פסוק א:הנבואה השלשה עשר היא כוללת נבואות רבות שנאמרו על פרעה ועל מצרים ולהיותם כלם על נושא אחד כללתי אותם בנבואה הזאת:
פסוק א:תחלתה בשנה העשירית בעשירי בשנים עשר לחדש וגומר עד ויהי דבר ה' אלי לאמר בן אדם דבר אל בני עמך ואמרת אליהם ארץ כי אביא עליה חרב: ויש בה י"ו פרשיות. הראשונה, בשנה העשירית. השנית, כי כה אמר ה' אלקים מקץ ארבעים שנה. השלישית, ויהי בעשרים ושבע שנה בראשון באחד לחדש. הרביעית, לכן כה אמר ה' אלקים הנני נותן את נבוכד נצר. החמישית, ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל. השישית, בן אדם הנבא ואמרת וגומר הלילו הה ליום. השביעית, כה אמר ה' אלקים ונפלו סומכי מצרים. השמינית, כה אמר ה' אלקים והשבתי את המון מצרים. התשיעית, כה אמר ה' אלקים והאבדתי גלולים. העשירית, ויהי באחת עשרה שנה וגומר בן אדם את זרוע פרעה מלך מצרים שברתי. הי"א, ויהי באחת עשרה שנה וגו' בן אדם אמור אל פרעה. הי"ב, לכן כה אמר ה' אלקים ביום יען אשר גבהת. הי"ג, כה אמר ה' אלקים ביום רדתו. הי"ד, ויהי בשתי עשרה שנה וגומר בן אדם שא קינה. הט"ו, כי כה אמר ה' אלקים חרב מלך בבל תבואך. הי"ו, ויהי בשתי עשרה שנה בחמשה עשר לחדש וגומר בן אדם נהה על המון מצרים והורידהו: ויש לי לשאול בנבואה הזאת ששה שאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה למה נכתבה הנבואה הזאת שנאמרה בשנה העשירית אחרי הנבואה שנזכרה אחר כך בעשתי עשרה שנה באחד לחדש על צור והיה ראוי שיכתבו הנבואות בסדר הקדימה והאיחור כפי הזמנים שנאמרו בהם ראשונה זאת שנאמרה בשנה העשירית על פרעה ואחריה אותה שנאמרה בי"א שנה על צור לא שיכתוב המאוחר קודם והקודם מאוחר:
פסוק א:השאלה השנית למה גזר השם שיהיה חרבן מצרים מ' שנה והנה גלות ישראל בבבל היה ע' שנה ולמה היה במצרים מ' שנה, ובדרש אמרו כי מ"ב שני רעבון נגזרו על מצרים בחלום פרעה כנגד שלש פעמים שנכתב החלום שבע פרות ושבע שבלים רעות ראה פרעה וסיפר ליוסף הרי שני פעמים י"ד שהם כ"ח ויוסף אמר שבע הפרות הרקות והרעות ושבע השבלים הרקות הנה י"ד וכ"ח עולים אל מ"ב, והיו להם שתי שנים רעב כמו שכתוב כי זה שנתים הרעב ומשירד יעקב אבינו למצרים נפסק הרעב נשארו מ' שנה ובעבור' נגזר עליה להיות חרבה מ' שנה אבל זה אינו מספיק ואין משיבין על הדרש:
פסוק א:השאלה השלישית באומרו ויהי בעשרים ושבע שנה, והיא כי מה המנין הזה כי הנה לגלות יהויכין כשאר המנינים או למלכות צדקיהו אי אפשר שיפורש כי כבר נפסק, ואף שנאמר כדברי סדר עולם שהמנין הזה הוא למלכות נבוכדנצר תשאר השאלה למה בכל המנינים שנזכרו למעלה ושיזכור אחר זה היה המנין לגלות יהויכין ומלכות צדקיהו שהכל היה אחד ובנבואה הזאת בלבד מנה למלכות נבוכדנצר:
פסוק א:השאלה הרביעית באומרו שנתן נבוכדנצר את שלל מצרים שכר לחילו פעולתו אשר עבד בה, ואיך יתכן זה כי כבר זכר למעלה שהיה חרבן מצרים יען היותם משענת קנה לבית ישראל לא כדי לתת שכר לנבוכדנצר על שהחריב את צור ולמה אמר סמוך לזה ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל ולך אתן פתחון פה בתוכם וכבר הוקשה פירוש הפסוק הזה על רש"י וכתב שהוא מוסב לפרשה של מעלה, והרד"ק כתב שנאמר זה על כורש שנולד באותו זמן ושניהם לא יתכנו:
פסוק א:השאלה החמישית באומרו את זרוע פרעה מלך מצרים שברתי והנה לא חובשה וגומר ושברתי את זרועותיו, ומה היא הזרוע שנשבר לו ולא חובשה ומה הם שתי הזרועות שנשברו בו אחר כך כי הנה בהיות החרבן אחד ובפעם אחד לא היה ראוי שיוחס אלא לזרוע אחד לא לשתים:
פסוק א:השאלה השישית בנבואת נהה על המון מצרים והורידהו אותה ובנות גוים אדירים אל ארץ תחתיות אל יורדי בור ממי נעמת רדה והשכבה את ערלים וכל אותה נבואה על מה נאמרה, ואם נאמר שהיא כשאר הנבואות שניבא על מצרים שהחריבה מלך בבל הרי כבר ניבא עליו בפרשיות אשר נכתבו ולא היה צורך עוד בנבואה הזאת כ"ש שמצאנו בזאת הנבואה שאשור ועילם משך ותובל ואדום ונסיכי צפון תהיה מפלתם יחד עם מצרים ולא היה דבר מזה בחרבן שעשה נבוכדנצר במצרים כי לא נשתתפה בו אומה אחרת ואשור ועילם מממשלת נבוכדנצר היו, ולכן לא מצאו המפרשים דרך לפרשה כי אם על עונש גיהנם שילך שם מצרים ואשור ושאר האומות שזכר ואי"ז מתישב על הלב כי איך יזכרו הנביא פה עונש גיהנם בתוך הנבואות שנבא על האומות לעניני העה"ז וחרבנ' כ"ש שכל האומות נעשו עצים לגיהנם כדבריהם ז"ל ולמה זה יזכור יחזקאל הנביא לעונשי גיהנם האומות האלה בלבד שזכר ולא השאר, ולמה לקצתם קרא ערלים ולקצתם לא קרא כן, ולמה לא זכר בכללם בבל שהיה ראש המחריבים אותנו, ולמה יהיה המון מצרים ראשון בעונשי גיהנם יותר מן השאר, ועוד שאם בעונשי גיהנם הכתוב מדבר מה לו לזכור חללים האם לא ירדו שמה כי אם חללי חרב הלא ידענו כי קטון וגדול שם הוא וכ"ז ממה שיוכיח שאין זאת כוונת הנבואה: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק א:הכוונה הכוללת בנבואות האלו אשר קשרתי וחברתי יחד להיות כלם על פרעה ועל מצרים עם היות שנאמרו בזמנים מתחלפים, הנה היא ליעד ולהודיע שפרעה וכל מצרים יען הבטיחו לישראל להיות בעזרתם כנגד נבוכדנצר ולא עזרו אותם והיו להם משענת קנה, לכן יבואו על מצרים שתי חרבנות הא' מיד בקרוב ע"י נבוכדנצר מלך בבל שיחריב את ארץ מצרים ותהיה חרבה ושממה מ' שנה וע"ז עשה הנביא ותקן משלים הרבה כי ראשונה המשיל את פרעה בתנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו ואת שריו וגבוריו בדגת היאור הדבק בקשקשותיו וייעד שיוציאהו מהיאור על פני השדה ויתנהו מאכל לעוף השמים ולחית הארץ ויפלו סומכי מצרים והם עוזריו ואח"כ המשילו בכפיר ובארץ והנמשל א', ולפי שמצרים היה בוטח אם ברב המונו עמו וגבוריו ואם בגלוליו ואלהיו שיצילוהו מיד נבוכדנצר ואם במבצריו וערי מעוזו ואם בהצלחותיו שהיה תמיד גובר על אויביו במלחמות לכן אמר ה' שישבות את המון מצרים ועמו ע"י עריצי גוים שהם הכשדיים ויאבד הגלולים והאלילים מהם וגם את הערים הגדולות הבצורות ישומם פתרוס וצוען ונוא וסין ואון ותחפנחס ועוזה ושאר בנותיה. ואמנם כנגד בטחונו בהצלחותיו אמר שכבר נשבר א' מזרועותיו והנה המכה אשר הכה מלך בבל את מצרים על נהר פרת בהיותם על כרכמיש, ושכן ישבר את זרועו השנית בהכותו את שארית ארצו, והוכיח את פרעה על גאותו והביא לו משל ממלך אשור שהיה גדול ממנו והפילו הקב"ה בעבור גאותו וכן יעשה לפרעה, ולכן צוה לנביא שישא קינה על פרעה שהיה חושב בלבו שהיה כפיר ואריה והוא לא היה כי אם תנין, ותהיה מפלתו כל כך גדולה בנופלו ברשת ה' שהיא חרב נבוכדנצר שישומו עליו העמים והמלכים כולם. ואחרי שניבא כ"ז על חרבן מצרים הראשון שיהיה על ידי נבוכדנצר ניבא על חרבן אחר שיהיה במצרים גם כן יותר מזה באחרית הימים בזמן קבוץ הגליות שילכו הנוצרים בני אדום לכבוש את ארץ ישראל ויכו את מצרים עד בלתי השאיר לו שריד ויבאו עליהם בעבור זה כל אנשי המזרח והצפון אשור ועילם ושאר האומות ותהיה מלחמה גדולה ביניהם ויפלו מאלו ומאלו חללים רבים לאין מספר תחת מה שעשו בגלות השבטים ובחרבן ירושלם פעם ראשונה ושנייה שבמקום הרשע שעשו שם יקבלו המשפט והעונש וכמו שיתבאר כל זה בפסוקים:
פסוק א:בשנה העשירית וגומר עד ויהי בעשרים ושבע שנה. כבר ביארתי למעלה שהנבואות האלה נכתבו בקדימה ואיחור כפי מה שנתקיימו ויצאו לפועל הייעודים ההם ולכן נזכרה מפלת צור וחרבנה קודם מפלת וחרבן מצרים לפי שראשונה נחרבה צור על ידי נבוכד נצר ואח"כ החריב את מצרים, ועם היות שהודיע הקב"ה לנביא בנבואתו חרבן מצרים בשנה העשירית וחרבן צור הודיעו לו אחר כך בשנת עשתי עשרה שנה שהוא שנת החרבן לא נכתבו הנבואות כפי זמן השגתם והגעתם לנביא אלא כפי הזמנים שבהם נתקיימו ויצאו לפועל, ומפני זה נכתבה נבואת צור ראשונה מפני שכן היתה במציאות ראשונה לחרבן מצרים עם היות שהודיע השם לנביא לסבה מן הסבות חורבן מצרים קודם חרבן צור, והוא כי הנה בשנה הי' שהיו ישראל במצור בעבור שהיו מקוים ומצפים שיבא פרעה וכל מצרים להצילם מיד הכשדים הודיע השם לנביא באותו זמן חרבן מצרים ושיהיה יען היותם משענת קנה לבית ישראל שאמרו לבוא לעזרם ולא באו ולזאת הסבה נאמרה הנבואה הזאת בשנה העשירית, אמנם צור לפי שהיה חרבנה על אשר שמחו בחרבן ירושלם באה הנבואה על חרבנה בשנת החרבן עצמו, וזהו הטעם למה נאמרו הנבואות האלה בזמנים שזכר הכתוב ולמה נזכרה הראשונה באחרונה שהיא מצרים והאחרונה שהיא צור בראשונה בספור הכתוב שהוא כולו כפי הזמנים שנעשו והותרה בזה השאלה הא':
פסוק ב:והנה צוה השם לנביא שישים פניו על פרעה ועל מצרים כולה שאף על פי שהיו רחוקים ממנו יכוין אליהם ותשוטט מחשבתו אליהם כדי שיראה העתיד לבא עליהם, ואמר על מצרים כולה בלשון נקבה כלומר על עדת מצרים, (ג) ואמר שהאל יתברך בהשגחתו יפקוד על פרעה מלך מצרים וקראו התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו ותנים הוא כמו תנין, ומפני שטוב מצרים ותבואתה כולה תלוייה ביאור שעולה ומשקה את כל הארץ לכן תאר את פרעה בשהוא התנים הגדול רוצה לומר שהוא הדג הגדול הרובץ בתוך יאוריו שבוטח בהם שאין מי שיחריד אותו, וזהו שאמר לי יאורי ואני עשיתיני כלומר איני צריך למטר השמים ולא לברכת השם כי הנה לי יאורי אשר ממנו כל טוב גם לא אצטרך אל שאר הארצות לבקש לחם כיון שלי יאורי וממנו פנה וממנו יתד בתבואות, ואומרו אני עשיתיני רוצה לומר אני עשיתי עצמי ובתבונתי גודלתי ורוממתי, (ד) ולכן אתה התנין הגדול אל תבטח ביאורך כי אני אתן חוחים בלחייך והם כלי הברזל שתופשין בהם הדג שנוקבים בהם לחייו ומעלין אותו באונס, ולפי שפרעה היה בוטח גם כן בחילו ובפרשיו אמר בענין המשל והדבקתי דגת יאוריך בקשקשותיך ודגת הוא שם כולל לדגים כמו והדגה אשר ביאור מתה (שמות ז, כא), והענין הנמשל שעצמו יבוא לאבדון וכל חייליו וגבוריו עמו, ולפי שהדגים לא יחיו אלא בים וכשיוציאום ליבשה מיד ימותו לכן אמר בסדר המשל (ה) ונטשתיך המדברה אותך ואת כל דגת יאוריך רוצה לומר שיוציאם ממצרים וימותו על ידי נבוכדנצר במלחמה, (ו) וידעו מצרים שהיה זה להם בהשגחה רבה יען היותם משענת קנה לבית ישראל כי היו מבטיחים את ישראל להצילם מיד הכשדים ולא עשו והם כמו משענת הקנה שאין בו כח והנשען עליו יפול ארצה, (ז) והוא אומרם בתפשם בך בכף תרוץ, וענין זה שהמשענת ישמש לאדם בשני דברים הראשון בשיתפשוהו בכפו וישען עליו וילך בחוץ על משענתו מפני חולשתו, והשני כשירצה האדם לדלג ישען על המשענת ויגביה רגליו וידלג, ואמר שאין אחד מהם לישראל במשענת קנה מצרים כי הנה בתפשם ישראל בך מצרים בכפו של ישראל כמו האדם החלוש הנשען על משענתו תרוץ ותשבר אתה הקנה הרצוץ, ובקעת להם כל כתף כי יפלו ארצה ובהשענם עליך שהוא השמוש השני לדלג תשבר להיותך משענת קנה, ולכן והעמדת להם כל מתנים ואין פירוש והעמדת מלשון ולא מעדו קרסולי אלא שבהשבר המשענת יעמודו כל מתנים בשברון כי מפני שאמר תשבר אמר והעמדת להם כל מתנים באותו שברון שזכר.
פסוק ח:ולפי שאמר כל זה בדרך משל לתנין ביאר הנמשל בו והוא הנני מביא עליך חרב רוצה לומר חרב הכשדים והכרתי ממך אדם ובהמה שהכשדים אפילו הבהמות יהרוגו, (ט) ואז ידעו מצרים כי אני ה' המושל בכל ושאין הדבר כמו שחשב יאור לי ואני עשיתי, (י) ובעבור שבטחת ביאור אתן את מצרים לחרבות חורב שממה מן הקצה אל הקצה, (יא) שלא תעבור בה רגל אדם ורגל בהמה ארבעים שנה, (יב) והפיצותי את מצרים בגוים וזריתים בארצות ואז לא יועיל להם היאור ולא יאכלו את תבואתו, (יג) אמנם מקץ ארבעים שנה אקבץ נפוצות מצרים (יד) ואשיב את שבותם על ארץ מכורותם אבל לא יהיו במעלה רמה כימי קדם כי יהיו שם ממלכה שפלה, (טו) וגם לא יהיו עם רב כבראשונה כי אני אמעיטם לבלתי רדות בגוים (טז) באופן שלא יהיה מצרים עוד לבית ישראל למבטח רוצה לומר שיבטחו בהם שהוא סבה שיהיה מצרים לישראל מזכיר עון בפנותם אחריהם ובבטחונם בם ואת אלהיהם לא ידרושו. ואמנם למה היו ארבעים שנה מוגבלים למצרים הנה זהו לפי שנבוכדנצר כל ימי חייו השפיל את מצרים והכניעם בהכנעה מופלגת עד שכל ימיו לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, והנה נבוכדנצר כבש מצרים בשבעה ועשרים שנה למלכו והוא מלך חמשה וארבעים שנה הסר משם שבע ועשרים נשארו שמונה עשר למלכותו ואויל מרודך בנו מלך עשרים ושנים שנה הרי ארבעים שנה, כי בשנה הראשונה לבלשצר נאמרה נבואת פרס לדניאל כמו שנאמר בשתא חדה לבלשצר הנה אם כן היו הארבעים שנה לחרבן מצרים כל ימי נבוכדנצר ובנו ובמותם שב שבות מצרים והותרה בזה השאלה השנית:
פסוק יז:ויהי בעשרים ושבע שנה וגומר עד ויהי דבר ה' וגומר הנבא ואמרת וגומר הלילו וגומר. כבר זכר בסדר עולם שבשנת כ"ז שנה למלכות נבוכדנצר ניתנה מצרים בידו וזהו מנין הכתוב ויהי בעשרים ושבע שנה וגומר לא לגלות יהויכין ולא למלכות צדקיהו, האמנם יוחסה הנבואה הזאת לשנות מלכות נבוכדנצר לפי שזכר למעלה שיהיה חרבן מצרים ארבעים שנה, ולא ידענו מאין התחילו אותם מ' שנה לכן הודיע הכתוב שבכ"ז שנה למלכות נבוכדנצר היה חרב מצרים ומשם יצא לנו שבמות אויל מרודך בנו נשלם והיה אם כן החרבן ההוא מתמיד כל ימי נבוכדנצר ובנו כמו שזכרתי למעלה, והותרה בזה השאלה השלישית.
פסוק יז:והגיד הכתוב שכל ההצלחות שבאו לנבוכדנצר היו בהשגחת ה' ומצותו לפי שהוא היה כלי זעמו ומטה משפטו, ולכן אמר בדרך מליצה וצחות (יח) בן אדם נבוכדנצר מלך בבל העביד את חילו עבודה גדולה אל צור והמפרשים פירשו כמו על צור, ופירשו כל ראש מקורח וכל כתף מרוטה שצרו הכשדים ימים רבים על צור והיו כל בני החיל טרודים וטורחים במצור כדרך בני אדם הצרים על העיר לשאת אבנים ועצים על ראשיהם ועל כתפיהם ולכן היה הראש מקורח שנשר שער הראש מרוב העבודה והכתף מרוטה שנמרט אחורי הכתף מן המשא בכתף ימים רבים. ולי נראה שאומרו אל צור הוא כפשוטו והיה ענין המליצה הזאת כאלו נבוכדנצר היה שכירו של צור להחריב אותה או שכירו של הקדוש ברוך הוא ששלח אותו להחריבה ולכן אמר העביד את חילו עבודה גדולה את צור שעבד אותה בעבודת החרבן שעשה בה כל ראש רוצה לומר מאנשי צור מוקרח והוא רמז להרוגים על ידי חרב שנכרת ראשם במלחמה וכל כתף מרוטה מאשר כרתו הזרוע ועשו אברים אברים כי זאת היתה העבודה שעשה נבוכדנצר את צור ושכר לא היה לו ולחילו מצור כי נשארה חרבה ולא מלך הוא עליה אחר כך.
פסוק יט:ומפני שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ובריה אמר שהי' נותן אל נבוכדנצר את ארץ מצרים לא שימלוך עליה אלא שישא המונה בשבי וישלל שללה ובזז בזה ואותו שלל ובזת מצרים תהיה שכר לחיל נבוכדנצר, והנה אמר שכר לחילו ולא אמר שכר אליו כמו שאמר למעלה ושכר לא היה לו ולחילו לפי שהשלל והבזה היה שכר לאנשי המלחמה לא למלך כי המלך לא יעשה מלחמה בעבור חמדת השלל כי אם לתכלית קנין כבוד הנצחון המלכות והממשלה בארץ אשר יכבוש, וכבר אמר אלכסנדרוס מוקדון בלכידת עיר אחת לגבוריו ואנשי הצבא אשר לו בהיותם שואלים ממנו מהו החלק אשר ירצה לקחת מהעיר ההיא והוא השיבם אין ראוי לי לקחת יותר מכבוד הנצחון והצלחת הכיבוש והממשלה והוא היה מאמר נכבד מאד שבחוהו כל האומים, ועל זה באמת נאמר כאן הנני נותן את נבוכדנצר מלך בבל את ארץ מצרים כי זה היה חלקו המלכות והממשלה והנצחון ההוא וכנגד חילו אמר ושלל שללה ובזז בזה והיתה שכר לחילו כי השכר היה מיוחס לחילו.
פסוק כ:אמנם על מלך בבל בפרט אמר פעולתו אשר עבד בה ונתתי לו את ארץ מצרים כי זה היה חלקו הממשלה והנצחון כמו שביארתי, האמנם ביאר ואמר שלא גזר זה על ארץ מצרים בלבד כדי לתת שכר לכשדיים כי הנה פרעה ומצרים נתחייבו לזה באמת מפני מה שעשו לישראל והוא מה שנאמר למעלה יען היותם משענת קנה לבית ישראל וע"ז נאמר כאן נתתי לו את ארץ מצרים אשר עשו לי רוצה לומר תחת אשר עשו לי, (כא) ואמנם אומרו אחר זה ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל כתב רש"י שהפסוק הזה מוסב לפרשה של מעלה מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים ואותו חשבון כלה באותה שנה שמלך בלשצר ואז נאמרה נבואת פרס לדניאל כמו שנאמר בשתא חדא לבלשצר וביאת כורש מלך פרס לבבל היתה צמיחת קרן לבית ישראל, וה"ר דוד קמחי פירש בשם אביו כי בזמן שלכד נבוכדנצר את מצרים באותה שנה נולד כורש, והיותר נכון אצלי שכאשר יראו ישראל חרבן מצרים שניבא יחזקאל כמו שניבא על קבוץ הגליות יאמינו בגאולתם ויאמרו כמו שנתקיים מה שניבא על חרבן מצרים כך יתקיים מה שניבא על גאולתנו ועל ישועתנו, ובזה האופן באמונתם ובדעתם יצמיח אז קרן גאולתם ויהיה ליחזקאל פתחון פה בתוכם שנתקיימו דבריו ושנאמן הוא לנביא להשם והותרה בזה השאלה הרביעית:
