למבטח מזכיר עוון

בפרקנו מנבא יחזקאל:

וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲדֹנָי א-להים:
(יחזקאל כט טז)

הנביא מנבא על מפלת מצרים וכיבושה, כנראה, בידי הבבלים ונבוכדנצר מלכם. עונשם של המצרים בא על גאוותם האלילית של הפרעונים ועל היותם משענת קנה רצוץ לממלכת יהודה.

נחלקו המפרשים בביאור הביטויים: "לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן". רש"י מסביר:

וְלֹא יִהְיֶה עוֹד (מצרים) לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם (מה שגרם להם להכשל), מַזְכִּיר עָוֹן (שחטאו ועברו על האיסור של חזרה לארץ מצרים שהזהירם הקב"ה 'לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם'(שמות יד יג) ).

רש"י נוקט כאן בשיטה שיש לה מקור במכילתא ובירושלמי ואחר כך גם בראשונים, כמו הרמב"ן, שהפסוק בספר שמות איננו הבטחה כי אם ציווי [שלא לשוב מצרימה]. הקושי בשיטת רש"י הוא שהביטוי המיוחד "מַזְכִּיר" איננו מתבאר.

הרד"ק מסביר:

...בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם... - שסילקו בטחונם ממני ובטחו עליהם.

גם לשיטתו לא ברורה ההדגשה שבאה לידי ביטוי בשימוש בפעל "מַזְכִּיר".

הנביא יחזקאל כבר השתמש בביטוי זה ובשרש זה בנבואה קודמת, גם שם בצורה מודגשת:

וְהָיָה לָהֶם כִּקְסָם שָׁוְא בְּעֵינֵיהֶם שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם וְהוּא מַזְכִּיר עָוֹן לְהִתָּפֵשׂ:
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי א-להים יַעַן הַזְכַּרְכֶם עֲוֹנְכֶם בְּהִגָּלוֹת פִּשְׁעֵיכֶם לְהֵרָאוֹת חַטֹּאותֵיכֶם בְּכֹל עֲלִילוֹתֵיכֶם יַעַן הִזָּכֶרְכֶם בַּכַּף תִּתָּפֵשׂוּ:
(יחזקאל כא כח-כט)

הסברנו בעבר מדוע נענש יוסף על כך שביקש משר המשקים: "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה"(בראשית מ' יד).

גם בפסוק זה מודגש השורש "זכר". יוסף נענש לא על השתדלות אלא על השתדלות לא ראויה. יוסף ביקש משר המשקים שידאג להביא את ערעורו המשפטי לפני בית המשפט העליון במצרים, בראשות פרעה. כל זה קרה בראש השנה-יום הדין. אם כך, יוסף מבקש ללכת ל"ערכאות", מערכת שהעומד בראשה הוא מלך שמיחס לעצמו אלוהות אלילית. בוודאי שיש בזה "פגיעה" במלכו של עולם-שופט כל הארץ. על כן נגזר על יוסף להישאר בבית הכלא עוד שנתיים.

מעשהו של יוסף נדרש לשלילה על ידי חז"ל בהקשר לפסוק: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם יְקֹוָק מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב" (תהלים מ' ה). הביטוי "מִבְטַחוֹ", מתקשר אף הוא לפסוקנו "לְמִבְטָח".

זכינו עכשיו לביאור חדש לפסוקנו "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲדֹנָי א-להים". עם ישראל בתקופת הנביא יחזקאל, ערב החורבן, שם את מבטחו על "רהבים", על מצרים האלילית שבראשה פרעה הגאוותן. משענת זו התבררה כמשענת קנה רצוץ. בהלכם בדרך זו צעדו הם בעקבותיו של יוסף, ששם מבטחו ב"מַזְכִּיר", במערכת המשפט המצרית, שהיא דוגמא קלאסית ל"ערכאות של גויים". עם ישראל שכח שיוסף "בילה" עוד שנתיים בכלא המצרי על פניה זו. עם ישראל שילם בחורבן בית ראשון על שלא הפיק לקחים והמשיך לפנות "אַחֲרֵיהֶם" במקום ל"דעת" את ד'.

הבה נפיק את הלקח ונפנים את המסר של נבואה זו; נשים מבטחנו בד' א-להינו גם ע"י חיזוק היסודות של מערכת משפט הבנויה על "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם".

  באדיבות הרב, מתוך 'חמדת ימים' גליון וארא תשס"ז