ויבכו אותו מצרים. לא בלבד לכבוד יוסף ובמצותו אבל מצד מה שהוא ישראל שהיה ראוי לשררה ולכבוד מלכות:
פסוק ד:
וידבר יוסף אל בית פרעה. כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק:
פסוק ז:
ויעלו אתו. בלתי מצותו:
פסוק ז:
זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים. להיות נחשב לחכם בעיני חכמי הדור כאמרו וזקניו יחכם:
פסוק ט:
גם רכב גם פרשים. שהיה נחשב לאיש חיל בעיני אנשי המלחמה:
פסוק טז:
ויצוו אל יוסף. צוו לעבדי יעקב או זולתם על אודות יוסף כמו ויצום אל בני ישראל:
פסוק טז:
לאמר אביך צוה. צוה שיאמרו ליוסף אביך צוה לנו שנאמר אליך מאלינו לא מצדו שאינו חושד אותך כלל אבל שאם ייראו אחיך נאמר אליך אלה הדברים:
פסוק טז:
לפני מותו. באותו הפרק צוה ולא היה לנו פנאי לדבר אליך. אז
פסוק יז:
ויבך יוסף. בהזכירם את אביו ואת חבתו שלא חשדו:
פסוק יט:
התחת אלהי' אני. האמנם אני דיין תחתיו שאדון אחר גזרותיו ואעניש מי שהיה שליח מאתו לעשותם כמו בית דין המבטל דברי ב"ד חבירו. כי אמנם הייתם שלוחיו בזה בלי ספק כענין לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים:
פסוק כ:
ואתם חשבתם עלי רעה. הנה פעולתכם היתה בשגגה שחשבתם אותי לרודף ואם היה זה האמת היה פעולתכם בדין:
פסוק כ:
אלהים חשבה לטובה. המציא בכם זאת השגגה לתכלית טוב:
פסוק כו:
ויחנטו אותו ויישם בארון. באותו הארון שהיתה החנטה בו הניחו עצמותיו ולא קברוהו בקרקע ובזה נודע הארון לדורות שנא' ויקח משה את עצמות יוסף: חסלת פרשת ויחי: סליק ספר בראשית בעזר העושה כל בימים ששת