גם בפרקים היומיים ארץ ישראל ניצבת במרכז. יעקב אבינו עומד להיפרד מן העולם. כל ימיו עסק וטרח בחינוך ילדיו, וגם עתה לפני מותו הוא מתכוון להיפרד מהם בדברי תוכחה וברכה. אולם דבר אחד מדאיג אותו יותר מכל, הוא עומד למות בגלות, רחוק מהארץ שהבטיח ה' לו ולזרעו. והוא יודע שאם חס ושלום יתנתק הקשר לארץ החיים, כל החזון הגדול שהועיד ה' לו ולזרעו ירד לטמיון.

ולכן, למרות הקושי העצום שבהובלת גופו לקבורה בארץ ישראל, הוא קורא לבנו יוסף, ומתחנן לפניו ומשביע אותו, שיקבור אותו בקברי אבותיו שבארץ ישראל. "ויקרבו ימי ישראל למות, ויקרא לבנו ליוסף, ויאמר לו: אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי (דרך שבועה) ועשית עמדתי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם". ויוסף משיב: "אנוכי אעשה כדבריך". אבל כאשר מדובר בעניין גורלי כל כך, אמירה בלבד אינה מספקת, ויעקב מבקש: "השבעה לי. וישבע לו". ומתוך הוכרת תודה יעקב משתחווה על ראש המטה (בראשית מז, כט-לא).

עברו עוד כמה חודשים, ויעקב נפל לחוליו האחרון, ומזעיקים את יוסף אל מיטתו. ומכל הדברים שיכול היה לספר לבנו האהוב, בחר לפתוח ולומר: "א-ל ש-די נראה אלי בלוז בארץ כנען, ויברך אותי, ויאמר אלי: הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם" (בראשית מח, ד). ומתוך כך מספר יעקב ליוסף על קבורת אמו בבית לחם, ומברך את אפרים ומנשה, וקובע שמעתה יחשבו כשני שבטים. ומסיים: "הנה אנוכי מת, והיה אלוהים עמכם, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם..."

אח"כ אסף את כל בניו, וברכם והוכיחם. ושוב בחר להיפרד מהם בדברים על ארץ ישראל. "ויצו אותם ויאמר אליהם: אני נאסף אל עמי, קיברו אותי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי. במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען, אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרון החתי לאחוזת קבר. שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה. מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת. ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המיטה ויגוע ויאסף אל עמיו".

בכך נחתמו חייו, בגעגועים עמוקים לארץ ישראל, מקום בו חיו ונקברו אבותיו. ובכל הדרך הארוכה שהלכו הבנים בלוותם את אביהם לקבורה בארץ ישראל חשבו על ערכה של הארץ הקדושה, ובכך נפרדו מהארץ למשך שנים ארוכות וקשות. והזיכרון הזה מארץ ישראל ומהבטחה שהבטיח ה' לאבות, שיחזרו לארץ ויקימו בה ממלכה, נתן להם את התקווה והאמונה לעמוד במחשכי היסורים והגלות, וכשהגיעה עת פקודתם, היה בכוחם לשמוע למשה רבנו ולצאת ממצרים ולקבל את התורה.

גם יוסף הצדיק הלך בדרכו של אביו, ובמילותיו האחרונות דיבר על ארץ ישראל ותקוות הגאולה. "ויאמר יוסף אל אחיו: אנוכי מת ואלוהים פקוד יפקוד אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב. וישבע יוסף את בני ישראל לאמור: פקד יפקוד אלוהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה. וימות יוסף בן מאה ועשר שנים, ויחנטו אותו, ויישם בארון במצרים" (בראשית נ, כה-כו). בכך מסתיים חומש בראשית, ישראל נותרו בגלות מצרים, עננים שחורים הלכו וכיסו את השמים, אבל העיניים נותרו צופיות לארץ ישראל.