תנ"ך על הפרק - ירמיה מו - חרב היונה / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

ירמיה מו

446 / 929
היום

הפרק

אֲשֶׁ֨ר הָיָ֧ה דְבַר־יְהוָ֛ה אֶל־יִרְמְיָ֥הוּ הַנָּבִ֖יא עַל־הַגּוֹיִֽם׃לְמִצְרַ֗יִם עַל־חֵ֨יל פַּרְעֹ֤ה נְכוֹ֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁר־הָיָ֥ה עַל־נְהַר־פְּרָ֖ת בְּכַרְכְּמִ֑שׁ אֲשֶׁ֣ר הִכָּ֗ה נְבֽוּכַדְרֶאצַּר֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל בִּשְׁנַת֙ הָֽרְבִיעִ֔ית לִיהוֹיָקִ֥ים בֶּן־יֹאשִׁיָּ֖הוּ מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃עִרְכ֤וּ מָגֵן֙ וְצִנָּ֔ה וּגְשׁ֖וּ לַמִּלְחָמָֽה׃אִסְר֣וּ הַסּוּסִ֗ים וַֽעֲלוּ֙ הַפָּ֣רָשִׁ֔ים וְהִֽתְיַצְּב֖וּ בְּכ֥וֹבָעִ֑ים מִרְקוּ֙ הָֽרְמָחִ֔ים לִבְשׁ֖וּ הַסִּרְיֹנֹֽת׃מַדּ֣וּעַ רָאִ֗יתִי הֵ֣מָּה חַתִּים֮ נְסֹגִ֣ים אָחוֹר֒ וְגִבּוֹרֵיהֶ֣ם יֻכַּ֔תּוּ וּמָנ֥וֹס נָ֖סוּ וְלֹ֣א הִפְנ֑וּ מָג֥וֹר מִסָּבִ֖יב נְאֻם־יְהוָֽה׃אַל־יָנ֣וּס הַקַּ֔ל וְאַל־יִמָּלֵ֖ט הַגִּבּ֑וֹר צָפ֙וֹנָה֙ עַל־יַ֣ד נְהַר־פְּרָ֔ת כָּשְׁל֖וּ וְנָפָֽלוּ׃מִי־זֶ֖ה כַּיְאֹ֣ר יַֽעֲלֶ֑ה כַּנְּהָר֕וֹת יִֽתְגָּעֲשׁ֖וּ מֵימָֽיו׃מִצְרַ֙יִם֙ כַּיְאֹ֣ר יַֽעֲלֶ֔ה וְכַנְּהָר֖וֹת יִתְגֹּ֣עֲשׁוּ מָ֑יִם וַיֹּ֗אמֶר אַֽעֲלֶה֙ אֲכַסֶּה־אֶ֔רֶץ אֹבִ֥ידָה עִ֖יר וְיֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ׃עֲל֤וּ הַסּוּסִים֙ וְהִתְהֹלְל֣וּ הָרֶ֔כֶב וְיֵצְא֖וּ הַגִּבּוֹרִ֑ים כּ֤וּשׁ וּפוּט֙ תֹּפְשֵׂ֣י מָגֵ֔ן וְלוּדִ֕ים תֹּפְשֵׂ֖י דֹּ֥רְכֵי קָֽשֶׁת׃וְֽהַיּ֨וֹם הַה֜וּא לַאדֹנָ֧י יְהוִ֣ה צְבָא֗וֹת י֤וֹם נְקָמָה֙ לְהִנָּקֵ֣ם מִצָּרָ֔יו וְאָכְלָ֥ה חֶ֙רֶב֙ וְשָׂ֣בְעָ֔ה וְרָוְתָ֖ה מִדָּמָ֑ם כִּ֣י זֶ֠בַח לַאדֹנָ֨י יְהוִ֧ה צְבָא֛וֹת בְּאֶ֥רֶץ צָפ֖וֹן אֶל־נְהַר־פְּרָֽת׃עֲלִ֤י גִלְעָד֙ וּקְחִ֣י צֳרִ֔י בְּתוּלַ֖ת בַּת־מִצְרָ֑יִם לַשָּׁוְא֙הרביתיהִרְבֵּ֣יתרְפֻא֔וֹת תְּעָלָ֖ה אֵ֥ין לָֽךְ׃שָׁמְע֤וּ גוֹיִם֙ קְלוֹנֵ֔ךְ וְצִוְחָתֵ֖ךְ מָלְאָ֣ה הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גִבּ֤וֹר בְּגִבּוֹר֙ כָּשָׁ֔לוּ יַחְדָּ֖יו נָפְל֥וּ שְׁנֵיהֶֽם׃הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ הַנָּבִ֑יא לָב֗וֹא נְבֽוּכַדְרֶאצַּר֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל לְהַכּ֖וֹת אֶת־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃הַגִּ֤ידוּ בְמִצְרַ֙יִם֙ וְהַשְׁמִ֣יעוּ בְמִגְדּ֔וֹל וְהַשְׁמִ֥יעוּ בְנֹ֖ף וּבְתַחְפַּנְחֵ֑ס אִמְר֗וּ הִתְיַצֵּב֙ וְהָכֵ֣ן לָ֔ךְ כִּֽי־אָכְלָ֥ה חֶ֖רֶב סְבִיבֶֽיךָ׃מַדּ֖וּעַ נִסְחַ֣ף אַבִּירֶ֑יךָ לֹ֣א עָמַ֔ד כִּ֥י יְהוָ֖ה הֲדָפֽוֹ׃הִרְבָּ֖ה כּוֹשֵׁ֑ל גַּם־נָפַ֞ל אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ ק֣וּמָה ׀ וְנָשֻׁ֣בָה אֶל־עַמֵּ֗נוּ וְאֶל־אֶ֙רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַיּוֹנָֽה׃קָרְא֖וּ שָׁ֑ם פַּרְעֹ֤ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ שָׁא֔וֹן הֶעֱבִ֖יר הַמּוֹעֵֽד׃חַי־אָ֙נִי֙ נְאֻם־הַמֶּ֔לֶךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ כִּ֚י כְּתָב֣וֹר בֶּֽהָרִ֔ים וּכְכַרְמֶ֖ל בַּיָּ֥ם יָבֽוֹא׃כְּלֵ֤י גוֹלָה֙ עֲשִׂ֣י לָ֔ךְ יוֹשֶׁ֖בֶת בַּת־מִצְרָ֑יִם כִּֽי־נֹף֙ לְשַׁמָּ֣ה תִֽהְיֶ֔ה וְנִצְּתָ֖ה מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃עֶגְלָ֥ה יְפֵֽה־פִיָּ֖ה מִצְרָ֑יִם קֶ֥רֶץ מִצָּפ֖וֹן בָּ֥א בָֽא׃גַּם־שְׂכִרֶ֤יהָ בְקִרְבָּהּ֙ כְּעֶגְלֵ֣י מַרְבֵּ֔ק כִּֽי־גַם־הֵ֧מָּה הִפְנ֛וּ נָ֥סוּ יַחְדָּ֖יו לֹ֣א עָמָ֑דוּ כִּ֣י י֥וֹם אֵידָ֛ם בָּ֥א עֲלֵיהֶ֖ם עֵ֥ת פְּקֻדָּתָֽם׃קוֹלָ֖הּ כַּנָּחָ֣שׁ יֵלֵ֑ךְ כִּֽי־בְחַ֣יִל יֵלֵ֔כוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת֙ בָּ֣אוּ לָ֔הּ כְּחֹטְבֵ֖י עֵצִֽים׃כָּרְת֤וּ יַעְרָהּ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה כִּ֖י לֹ֣א יֵֽחָקֵ֑ר כִּ֤י רַבּוּ֙ מֵֽאַרְבֶּ֔ה וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מִסְפָּֽר׃הֹבִ֖ישָׁה בַּת־מִצְרָ֑יִם נִתְּנָ֖ה בְּיַ֥ד עַם־צָפֽוֹן׃אָמַר֩ יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֤י פוֹקֵד֙ אֶל־אָמ֣וֹן מִנֹּ֔א וְעַל־פַּרְעֹה֙ וְעַל־מִצְרַ֔יִם וְעַל־אֱלֹהֶ֖יהָ וְעַל־מְלָכֶ֑יהָ וְעַ֨ל־פַּרְעֹ֔ה וְעַ֥ל הַבֹּטְחִ֖ים בּֽוֹ׃וּנְתַתִּ֗ים בְּיַד֙ מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֔ם וּבְיַ֛ד נְבֽוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל וּבְיַד־עֲבָדָ֑יו וְאַחֲרֵי־כֵ֛ן תִּשְׁכֹּ֥ן כִּֽימֵי־קֶ֖דֶם נְאֻם־יְהוָֽה׃וְ֠אַתָּה אַל־תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַעֲק֛וֹב וְשָׁקַ֥ט וְשַׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃אַ֠תָּה אַל־תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה כִּ֥י אִתְּךָ֖ אָ֑נִי כִּי֩ אֶעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָֽל־הַגּוֹיִ֣ם ׀ אֲשֶׁ֧ר הִדַּחְתִּ֣יךָ שָׁ֗מָּה וְאֹֽתְךָ֙ לֹא־אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֙יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

חרב היונה

בפרקנו מתאר ירמיהו את נפילת מצרים בידי מלך בבל.

בתרבות זמננו מסמלת היונה את השלום, אך גם היונים שבתוכנו יודו שהיונים המצויות במקורותינו אינן רומזות לשלום דווקא. יש ליונה מעלות להתגדר בהן: היא זו שבישרה על תום תקופת ההרס של המבול (בראשית ח יא); ישראל נמשלו ליונה התמה והצנועה (שיר השירים ב יד); המצוות בכללן נמשלו לכנפי היונה (ברכות דף נג:) ומצוות תפילין בפרט (שבת דף קל.). אבל המקור של יונת השלום, כנראה, אינו קן יהודי. בפרקנו מצאנו דווקא ביטוי הפוך "הרבה כושל גם נפל איש אל רעהו, ויאמרו קומה ונשובה אל עמנו ואל ארץ מולדתנו מפני חרב היונה"(ירמיהו מו טז).

לפי כל המפרשים הפסוק מתאר את מפלת המצרים מפני צבא בבל. כשרבו הנכשלים והנופלים בין חיילי פרעה, מתכוננים שרידי הצבא המצרי לנוס חזרה אל ארצם מפני "חרב היונה - היא חרב נבוכדנצר" (אברבנל; מלב"ם; מצודות). מתברר שה"יונה" שבפסוקנו אינה העוף התמים והצנוע, אלא מילה אחרת שבאה לתאר את צבאו האכזרי של האויב מצפון.

הפירוש הרווח ביותר הוא שהמילה "יונה" היא פועל "בינוני נקבה בבנין קל משרש 'ינה' ופירושה המשחתת, המשמידה, כאמור 'אמרו בלבם נינם יחד'(תהילים עד ח) "(דעת מקרא כאן. ופירוש הפסוק בתהילים, שהגויים אמרו על עם ישראל 'נהרגם ביחד', וכן פירש רד"ק: "נינם יחד – נהרגם כמו חרב היונה"). רד"ק פירש "יונה" מלשון אונאה בהוראה של "אונסת". גם מצודת ציון פירש "מלשון אונאה וענינו עושק הגוף והממון". וכן במצודת דוד "זה חרב נבוכדנצר המאנה ואונסת לעשוק הגוף והממון". המפרשים מביאים ראיות מפסוקים נוספים שבהם לשון "יונה" באה במובן של אונס ועושק: "הוי מוראה ונגאלה העיר היונה"(צפניה ג א); "והאכלתי את מוניך את בשרם…"(ישעיהו מט כו). אברבנאל מוסיף שגם הפסוק "ולא יונו עוד נשיאי את עמי"(יחזקאל מה ח) מכוון לאונס, לעושק ולהריגה של הנשיאים את צאן מרעיתם.

אברבנאל עצמו פירש את המילה "יונה" מלשון ההונאה, דהיינו רמאות וערמה, אך בלא אונס ועושק המציינים פעולה של כוח פיזי: "חרב היונה - הוא נבוכדנצר. וקראו יונה לפי שכל בני האדם היו נכנעים לפניו בהונאת דבריו". יש לציין שהפסוקים הרבים בספר יחזקאל שבהם מדובר על הונאת הנשיאים את העם מסייעים לפשט של האברבנאל, שמדובר בהונאת דברים ללא שימוש בכח, שכן לא מצינו שהנשיאים השמידו ואנסו את העם באופן פיזי.

לתרגום יונתן שיטה אחרת בפירוש הפסוק: "חרבא דסנאה דהיא כחמר מרוויא", ובעקבותיו פירש רש"י "היונה לשון יין". מה עניין יין המשמח לבב אנשים אצל חרבות והרג? מהר"י קרא פירש: "מפני חרב היונה – חרב נבוכדנצר שהייתה שבעה מדם צרים כשיכור מיין. היונה – לשון יין". ואולי יש כאן רמז להלכה שמשכרים את הנדון למוות לפני מותו. כך שנינו: "אמר רב חסדא, היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתיטרף דעתו, שנאמר 'תנו שכר לאובד ויין למרי נפש'(משלי לא ו) "(סנהדרין מג.; וכן פסק הרמב"ם במשנה תורה סנהדרין יג ב; וגם כיום המנהג כך).

ברם נראה שירמיהו רומז כאן לדבריו בסוף פרק כ"ה, לפסוק הדומה לפסוקנו: "כי היתה ארצם לשמה מפני חרון היונה ומפני חרון אפו"(ירמיה כה לח), וגם שם תרגם יונתן: "חרב סנאה דהיא כחמר מרוויא" [=חרב השונא שהיא כיין המשכר]. אחד המוטיבים המרכזיים בנבואה שם הוא כוס יין חמה: "קח את כוס היין החמה הזאת מידי והשקיתה אותו את כל הגויים אשר אנוכי שולח אותך אליהם ושתו והתגועשו והתהוללו מפני החרב אשר אנוכי שולח בינותם. ואקח את הכוס מיד ה' ואשקה את כל הגויים אשר שלחני ה' אליהם"(ירמיהו כה טו-יז).

גם אצל נביאים אחרים מסמלת הכוס את האבדון. ישעיהו מנבא: "אשר שתית מיד ה' את כוס חמתו, את קובעת כוס התרעלה שתית מצית"(ישעיה נא יז); "הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה, את קובעת כוס חמתי, לא תוסיפי לשתותה עוד"(ישעיה נא כב). יחזקאל מנבא על "כוס שמה ושממה"(יחזקאל כג לג), ורימיהו עצמו קורא לאסון "כוס" בלא שום תואר לוואי, "גם עליך תעבור כוס"(איכה ד כא). הכוס מציין אפוא אסון וממילא גם היין נתפס כאן כגורם לאסון, הרס ואבדן. בדיוק כמו שתגרום חרב נבוכדנצר, ולכן חרבו היא חרב היונה [=חרב היין, כוס התרעלה].

המלבי"ם מפרש שם בסוף פרק כ"ה: "מפני חרון היונה - שהוא נבוכדנצר שהיה דגלו צורת יונה. שזה היה דגל מלכות אשור ובבל, על שם מלכה קדומה שנקראה כן".

נסיים בפירוש של הרב יעקובסון: "חרב היונה - כלומר חרב נבוכדנצר הבאה כעונש למעשה אונאה של פרעה"(חזון המקרא ח"א הפטרת בא עמ' 161). לפי פירוש זה הביטוי אינו מתאר את העונש של מצרים אלא דווקא את החטא שלהם, ואינו מתייחס למלך נבוכדנצר אלא למלך פרעה. שכן החטא ועונש חד הם, מידה כנגד מידה. היונה כאן מציינת גם את תיאור חטאי מצרים וגם תיאור קיצם ועונשם. "וכן אמר ירמיהו 'תייסרך רעתך'(ירמיה ב יט), שהפעולה עצמה היא תהיה התשלומין שלה"(נפש החיים שער א פרק יב; ועיין בלכתך בדרך קיץ תשס"ב עמ' 109).

יהי רצון שנזכה במהרה ליונה שתבשר את סוף עידן החורבן ולזמן שלום אמיתי.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך