הדרך המפותלת אל התשובה והמחילה

כשהאחים עומדים לפני יוסף בבואם לשבור אוכל במצרים הם אינם מזהים אותו. יוסף, לעומת זאת, מזהה אותם אך מתנכר אליהם, מדבר איתם קשות, אוסרם ומכריחם להוריד אליו את בנימין, ואחר כך אף מפליל אותם. מה הסיבה ליחסו המחפיר כלפי אחיו? האם רצה להענישם על מה שעשו לו?

עוד יש לשאול, מדוע בכל השנים הרבות שחלפו מאז מכירתו לא הודיע יוסף לאביו על עובדת היותו בחיים ועל מקום הימצאו? הרי בחלק ניכר מהשנים הללו הוא היה בעל מעמד ובוודאי הייתה בידו היכולת לשלוח הודעה לאביו.

בכי של כנות

נקדים ונאמר שלא ייתכן שיוסף פעל מתוך נקמנות. אפשרות זו נדחית בקריאה פשוטה של הכתוב בפרק מ"ה. בעת שהתוודע אל אחיו, נאמר:

וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי… וַיֹּאמֶר… אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ–לֹהִים לִפְנֵיכֶם… לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱ–לֹהִים.
(בראשית מה א‑ח)

יוסף מצהיר בפני אחיו שאין להם על מה להיעצב, ומפרש את כל מה שעבר עליו כתוצר של ההשגחה האלוהית. הבכי אינו ניתן לזיוף. יוסף באמת מאמין במה שהוא אומר, ובאמת אינו כועס על אחיו. ממילא אין לומר שמעשיו נבעו מתוך כעס, נקמנות ושנאה.

וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם

עניין זה שב ועולה בשנית בפרקנו, לאחר מות יעקב. האחים חוששים מנקמת יוסף, ואילו הוא, בשומעו זאת, פורץ בבכי על עצם המחשבה, ומרגיע אותם:

אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ–לֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ–לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה… וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם. וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם.
(בראשית נ טו‑כא)

קשה מאוד לומר שבתחילה נטר להם יוסף טינה ולאחר מכן התפייס, שכן אפילו בשיא ההתעמרות בהם, כשהאחים מדברים ביניהם ומכים על חטא, יוסף מסתלק מהמקום ובוכה, ולאחר מכן חוזר אליהם ואוסר את שמעון. ניכר שכל מעשיו ודיבוריו הנוקשים הם רק הצגה כלפי חוץ. כשהוא בינו לבין עצמו הוא פורץ בבכי, וחוזר לאחיו כשהמסווה על פניו. אין כאן שום רצון לפרוע חוב ישן, או איזשהו דחף לנקמה. כוונה אחרת מובילה אותו במעשיו. אך מהי?

אחריות מחודשת

אנו מבקשים לפרש שיוסף ביקש להביא את אחיו לכדי תשובה, בכך שיביעו חרטה על מה שעשו לו בעבר. לו היה יוסף מתוודע לאחיו כבר בתחילה, או שולח אליהם שליח, כמובן היו הם מבקשים את סליחתו, אך סליחה שכזו אינה אומרת דבר. כמשנה למלך מצרים הייתה ביד יוסף עוצמה רבה, ומה הפלא אם אחיו היו כורעים בפניו ומתחננים לסליחתו? הם הרי תלויים בו אפילו עד כדי פת לחם. יוסף רצה שאחיו ישובו בתשובה גמורה, מתוך חרטה אמיתית על עצם המעשים ולא מתוך אילוץ והכרח.

תשובה גמורה היא כשאדם עומד בסיטואציה זהה לזו שבה נכשל, כשהוא בעל כוח, ויצרו מתגבר עליו באותה מידה, ובכל זאת הוא עומד כנגד יצרו ואינו חוטא (רמב"ם הלכות תשובה ב א). יוסף מוביל את אחיו אפוא למצב דומה לזה שבו היו כאשר חטאו כנגדו. הוא גרם להם להביא את בנימין בן רחל, אחיהם הקטן, בן הזקונים, זה שאביהם אוהב יותר מכול, המעורר בהם קנאה, כשם שהיה יוסף בעת שמכרוהו. יוסף רצה לראות האם יפקירו את בנימין כפי שהפקירו אותו.

כעת מובן בכיו בעקבות שמיעת חרטת אחיו על מכירתו, בעת שדרש מהם להוריד אליו את בנימין: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ… עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת"(בראשית מב כא). הכתוב מעיר שהאחים לא ידעו שיוסף עומד שם ושומע אותם, כדי להדגיש שאין כוונת חרטתם למטרת רושם אלא זוהי חרטה אמיתית.

אבל יוסף אינו עוצר כאן. הוא רוצה בנוסף להביא את אחָיו לתשובה מעשית. הוא מעמיד לפניהם הזדמנות להיפטר מהאח הקטן, בנימין. בשלב זה הוא מגלה שאחיו שינו לגמרי את התנהגותם – לא רק שאינם ממהרים להפקיר את בנימין לגורלו, אלא אדרבה, הם מוכנים להשתעבד במקומו ולשאת בעונשו. השיא הגיע בכך שיהודה, האח המנהיג אשר יזם את מכירת יוסף, נושא באחריות לבנימין, ומגלה ליוסף שעשה את עצמו ערב לבנימין לפני אביו. יהודה מוכן אפילו להשתעבד במקום בנימין ומעז פניו לדבר בתקיפות כנגד המשנה למלך מצרים בביתו.

אחרי שיוסף שומע את הדברים הללו מפיו של יהודה, כאשר שאר האחים עומדים מאחוריו תמימי דעים, כל המסכות יורדות. יוסף מגלה שאחיו אכן שבו מגישתם הראשונה ושינו את דרכם מן הקצה אל הקצה. בשלב זה הוא מתוודה אליהם, תוכניתו הסתיימה, אחיו שבו בתשובה גמורה, והוא יכול לשוב ולהתאחד עם משפחתו.

הרי לנו שכל מה שעשה יוסף לא היה מתוך שנאה ונקמנות, כי אם מתוך אהבה לאחיו, מתוך רצון לסייע להם להסיר מעליהם את כתם מכירתו ושנאתו.

© המאמרים מעובדים ומקוצרים מתוך "התורה לדורנו", הוצאת אור עציון