קולה כנחש ילך
לשונם של הנביאים עשירה היא בדימויים מעולם החי והצומח. מטרתם של הדימויים היא לקרב את המסר הנבואי אל עולמם החקלאי של רוב שומעיו, ובה בעת לפשט ולהסביר את התכנים המופשטים של הנבואה, בשפה המובנת לכל. בפרקנו ישנו דימוי אחד שאינו מובן; במקום לקרב את הנבואה להבנת המאזין, על ידי שימוש בדוגמא חיה מהטבע, נדמה שהוא מרחיק את ההסבר, כיוון שאינו מתאר לכאורה מציאות נכונה.
ירמיהו מנבא את כיבוש מצרים על ידי נבוכדנצר מלך בבל ומתאר את קריסת צבא שכירי החרב של מצרים, אשר נסו מפחד האויב: "קולה כנחש ילך כי בחיל ילכו ובקרדומות באו לה כחטבי עצים"(ירמיה מו כב). בפשטות הדימוי "קולה כנחש ילך" מכוון לצעקות האיומות של המצרים, למראה האויב שבא בחיל כבד, ובקרדומות להכרית עצי יערה, כלומר את מצרים. כך מצאנו במפרשים: "קול צעקת מצרים ילך למרחוק כקול נחש"(רד"ק); "קול מצרים ישמע למרחוק כמו קול הנחש הנשמע למרחוק"(מצודת דוד).
ברם הדימוי קשה מאד, שהרי לנחש אין קול, ובודאי לא קול הראוי לשמש דימוי לזעקת אימים. ומקרא מפורש הוא "אם ישוך הנחש בלא לחש..."(קהלת י יא) - "נחש צפעוני שלא ישְׁמַע לחש שיזיק"(אבן עזרא).
ואפשר שלכן מביא מהר"י קרא על אתר פירוש המגביל את קול הנחש הצועק לסיטואציה אחת מוגדרת: "קול מצרים ילך כקול נחש, שמכניס עצמו אחת בשנה בין שני אילנות הדבוקים זה בזה ומפשיט עורו מעליו... מן הקללות שקללו הקב"ה בשביל אדם וחוה". אם אגדה היא נקבל, ואם לדימוי הטבעי – הרי שגם תהליך השלת העור נעשה בדממה כנאמר במדרש "ובשעה שהנחש מפשיט את עורו, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע"(פרקי דר' אליעזר לד. ואמנם ייתכן שהנחש משמיע קול בתדרים שאין האוזן האנושית יכולה לשמוע)!
רש"י מפנה ל"ל"ב מדות דרבי אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי", וכך שנינו במידה השתים-עשרה מאותן מידות שהתורה נדרשת בהן: "דבר שבא ללמד ונמצא למד... כגון 'קולה כנחש ילך' – ולא שמענו כנחש שהולך קולו מסוף העולם ועד סופו? וכשבא למפלתן של מצרים הוא אומר כשם שהולך קולו של הנחש כך הולך קולה של מצרים? – שבשעה שאמר הקב"ה לנחש 'על גחונך תלך' ירדו מלאכי השרת וקצצו את רגליו וידיו. והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו. בא הנחש ללמד על מפלתן של מצרים – ונמצא למד". קול הנחש אינו המשל, לפי רש"י, אלא הנמשל (שנמצינו למדים מההשוואה למצרים שגם הנחש שבדרך כלל אינו משמיע קול, השמיע קול חזק כשקצצו את ידיו ורגליו). ובעצם לא נוסף דבר להבנת פסוקנו.
על פי הדימוי לנחש הקדמוני, ממשיך המלבי"ם ומסביר את הפסוק כולו: "ציור הנחש שהיו לו רגליים ונקצצו ע"י חטאו, ובזה מצייר את מצרים שקצצו רגליהם לבל יוכלו ללכת ממקומם חוץ לארצם, כי בחיל ילכו האויבים, והחיל בא לה כקרדומות לקצץ רגליהם". אמנם גם המלבי"ם אינו מתייחס לקול הנחש.
לכן מפרש דעת מקרא בדרך שונה. הדימוי של קול מצרים להליכת הנחש אינו מכוון לא לקול הנחש ולא לחוזקו אלא להליכתו של הנחש שהיא דווקא נמוכה ושפופה. קולה של מצרים שהיה נשמע קודם כשאון (בפסוק י"ז: "קראו שם פרעה מלך מצרים שאון...") ההולך למרחוק בבטחה ובמהירות, ילך עכשיו לאט כהליכתו של נחש, שהיא איטית, הססנית ושפלה. והכוונה שקולה של מצרים ילך כהליכתו של נחש שהיא נמוכה, כגון "ושפלת מארץ תדברי, ומעפר תישח אמרתך, והיה כאוב מארץ קולך, ומעפר אמרתך תצפצף" (ישעיהו כט', ד'). (כך הדימוי לקול הנחש אינו של צעקה החזקה כקול הנחש, אשר אינו חזק כלל, אלא היחלשות שאון פרעה ומצרים לכדי קול חלוש של תנועת הזחילה הנחשית).
אם כך, יתכן שבכוונת מכוון הביא ירמיה את הנחש הקדמוני מפרשת בראשית אל תיאור מפלת מצרים. הלא הנחש הוא סמל הגאווה וההתנשאות שרצה להיות מלך על כולם, ו"שאף את מה שהיה לו נטלו ממנו"(סוטה ט:). כך פרעה ומצרים, בתחילה - "לי יאורי ואני עשיתיני", והוא, פרעה, "התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו". והתנין, הנחש הזה, מסמל בסופו את חרפת נפילתו "קולה כנחש ילך", מידה כנגד מידה, כי סוף כל בעל גאווה - להשפלה נוראה. ואז כשתיפול מצרים "ושב יעקוב ושקט ושאנן ואין מחריד"(ירמיה מו כז).