ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך
למרות שבפרקנו מנבא ירמיה חורבן על ממלכת מצרים, מוקדשים פסוקי הסיום לעם ישראל. נראה שעם ישראל חשש שאם ממלכת מצרים הגדולה והמפוארת תושמד על ידי בבל, גם הם יאבדו חס ושלום. לכן מסיים ירמיהו את הנבואה בפסוקי נחמה, שהם בניין אב להבדל התהומי שבין ישראל לעמים ביחס לעונש המושת עליהם על ידי הקב''ה: ''אתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' כי איתך אני. כי אעשה כלה בכל הגויים אשר הדחתיך שמה, ואותך לא אעשה כלה. ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך''(ירמיה מו כח).
ירמיהו אינו מכחש בעונש שעם ישראל יקבל, להיפך, "ויסרתיך למשפט"! אבל הוא מדגיש את ההבדל הגדול בין עונשם של ישראל לעונשם של הגויים. על הגויים נאמר: "כי אעשה כלה בכל הגויים", ועל ישראל נאמר "ואותך לא אעשה כלה". שני ההיגדים מדגישים את הפער בין מטרת הענישה ודרך ביצוע העונש לישראל ולעמים.
וזה שורש ההבדל: כשהגויים חוטאים אין הקב"ה מענישם מיד. "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה"(בראשית טו טז). מעט מעט מצטברים החטאים ורק כאשר הכוס מלאה הקב"ה מענישם, והעונש היחידי הראוי להם הוא מוות וכליון. אצל עם ישראל ההנהגה הפוכה; מיד כשעם ישראל חוטא הוא נענש: כיון שהוא "לב באברים"(כוזרי מאמר ב אות לו ואילך) ואין הקב"ה יכול ורוצה שתתפתח בו מחלה מסוכנת, אינו מזניח את הטיפול אפילו בחטאים "קטנים". על כן נענש עם ישראל על כל חטא, והוא סובל לאורך כל ההסטוריה, אבל זו גם זכותו, כי לעולם אין כמות החטאים גדולה כל כך ומחייבת כליה. הקב"ה נוהג עם ישראל בדרך של "בדמיך חיי"(יחזקאל טז ו) [משל לרופא האמור לטפל בשני פצועים; הפצוע הראשון קיבל זריקת הרגעה ולא טופל, ואילו השני טופל בייסורים גדולים והוא נאנק מכאבים. במבט שטחי היטיב הרופא עם הפצוע הראשון והרע עם השני. אולם בחלוף ימים התברר שהפצוע הראשון נפטר בגלל פציעתו שלא טופלה, ואילו הפצוע השני אמנם עדיין סובל, ואף חסר אבר, אבל חי].
ההסטוריה מוכיחה את הנאמר לעיל. עמים ואימפריות שלטו בכיפה מאות שנים והיום אין להם קיום חי (מצרים, אשור, בבל, פרס, יון ורומא. אם כי השאירו חותמם בהסטוריה בארכיאולגיה וכיו"ב; ואף המכונים מצרים למשל אינם המצרים הקדומים). לעומתם עם ישראל כמעט ולא היה אמפריה אדירה. להיפך, תמיד סבל ייסורים, כיבושים וגלויות. אבל עם ישראל חי [כך פירש רד"ק את הפסוק "בסאסאה בשלחה תריבנה"(ישעיה כז ח): "לא עשה הא-ל עם ישראל כמו שעשה עם אויביו ששפך חמתו לשם ואיבדם מן העולם. לא עשה כן לישראל אלא כשהיו חוטאים, במידה נפרע מהם, לא יותר מן המידה].
זהו פשר צחוקו של רבי עקיבא. אמנם הוא שומע קול המונה של רומי, אך הוא יודע שמצב זה יימשך עוד מספר שנים בלבד, ובעתיד הם יכלו. ואילו צרות עם ישראל, המומחשות בשועל היוצא מבית קודש הקדשים, מעידות שתהיה גאולה. ייתכן שהכפל בדברי חכמים "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו"(מכות כד:) בא כנגד שתי התופעות – שלוות הגויים הזמנית, ומנגד ייסורי היהודים המעידים "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי ג יב).
מספרים בשם הגאון מוילנה משל יפה בענין זה: מלך אחד כעס על בנו שסרח, ונשבע לזרוק עליו סלע גדול. כשוך חמת המלך הוא התחרט כמובן, אבל לא ידע איך להפר את שבועתו. בא חכם גדול ויעץ לו לרסק את הסלע הגדול לחצצים קטנים ולזרוק את גרגרי החצץ על הבן. אכן זריקת החצץ תארך זמן רב וגם תכאיב מאוד, אבל הבן יישאר חי; אולי פצוע אבל בחיים. בכל מכה ומכה שסופג הבן הוא מרגיש כאב, אבל הוא שמח ומרגיש את אהבת האב בעצם ייסוריו. ייתכן שזו כוונת הנאמר בהגדה "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו". אוי היה לנו לו רק אחד היה עומד עלינו לכלותינו כמו לשאר הגויים - כי אז לא היתה לנו תקומה. אשרינו ומה טוב חלקנו "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" ואם החצצים מרובים, סימן הוא ש"הקב"ה מצילנו מידם".
על הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר"(בראשית א ה) דרשו: "אצל היהודים הולך היום אחרי הלילה, ואילו אצל הגויים הולך הלילה אחרי היום. הלילה מסמל חושך וייסורים, גלות ופורענות. הרי שהיהודים, תחילה סובלים הם צרות וייסורים, ולסוף זורח להם היום עם שמש ישועה ומרפא. ואילו לגבי אומות העולם הדברים הפוכים. תחילה זורח להם היום, אך סופם הלילה, כדרך שאמרו חכמינו 'צדיקים תחלתן ייסורים וסופן שלוה, והרשעים תחילתן שלוה וסופן ייסורים'(בראשית רבה סו ה) "(אמרי שפר, מובא במעיינה של תורה בראשית עמ' י).
בנחמה גדולה זו מסיים ירמיהו את נבואתו: "כי אעשה כלה בגויים", אבל בעם ישראל משמשים הייסורים רק כמירוק עוונות: "ויסרתיך למשפט – ונקה לא אנקך".