מן הממלכות תהיה שפלה
תהום הפער בין התרסת "מי י-הוה" לבין תשובת ה' "וידעו מצרים כי אני י-הוה", הוא המרחק הקיצוני שבין שיא הגאווה ותכלית השפלות. חטאם היסודי של הפרעונים מימי משה עד ימי יחזקאל הוא חטא הגאווה. על כן מדגיש יחזקאל בפרקנו, שגם כאשר ישיב ה' את שבות מצרים והם יחזרו למכורתם ארץ פתרוס, "והיו שם ממלכה שפלה"(יחזקאל כט יד). הנביא חוזר ומדגיש "מן הממלכות תהיה שפלה"(יחזקאל כט טו), כדי שלא יובן שמצרים תהיה שפלה רק ביחס לגדולתה בימי קדם אבל ביחס לשאר הממלכות שבזמן יחזקאל היא תהיה מעצמה חשובה. יחזקאל מבטיח שגם מן הממלכות שבתקופת הנבואה תהיה מצרים השפילה ביותר, כעונש על גאוותה מימי קדם עד עתה (מלבי"ם).
בהמשך הפסוק אומר הנביא: "ולא תתנשא עוד על הגוים והמעטתים לבלתי רדות בגוים"(יחזקאל כט טו). שם הפועל "רדות" מאיר את גאוות מצרים באור מיוחד, וגם קושר את מצרים של יחזקאל לזו של משה. שהרי לרדות משמעו להתייחס ביד קשה, והמצרים העבידו את בני ישראל בפרך (שמות א יג-יד). כאן המקום להסביר את פשרן ופירושן של "רדיה" ו"פרך" על מנת להבין את גאות מצרים.
באופן כללי רדייה היא ממשלה ושלטון. כך עולה מפרשת בריאת האדם "ויאמר א-להים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים..."(בראשית א כו), ותרגם אונקלוס: "וישלטון בנוני ימא", וכן פירש אבן עזרא: "לא תרדה בו בפרך"(ויקרא כה מג) – "כטעם ממשלה". אבל הרמב"ן העיר שרדייה אינה סתם ממשלה, אלא ממשלה בכוח "וטעם וירדו - שימשלו בחזקה... ולשון רדיה – ממשלת האדון בעבדו". כך משמע גם מהפסוק האמור בעבדי שלמה: "ושלש מאות הרודים בעם העושים במלאכה"(מלכים א ה ל), ופירש שם רש"י: "הנוגשים את העם עושי המלאכה" וכך מפורש בדברי יחזקאל עצמו "ובחזקה רדיתם אותם ובפרך"(יחזקאל לד ד).
לפי זה ניתן להגדיר שלושה מצבים של שלטון. על שנים מהם כתב הגאון מוילנא: "כי מלך נקרא מי שממנים אותו ברצון העם והוא נגזר מלשון המלכה, שמתייעצים למנות את זה עליהם למלך, ומושל נקרא מי שמושל בחזקה על העם..."(קול אליהו וישב אות לז).
לפי דברינו לעיל, ישנה דרגה נוספת. יש שלטון שהוא חריף מממשלה והוא נקרא רדייה. ההבדל בין רדייה לממשלה הוא גם בעוצמת הכח שבו משתמש השליט, אבל בעיקר בהרגשה וביחס של השליט לנשלט. אכן גם המלך וגם המושל נהנים מהעבודה שמבצע הנשלט, אך הם אינם דורשים את העבודה רק כדי לבזות את העובד, העבודה נעשית לצורך ואין בה משום חרפה לעובד. הרודה, יותר משהוא צריך את תוצאת הפעולה, הוא צריך להוכיח קבל כל את שררתו על הכפוף לו. בציווי על העבודה מבטא הרודה את הבעלות על הכפוף לו, לכן עבודה כזו היא משפילה ומבזה, ואת זה בדיוק רוצה הרודה להשיג.
וכאן משתלב המושג "פרך" במושג רדייה. וכך הסביר הרמב"ם את האיסור "לא תרדה בו בפרך":
איזו היא עבודת פרך? זו עבודה שאין לה קצבה, ועבודה שאינו צריך לה – אלא תהיה מחשבתו להעבידו ובלבד שלא ייבטל. מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבוא... וכן לא יאמר לו חפור מקום זה והוא אינו צריך לו. ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן ואינו צריך לו – אסור. ועובר עליו בלא תעשה 'לא תרדה בו בפרך'.
(הל' עבדים פ"א ה"ו)
להחם כוס או לצננה היא עבודה קלה שבקלות, אבל אם אין האדון צריך לה, הופכת עבודה זו לעבודת פרך, שכן כל כוונתה להראות את שררתו של האדון על עבדו, ולבטא את גאותו ושליטתו על העובד.
כך נהגו המצרים בבני ישראל "בפרך - אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים, ומלאכת נשים לאנשים"(סוטה יא:) למרות שלא עבודה זו, ולא עבודה זו תצלח. המצרים לא היו מעוניינים במוצר אלא ביקשו לבזות את בני ישראל. כך נבין גם את צווי פרעה לעבודה שאין לה קצבה: "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר" (שמות ה ט) - כאומר: "אף אם אין אנו זקוקים לתוצאת העבדות, נחזיק אותם במתח עבודה, ונראה להם מי אנחנו"(ראה עיונים בספר ויקרא לנחמה ליבוביץ עמ' 433-436).
כנגד גאוות מצרים מנבא לה יחזקאל השפלה, מידה כנגד מידה: "מן הממלכות תהיה שפלה ולא תתנשא עוד על הגוים והמעטתים לבלתי רדות בגוים"!