מטו (בקשת מחילה) מחבירו, אל יבקש יותר משלוש פעמים, שנאמר אנא שא נא... ועתה שא נא", והדיוק הוא מן החזרה המשולשת על תיבת הבקשה "נא". וקשה לי, כיצד אפשר ללמוד מכאן שלא לבקש יותר מג' פעמים, והרי אין כאן מקרה של סירוב לסלוח שיצריך בקשת סליחה חוזרת. אדרבה, יוסף בוכה, כלומר הוא סולח אחר ג' בקשות אלה, ואולי אף סלח אחר הראשונה, והוא גם מבטיח כך, ראה פס' יט ואילך. והרי דין כזה אפשר ללמוד רק במקרה שבו מסרב המתבקש לסלוח. (פ' ויחי תשל"ט) ור' דברי מהרש"א למסכת יומא שם שכתב: ויש להקשות, מנ"ל למילף מהכא דאל יבקש יותר מג' פעמים, ואימא אם לא נתרצה להם בפעם ג' היו מבקשים ממנו יותר מג' פעמים? ויש לומר דהא וודאי יוסף נתרצה להם בפעם אחת, ואם־כן הא דכתיב הכא בבקשה ג' פעמים נא, על כרכך לאשמועינן שאילו לא היה נתרצה בפעם אחת, היו מבקשים ממנו יותר עד ג' פעמים, ומינה לדעלמא שאל יבקש יותר מג' פעמים.
פסוק יז:"ויבך יוסף בדברם אליו". אולי אחת מסיבות הבכי משום שמכאן משתמע, שיעקב ידע על המכירה וכל מה שקדם לה, שהרי עד כה נראה, שיוסף לא סיפר לאביו על מעשה אחיו, כדי שלא לצערו, כפי שהזכרתי בפס' הקודם. (פ' ויחי תשנ"ה)
פסוק יח:רש"י ד"ה וילכו גם אחיו, מוסף על השליחות. ע"כ. קצת תמוה הביטוי "שליחות" במקום שליחים. אלא קשה היה לרש"י לשון "גם אחיו". וכי בני השפחות־השליחים אינם אחיו?! אלא פירוש מילת "גם" - נוסף לשליחות, כלומר שלחו לו וגם הלכו אליו. (פ' ויחי תשס"א)
פסוק יט:רש"י ד"ה כי התחת אלהים אני, שמא וכו'. ולא הבינותי את ההגיון שבטיעון יוסף. (פ' ויחי תשנ"ה) ור' באר יצחק שנתכוון יוסף לומר, מה יש לכם לירא מניקמתי, וכי אוכל לעשות דבר מעצמי, הרי הרעה שחשבתם אתם עלי לא עלה בידכם לעשות אף שהייתם רבים, כי הקב"ה חשב עלי טובה, וכי סבורים אתם שלבדי אוכל להרע לכם?!
פסוק כ:"למען עשה כיום הזה". לכאורה משמע כאן שעדיין היה רעב. והוא כדברי רמב"ן למעלה (מז, יח), ולא כדברי רש"י שם. וקצת תמוה שרמב"ן מסתמך שם על פס' כא שבכאן, ולא על פסוקנו. (פ' ויחי תשנ"ה)
פסוק כא:רש"י ד"ה וידבר על לבם, דברים המתקבלים על הלב... יש לך אח שהורג את אחיו? ע"כ. וקשה לי, לא רק שאכן ראינו קין הורג את הבל אחיו, עשיו מבקש להרוג את יעקב אחיו, והעיקר - הרי הם באמת ביקשו להרוג את יוסף אחיהם, האין בדבריו התעלמות מן המציאות ההיסטרית שבוודאי היתה ידועה לו, ואולי אף משום אונאת דברים בכך שהזכיר להם עוונות ראשונים?! (פ' ויחי תשמ"ז)
פסוק כא:שם. ...ד"א, עשרה נרות לא יכלו לכבות וכו'. "בעלי התוספות" על אתר כתבו: עשן עשרה נרות, שדרכו של עשן לכבות את הנר. וראה שפתי חכמים (אות נ). (פ' ויחי תשל"ט)
פסוק כא:"...אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם". והרי שנות הרעב כבר נסתיימו ולהם היה מקנה רב, ומה אפוא הבטחה זו? (פ' ויחי תשנ"ח) ור' העמק דבר על אתר. ורש"ר הירש כתב: לא שיוסף סבור כי דאגת אחיו נתונה בעיקר לסעד חומרי... אלא: אל תתיראו כי חל שינוי ברוחי מאז מות אבינו. יום יום תיווכחו מחדש, כי אני הוא ולא שניתי.
פסוק כב:"וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו". כלו' אחיו ובני ביתם, וכולם טפלים לו, כי הוא עתה ראש המשפחה בשל תפקידו הרם, או משום שהוא המפרנס את כולם. (פ' ויחי תשס"ג)
פסוק כב:הניחא הוא שהיה משנה למלך, אך בית אביו הרי הצהירו שבאו רק לגור, ר' למעלה (מז, ד), ואף אם נאמר שם "הושב את אביך" (פס' ו) ובעקבות זה "ויושב יוסף את אביו ואת אחיו" (פס' יא), זה קצת קשה. (פ' ויחי תשנ"ו) ור' מש"כ למעלה (מז, ד).
פסוק כג:רש"י ד"ה על ברכי יוסף, כתרגומו - גדלן בין ברכיו. ע"כ. "ורבי" פירוש - גדל. (פ' ויחי תשס"ג)
פסוק כג:"וירא יוסף לאפרים בני שלשים" וגו'. לעת זקנה הבינותי, מה כה חשוב לציין עובדה זו ולהודות לקב"ה על הזכות לראות רבעים, כמונו אמש, כאשר היו אצלנו רפאל ורננה עם אודיה ואפרת ומיכל עם תפארת (מתניה - במלואים), ב"ה שזכינו לזה. (פ' ויחי תשס"ד)
פסוק כה:"וישבע יוסף את בני ישראל... והעליתם את עצמתי מזה". וקשה לי, ולמה לא ביקשו כן גם יתר האחים? אמנם אמר יוסף "אנכי אעשה כדברך"? (מז, ל), וכדברי דעת זקנים מבעלי התוספת שם וגם להלן (נ, כד), אך השאלה עומדת גם בלא הבטחה זו. ור' רש"י (מח, כב ד"ה ואני נתתי לך), אך הרי לכולם הובטחה נחלה בארץ. (פ' ויחי תשמ"ז)
פסוק כה:ומ"מ העלו גם עצמות יתר האחים, ר' להלן (שמות יג, יט) רש"י ד"ה והעליתם את עצמתי מזה אתכם: למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהן, שנאמר "אתכם". ור' גם "תורה תמימה" לספר שמות (יג, כ אות עד). (פ' בשלח תשמ"ז)
פסוק כה:"...פקד יפקד אלהים אתכם". מכאן שתודעת הגלות, שחייבים לעבוד במצרים היתה חזקה וברורה, שאם לא כן, למה לא עזבו את מצרים מיד עם גמר הרעב, ולפחות אחר מות יוסף. שאם לא תאמר כן, נופלת כל תורת הגאולה שצריכה השתדלות דתתאי. (פ' ויחי תשנ"ב) ור' מש"כ למעלה (מז, ד).
פסוק כו:"וימת יוסף בן מאה ועשר שנים". וקשה לי, שהרי כבר נאמר למעלה (פס' כב) "ויחי יוסף מאה ועשר שנים", כלו' שבסופן מת, הרי שאחד משני הפסוקים מיותר. ובראש ספר שמות, חוזר הכתוב פעם שלישית על מות יוסף (שמות א, ו) "וימת יוסף וכל אחיו". אך בעוד ששם איזכורו של יוסף מובן, אולי משום שמותו איפשר את תחילת השיעבוד, הרי כאן צריך עיון. (פ' ויחי תש"ס)
פסוק כו:"ויישם בארון במצרים". ר' רשב"ם, ראב"ע וחזקוני. ומשום מה אין מפנים לאמור לעיל (כד, לג) "ויישם לפניו". (פ' ויחי תשנ"ד)