א וַיִּפֹּ֥ל יוֹסֵ֖ף עַל־פְּנֵ֣י אָבִ֑יו וַיֵּ֥בְךְּ עָלָ֖יו וַיִּשַּׁק־לֽוֹ׃ ב וַיְצַ֨ו יוֹסֵ֤ף אֶת־עֲבָדָיו֙ אֶת־הָרֹ֣פְאִ֔ים לַחֲנֹ֖ט אֶת־אָבִ֑יו וַיַּחַנְט֥וּ הָרֹפְאִ֖ים אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ ג וַיִּמְלְאוּ־לוֹ֙ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י הַחֲנֻטִ֑ים וַיִּבְכּ֥וּ אֹת֛וֹ מִצְרַ֖יִם שִׁבְעִ֥ים יֽוֹם׃ ד וַיַּֽעַבְרוּ֙ יְמֵ֣י בְכִית֔וֹ וַיְדַבֵּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֶל־בֵּ֥ית פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם דַּבְּרוּ־נָ֕א בְּאָזְנֵ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹֽר׃ ה אָבִ֞י הִשְׁבִּיעַ֣נִי לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ מֵת֒ בְּקִבְרִ֗י אֲשֶׁ֨ר כָּרִ֤יתִי לִי֙ בְּאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן שָׁ֖מָּה תִּקְבְּרֵ֑נִי וְעַתָּ֗ה אֶֽעֱלֶה־נָּ֛א וְאֶקְבְּרָ֥ה אֶת־אָבִ֖י וְאָשֽׁוּבָה׃ ו וַיֹּ֖אמֶר פַּרְעֹ֑ה עֲלֵ֛ה וּקְבֹ֥ר אֶת־אָבִ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר הִשְׁבִּיעֶֽךָ׃ ז וַיַּ֥עַל יוֹסֵ֖ף לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו וַיַּֽעֲל֨וּ אִתּ֜וֹ כָּל־עַבְדֵ֤י פַרְעֹה֙ זִקְנֵ֣י בֵית֔וֹ וְכֹ֖ל זִקְנֵ֥י אֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם׃ ח וְכֹל֙ בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף וְאֶחָ֖יו וּבֵ֣ית אָבִ֑יו רַ֗ק טַפָּם֙ וְצֹאנָ֣ם וּבְקָרָ֔ם עָזְב֖וּ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן׃ ט וַיַּ֣עַל עִמּ֔וֹ גַּם־רֶ֖כֶב גַּם־פָּרָשִׁ֑ים וַיְהִ֥י הַֽמַּחֲנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד׃ י וַיָּבֹ֜אוּ עַד־גֹּ֣רֶן הָאָטָ֗ד אֲשֶׁר֙ בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּ֨סְפְּדוּ־שָׁ֔ם מִסְפֵּ֛ד גָּד֥וֹל וְכָבֵ֖ד מְאֹ֑ד וַיַּ֧עַשׂ לְאָבִ֛יו אֵ֖בֶל שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ יא וַיַּ֡רְא יוֹשֵׁב֩ הָאָ֨רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֜י אֶת־הָאֵ֗בֶל בְּגֹ֙רֶן֙ הָֽאָטָ֔ד וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵֽבֶל־כָּבֵ֥ד זֶ֖ה לְמִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן קָרָ֤א שְׁמָהּ֙ אָבֵ֣ל מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּֽן׃ יב וַיַּעֲשׂ֥וּ בָנָ֖יו ל֑וֹ כֵּ֖ן כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽם׃ יג וַיִּשְׂא֨וּ אֹת֤וֹ בָנָיו֙ אַ֣רְצָה כְּנַ֔עַן וַיִּקְבְּר֣וּ אֹת֔וֹ בִּמְעָרַ֖ת שְׂדֵ֣ה הַמַּכְפֵּלָ֑ה אֲשֶׁ֣ר קָנָה֩ אַבְרָהָ֨ם אֶת־הַשָּׂדֶ֜ה לַאֲחֻזַּת־קֶ֗בֶר מֵאֵ֛ת עֶפְרֹ֥ן הַחִתִּ֖י עַל־פְּנֵ֥י מַמְרֵֽא׃ יד וַיָּ֨שָׁב יוֹסֵ֤ף מִצְרַ֙יְמָה֙ ה֣וּא וְאֶחָ֔יו וְכָל־הָעֹלִ֥ים אִתּ֖וֹ לִקְבֹּ֣ר אֶת־אָבִ֑יו אַחֲרֵ֖י קָבְר֥וֹ אֶת־אָבִֽיו׃ טו וַיִּרְא֤וּ אֲחֵֽי־יוֹסֵף֙ כִּי־מֵ֣ת אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ ל֥וּ יִשְׂטְמֵ֖נוּ יוֹסֵ֑ף וְהָשֵׁ֤ב יָשִׁיב֙ לָ֔נוּ אֵ֚ת כָּל־הָ֣רָעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר גָּמַ֖לְנוּ אֹתֽוֹ׃ טז וַיְצַוּ֕וּ אֶל־יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֣יךָ צִוָּ֔ה לִפְנֵ֥י מוֹת֖וֹ לֵאמֹֽר׃ יז כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְיוֹסֵ֗ף אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּי־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ וַיֵּ֥בְךְּ יוֹסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו׃ יח וַיֵּלְכוּ֙ גַּם־אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּֽוּ לְךָ֖ לַעֲבָדִֽים׃ יט וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֛ם יוֹסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֛י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי׃ כ וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשֹׂ֛ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב׃ כא וְעַתָּה֙ אַל־תִּירָ֔אוּ אָנֹכִ֛י אֲכַלְכֵּ֥ל אֶתְכֶ֖ם וְאֶֽת־טַפְּכֶ֑ם וַיְנַחֵ֣ם אוֹתָ֔ם וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לִבָּֽם׃ כב וַיֵּ֤שֶׁב יוֹסֵף֙ בְּמִצְרַ֔יִם ה֖וּא וּבֵ֣ית אָבִ֑יו וַיְחִ֣י יוֹסֵ֔ף מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִֽים׃ כג וַיַּ֤רְא יוֹסֵף֙ לְאֶפְרַ֔יִם בְּנֵ֖י שִׁלֵּשִׁ֑ים גַּ֗ם בְּנֵ֤י מָכִיר֙ בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה יֻלְּד֖וּ עַל־בִּרְכֵּ֥י יוֹסֵֽף׃ כד וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אֶחָ֔יו אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וֵֽאלֹהִ֞ים פָּקֹ֧ד יִפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֗ם וְהֶעֱלָ֤ה אֶתְכֶם֙ מִן־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֛ע לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹֽב׃ כה וַיַּשְׁבַּ֣ע יוֹסֵ֔ף אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַעֲלִתֶ֥ם אֶת־עַצְמֹתַ֖י מִזֶּֽה׃ כו וַיָּ֣מָת יוֹסֵ֔ף בֶּן־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּחַנְט֣וּ אֹת֔וֹ וַיִּ֥ישֶׂם בָּאָר֖וֹן בְּמִצְרָֽיִם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

משכיל לדוד

דוד פארדו

פסוק ג:
ויבכו וכו׳ מ׳ לחניטה ול׳ וכו׳ דליכא לפרושי דה״ק שאחר החניטה התחילו לבכות ובכו מ׳ יום דאיך יתכן שהמ׳ יום הראשונים שהצער מרובה לא בכו ואח״כ התעוררו לבכות הרי הבכיה אינה דבר שנעשה ברצון כל אימת דבעי אלא ממילא אתיא כשהלב דוי:
פסוק ה:
אשר כריתי וכולי מדרשו ל׳ כרי וכולי והטעם שנכתב לימוד זה בכאן להורות שכך שלח יוסף לומר לפרעה הביטה וראה כמה הוצאות הוציא אבי בשביל מקום קבורה זה ש״מ דברים בגו דטובא קפיד ליקבר שם וא״א בלאו הכי:
פסוק ו:
כאשר השביעך וכולי א״כ אעבור וכולי הק׳ התוס׳ ז״ל בסוטה תימא הלא לא יכול לישאל על נדרו כ״א מדעתו שכן הדין בנשבע ע״ד חבירו והאריכו שם ע״ע ולדעתי ה״ק ליה כשם שאתה תאמר לי בודאי שאיני יכול לישאל על מה שהשבעתני בלא דעתך הכי נמי איני יכול לישאל על מה שהשביעני אבי דההיא נמי על דעת אחרים היא ועי״ל עם מה שאמרו ז״ל דהא דאין מתירין בלא דעתו זהו דוקא כשקבל טובה ממנו והשתא הכי קא״ל הואיל ואינך רוצה להניחני לקיים מצות אבי נמצא שכל הטובה שעשית עמי עד עתה הכל בטל למפרע כיון שאתה מכריחני לחטוא ומעתה הוי כאילו לא קבלתי ממך שום טובה אלא רעה ומותר להתיר בלא דעתך ובענין מה שנשבע יוסף לפרעה ביאר הרא״ם ז״ל שנשבע לו שלא ידבר עוד בלשון הקדש והוקשה לו דהיכי דבר עם אחיו כדכתיב כי פי המדבר אליכם בלה״ק והאריך בזה ע״ש ולפי הנר׳ מלישנא דגמרא דסוטה דקאמר אשתבע לי דלא מגלית משמע שהשבועה היתה שלא יגלה למצרים שיש לשון בעולם שפרעה לא היה מכיר בו שהוא היה אומר שמכיר בכל לשון שבעולם ומעתה א״צ לכל דברי הרב בזה:
פסוק יב:
כאשר צום ומהו צום וישאו וכו׳ רבינו הרגיש ב׳ דברים כפולים א׳ כאשר צום דהא כבר כתיב כן ועוד וישאו אתו בניו דלא הול״ל אלא וישאו אתו ותו לא:
פסוק יד:
הוא ואחיו וכו׳ בחזרתם כאן וכו׳ דק״ל דהכא לא הול״ל אלא וישובו מצרימה דהא ידוע הוא מקראי דלעיל מי ומי ההולכים אלא מש״ה הדר וכתבינהו לומר שנשתנו סדרי בראשית:
פסוק טו:
ויראו אחי יוסף וכולי מהו ויראו וכולי ההרגש שמבחוץ אמאי כתיב אחי יוסף הול״ל ויראו בני ישראל אלא ה״ק ויראו אצל יוסף כי מת אביהם וטעמא שלא קרבו עוד על שלחנו כבר איתמר בב״ר לפי שבחיי אביו היה יוסף מיסב בראש אחיו עפ״י אביו ועכשיו לא רצה ליטול שררה לעצמו וגם לא רצה לזלזל במלכותו לכך לא היסב עמהם:
פסוק טז:
ויצוו וכו׳ את מי ציוו את בני בלהה וכולי דהא לא שייך ל׳ צווי אלא למי שיכול למשול עליו אמור מעתה מי היו מצריי׳ לא היו מושלין עליהן דיוסף מלכא אינהו לא היו מלכי עבדים ושפחות לאו אורח ארעא דהנך מילי לא מימסרן לעבדי ותו דאין זה דרך כבוד למשדר ביד עבד ואמה וא״ת בניהם היו א״א דהיכי קאמרו פשע אחיך וכולי לאו ארח ארעא שהבן יאמר כן על האב א״כ ע״כ אחיהם הקטנים היו:
פסוק כא:
וידבר על לבם דברים וכו׳ ד״א וכולי הוצרך לב׳ הפי׳ דאילו לפי׳ קמא ק׳ שאין אלו דברים של תנחומין דאם מפני רינון הבריות אין בזה חשש דאדרבא איכא למימר ממה שלא הרגם עד עכשיו זה מורה באצבע שהם אחיו וגם הוא בן יעקב דאל״ה למה לא הרגם בחייו א״ו שאביו היה ולא היה רוצה לצערו לכך המתין עד שימות שהרי עשו ג״כ אמר יקרבו וכולי ואהרגה וכולי לכך פי׳ ד״א וכולי ולפי׳ זה אין כאן שום חדוש בקרא דוידבר על לבם דהיא גופה מ״ש לעיל כי התחת וכו׳ ואתם וכולי וכדפירש״י כלום אני יכול והלא אתם כלכם וכולי והיאך אני לבדי וכולי וא״כ מה בא להוסיף הכתוב באמרו וידבר על לבם ומ״ש בפי׳ זה עשרה נרות וכולי אין להק׳ אמאי נקט במשל מלתא דלאו ארח ארעא שאין נר מכבה נר די״ל דרצה לרמוז שנשמותיהם חצובות מתחת כסא הכבוד חלק אלוה ממעל וידוע שהאש של מעלה הוא אש אוכלת אש כמ״ש ז״ל: