פסוק יח:ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'. הנה העולם מקשים על יהודה דמה היה כונתו הלא ללעג ולקלס יהיה נחשב בעיני יוסף מושל הארץ. הלא בתחלה אמר יהודה להיות כל העשרה אחים עבדים וגם בנימין אשר נמצא הגביע בידו יהיה עבד ואח"כ כשנתרצה יוסף באחיו הקטן והמה יעלו אל אביהם נגש אליו לדבר אתו קשות. אבל נראה לבאר כי בלאו הכי גם קשה מה היה לו ליכנס בדבר זה. ואי משום שיהודה היה רוצה ליתן השגחתו על בנימין ג"כ לא היה מגיע כלל שכל שאר אחיו ילכו אל אביהם ולהיות הוא לבדו נשאר במצרים אצל בנימין ולשום עינא פקיחא עליו וגם ליוסף היה ניחא מאוד שגם יהודה יהיה נשאר שם והיה משימו לשר הצבא כאחד הגדולים כי היה גבור שבגבורים ונראה דתחילה היה כוונת יהודה דהקב"ה אמר לאברהם על זרעו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה והקב"ה חשב לעשות כל אלה שיתגלגל הדבר עד שיהיו מוכרחים בניו של יעקב להתעכב במצרים ולהוריד אח"כ גם יעקב אביהם אחריהם עם כל בני ביתו כדי להשתקע אתם שם בגלות ולכך קיבל באהבה והיינו כולנו לו לעבדים. אבל אחר ששמע ואתם עלו לשלום אל אביכם ורק בנימין יהיה נשאר שם ונסתר כוונתו ולכך ויגש אליו יהודה. או י"ל בתחלה חשב יהודה שהוא היה אשר בצע אמרתו במכירת יוסף וזהו יום הגמול אשר השיב לו ה' גמולו בראשו. והא דנמצא הגביע באמתחת בנימין הוא רק לבקשת תואנה עליו ע"כ קיבל תחלה להיות כולם עבדים אבל אחר שראה שהדברים הם בהיפך כי באמת בנימין לא חטא כלל ויוסף לא ביקש רק בנימין לכך ויגש אליו יהודה:
פסוק יח:איתא במדרש אמר יהודה ליוסף כתיב בנימוסין שלנו ואם אין לו ונמכר בגניבתו וזה יש לו לשלם והוא תמוה דזה יהיה לשחוק בעיני יוסף דמי יכריח אותו לציית לדין תורה ומה איכפת ליה בנימוסין שלנו אבל נראה דיהודה בא עליו במרמה בממ"נ אם לבני נח אנו נחשבים א"כ אנו עשרה אנשים מעידים באיש פלוני שהוא מנוקה מכל עון ולא מצאו בו שום דופי וכי תאמר שאנו פסולים להעיד כי אחינו הוא הלא בן נח אין לו שאר מן האב אלא מן האם. וצ"ל דכישראל אנו נחשבים אצלך ושפיר אמר כתיב בנימוסינו ואם אין לו ונמכר בגניבתו רק יהודה מתירא אולי יאמר יוסף איני דן אתכם כבני נח רק אני דן אתכם בנימוסי מצרים אשר לא יועיל בריבוי עדים רק האיש אשר נמצא הגביע בידו מות יומת ואני מוותר עמו שיהיה לי רק עבד לכך אמר כי כמוך כפרעה. מה פרעה מלך אף אתה מלך מה פרעה גוזר ואינו מקיים גם אתה גוזר ואינו מקיים. היינו מה פרעה גוזר בנימוסי מצרים ואינו מקיים דבנימוסי מצרים כתיב דעבד לא יהיה מלך ואעפ"כ המליך אותך על ארץ מצרים א"כ אין לך טענה דה"ה שהיכולת בידך לעבור על נמוסיהן רק בתחלה ירא לאמור איזה התנצלות כי ראה שהוא וכל אחיו נלכדים עם בנימין כאשר הוא ע"פ נימוסיהן אבל אחר שאמר יוסף שהמה יעלו לשלום אל אביהם מיד ויגש אליו יהודה.
פסוק יח:(אמר המעתיק הגם שאינו מן הראוי לערב דברי בתוך דברי הרב הגאון המחבר ולעמוד במקום גדולים מ"מ לא אוכל להתאפק מלכתוב כאן מה שפירשתי המדרש הזה שהביא הרב כאן זה כמה שנים קודם שבא לידי פירוש הרב המחבר ז"ל על התורה. דהנה יש להתבונן היכי רמיזי שום רמז בקרא שאמר יהודה כתיב בנמוסינו וכו' ונראה דהוקשה להם לחז"ל כמה דברים בדברי יהודה דהנה תחלה כתיב שאמרו כל האחים אל האיש אשר שלח יוסף אחריהם האיש אשר ימצא מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים והוא השיב להם גם עתה כדבריכם כן הוא אשר ימצא אתו הוא יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים. דהאיך שייך לומר כדבריכם כן הוא כיון שפסק דין שפסק הוא אינו מספיק לפסק שלהם. ורש"י רצה ליישב הלשון כדבריכם כן הוא מן הדין אבל אני אעשה לכם לפנים משורת הדין ועכ"פ הלשון הוא דחוק. ועוד יש לתמוה כשבאו אח"כ לפני יוסף היה יהודה לבדו ראש המדברים ואמר ליוסף הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו. למה קיבל על עצמו לחייב יותר ממה שאמר האיש אשר על בית יוסף שבנימין לבד יהיה עבד שבוודאי האיש אשר על בית יוסף יכוון לדון ע"פ נמוסיהון והוא היה פוטר את כולם חוץ מבנימין ורק הוא יהיה עבד ועוד כיון שיוסף וויתר לו בעצמו ואמר כמו האיש אשר על ביתו שהמה ילכו לשלום אל אביהם ובנימין לא יומת רק יהיה לו עבד למה ויגש אליו יהודה לדבר אתו קשות ואמר לבסוף שבנימין ואחיו יעלו אל אביהם והוא לבד ישאר עבד. ונראה לבאר דידוע דהאיש אשר שלח יוסף אחריהם הוא מנשה בן יוסף שהיה המליץ ביניהם שדיבר עמהם בלה"ק ויוסף עשה את עצמו כאלו לא מכיר בלה"ק ובתחלה שלא היו יודעים שהגביע היה מונח באמתחת בנימין לבוא עליהם בעלילה והיו בטוחים שלא ימצא אצלו קבלו דין עובדי כוכבים ומזלות דמי שגונב דבר מבית המלך אחת דתו להמית והנלוים אל הגנב המה יהיו עבדים ומנשה אמר להם כדין תורה דמי שאין נמצא הגניבה בידו אף שהוא מתלוה עם הגנב הוא נקי והאיש הגונב אינו חייב מיתה אף שגונב דבר מבית המלך וזה שאמר להם ואתם כדבריכם שאתם מדברים בלה"ק ודאי יש לכם דין תורה כן הוא ראוי לפסוק שאתם נקיים והוא יהי' רק עבד וכן מצינו בלשון שאמר יוסף אל אחיו כי פי המדבר אליכם שפירשו פי המדבר אליכם בלה"ק וכן יש לפרש כדבריכם כן הוא שאתם מדברים בלה"ק. ומעתה לפי דברי האיש נכנס ספק בלבם מאין לו לאיש הלזה שחשבוהו למצרי לידע דין תורה דמזה לא ידע אז שום אדם רק יעקב ובניו ששמרו את התורה רק חשבו אולי זה האיש היה זמן מה בעבר הנהר שלמד שם ודבר בלה"ק ויוכל להיות שהיה זמן מה בבית יעקב ושמע שם דרך מקרה דין תורה בנידון כזה אבל היה כאן עוד דבר שע"י כך התחילו לספק בכל מעשי יוסף עד שהיה ראוי להם לחקור עליו מי זה האיש יוסף ומאיזה אומה הוא כי הנה יוסף אסר את שמעון לעיניהם ולאחר שהלכו משם הוציאו מבית האסורים והאכילהו ובוודאי שמעון סיפר זאת לאחיו כשחזרו למצרים ומי לא יתפלא על מעשים כאלו ע"כ כששמע מהאיש אשר על בית יוסף שפסק דין תורה צירף כל הספיקות שהיה לו על יוסף ומעשיו ובא לנסות את יוסף בעצמו האיך ידין הוא בדבר זה. ובא בדבר חדש שאינו לא דין תורה ולא דין אומות ואמר שהמה כולם וגם בנימין יהיו עבדים לנסות אותו היאך ידין הוא וכיון שדן יוסף כמו שדן האיש אשר על ביתו שהמה כולם יהיו נקיים ובנימין לבד ישאר שם לעבד ודן קרוב לדין תורה אז חשב יהודה דאולי זה הוא יוסף דכיון שאמר דאינו מכיר בלה"ק ומהיכן למד לדין דין תורה וליכא למימר ששמע בדרך מקרה דבר זה בבית יעקב הא לפי דבריו אינו מכיר בלה"ק כלל ע"כ מיד ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני. היינו שאמר בפני המצרים שיש לו לדבר עמו דבר סוד באזנו לבדו היינו שרוצה לדבר עמו בלה"ק דבר סוד דמסתמא לא רצה לדבר עמו בלה"ק שלא היה רוצה יוסף שידעו המצרים שהוא מכיר בלה"ק ולכך העמיד מליץ בינותם. ולכך נתחכם יהודה כשרצה לנסות את יוסף לדבר סודו בלה"ק באזני יוסף לבד והתחיל לדבר עמו קשות ככל הכתוב בפרשה ורמז לו בכל דבריו שדיבר עמהם מתחלה ועד סוף שהוא דברי ערמומית ועלילות ושהוא חושדו שהוא רק כמתנכר אליהם ולא איש מצרי הוא. וסיים בסוף דבריו כיון שאתה רוצה לדון אותנו בדין תורה היה לך לדון בדין תורה ממש ולא דרך פשרה דבנימוסינו כתיב ואם אין לו ונמכר בגניבתו וזה יש לו לשלם וא"ת שהגביע כל כך חשוב בעיניך שאתה מנחש בו וחייב לשלם דרך קנס ממון הרבה אביו עשיר מופלג הוא והוא יעלה אל אביו ואנכי אהיה עבד אצלך עד שישלח הממון לכאן וזה כוונת המדרש שיהודה אמר ליוסף כתיב בנימוסינו ואם אין לו ונמכר בגניבתו וזה יש לו לשלם וע"כ מיד כששמע יוסף מיהודה שהוא מסופק בו שאולי הוא יוסף בעצמו ולא יכול יוסף להתאפק וגו'):
פסוק יח:איתא במדרש אמר יוסף לאחיו הרגלתם בכך כי אמו של בנימן גנבה ג"כ את התרפים מאביה ולמד ממעשיה ואמר יוסף כי ניחש זאת בגביע שלו ולכאורה יש לתמוה על יוסף הצדיק שיזכור אמו לחטא באומרו על צדקת כזו שחטאה ח"ו. אבל הענין כך הוא. ומתחילה נקדים לתרץ קושית העולם דמקשים בפרשה שלפניו דדנו ק"ו בעצמם הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב הלא דברי שטות היה התנצלות הזה דלמא הכסף הוצרכו להשיב מפחד ניחוש הגביע ואימת הגביע נפל עליהם שיהיה מנחש בגביע ויהיה נחשב להם לעון. ועוד דבוודאי קצינים מופלגים וחשובים היו ולא איכפת להו בממון כלל רק הגביע לנחש בו אשר נפלאה אהבתו לכל אדם וזה אינו דבר השוה לכל דבר כאשר באמת גם לו גם להם לא היה דבר כזה באמת חשק ומתאוה לגונבו. וי"ל ובחדא מחתא מחתינהו דכך היה התנצלותם דמה היה לנו למהר לשאת אותו למצרים ברוב מתנות כי ממ"נ אם ינחש בגביע יראה כי שלא בזדון נעשתה זאת ואם לא ינחש בו לא ידע כלום ואעפ"כ מהרנו לשוב אליך כי לא חפצנו ח"ו בגזל ואיך נגנוב את הגביע כדי לנחש בו שהוא עונש חמור דבן נח שעשה כישוף חייב מיתה. וע"כ אמר להם יוסף דיפה דנתם ויפה אמרתם שלא גנבתם אותו לנחש בו רק שלא רציתם לעבור על לפני עור לא תתן מכשול לבל אכשל בכישוף גנבתם אותו כי הורגלתם בכך. דאיתא במדרש דרחל גנבה את התרפים אשר לאביה כי לבן היה שואל בתרפים וגם אתם עשיתם כזאת ואם כן לא הזכיר זאת לאמו לגנאי רק לזכות:
פסוק יט:אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח. יש לפרש הא דשאל להם על אחים אף דראה כאן עשרה אחים היינו דוודאי דיש לכם עוד אח לשמש אביכם הזקן אשר אמרתם כי וודאי לא הלכתם כולכם מאביכם לבל ישאר אחד לשמשו:
פסוק כ:ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו. יש לדקדק מה בא לומר בזה. ונראה לבאר דאיתא ברש"י פרשת ויחי שמעון ולוי אחים מי הם בני השפחות לא היו כי לא היה שנאתן שלימה דכתיב והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגם יששכר וזבולן לא היו הא לא היו רשאי' לדבר בפני אחיהם הגדולים מהם. ולכאורה יש להבין דהיה לפרש טעם שאינן יכולים לדבר בפני אחיהם הגדולים מהם גם בבני השפחות. אבל נראה דאיתא בזוהר דדוקא אחיו מן האם מחויב לכבד הגדולים ממנו אבל לא אחיו מן האב כי הלימוד מאת אמך הוא לרבות אחיך הגדול. ואמרינן היכא דקאי קאי. ולכך מרבינן דוקא אחיו מן האם אבל לא אחיו מן האב. ולכך בבני השפחות לא הוי מצי למימר הטעם דמשום כבוד אחיהם הגדולים לא היו יכולין לדבר בפניהם כי באמת לא היו מחוייבים בהכי כי היו מאם אחרת משא"כ ביששכר וזבולון שהיה להם ולאחיהם הגדולים שהם כולם בני לאה אב אחד ואם אחת שפיר לא היו רשאין לדבר לפני אחיהם הגדולים מפני שמחוייבין בכבודן. וזה הענין נמי כאן דלכאורה קשה וכי בנימין הצדיק יעשה כזאת ויניח אחיו הגדולים לשוט בארץ ולצאת למרחקים להביא טרף ומזון לביתם והוא יושב שקט בביתו וכי זה היה דרך הטוב והישר בעיני אלקים ואדם. ולכך אמר ויותר הוא לבדו לאמו ואם כן אינו מחויב כלל בכבוד אחיו הגדולים. ועוד אמרו אף אם היה מחויב בכבוד אחיו הגדולים מ"מ ואביו אהבו ואם הוא ישאר בבית יש לאביו יותר משיבת נפש ממה שיהיה לו אם ישאר בבית אחד משאר בניו והוי כבוד אביו בזה וכבוד אביו הוא קודם לכבוד אחיו הגדולים כדאיתא בגמ' אם אמר לו אביו השקיני מים ואמו אומרת לו השקיני מים אביו קודם דהוא ואמו חייבים בכבוד אביו וכאן הוא כמו כן:
פסוק כב:ונאמר אל אדוני לא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת. ויש להבין כי בימים מעטים שיהיה עם אחיו על הדרך וישוב אח"כ אל אביו לא היה יכול לעזוב את אביו. וכי בן קטן היה דהא יוסף לא ביקש בפעם ההוא מהם רק שיביאו בנימין עמהם כדי לברר אם הם מרגלים או לא ומה זה שהשיבו לו באותו הפעם ועזב את אביו מת. ונראה לבאר דהם לא ידעו אז הפירוש בזה דאמר יוסף אשימה עיני עליו כי יש לפרשו באחד משני אופנים האחד הוא דכוונתו בזה להשים עינו עליו היינו השגחתו תהא עליו לבל יארע לו שום דבר רע אם יהיה אצלו והפירוש השני הוא דכוונתו היה רק שימת עין אם הוא זה שאמרו עליו ילד זקנים קטן שלא חטפי נער יהיה מי שיהיה מן השוק ויאמרו זה הוא אחינו הקטן שאמרנו. ולכך אמר ואשימה עיני עליו היינו שאנחש בגביע אם הוא אחיכם הקטן אשר אמרתם רק הנפקותא אשר יש בין שני כוונות האלו. נראה כך דאם הוא כפירוש הא' האמת שישים עליו השגחתו נמצא שדעתו בזה שיהיה אצלו במחיצתו ימים רבים והוא ישים עינא פקיחא עליו כי על שעה ורגע אחד לא שייך השגחה כלל אבל אם פירוש השני הוא אמת א"כ היה כוונתו רק לברר הדבר על ידי הקטן אם אינם מרגלים שנוח לפתותו בדברים לומר האמת ע"כ התחכמו ואמרו לו אם בשימת עינך עליו בשימת השגחה ודעתך שיתעכב אצלך ימים רבים ועזב את אביו ומת:
פסוק כה:ויאמר אבינו שבו שברו לנו מעט אוכל. הא דאמר להם יעקב לשבור רק מעט אוכל. נראה דיעקב היה רוצה בזה להטעות את יוסף שלא יבקש את בנימין דווקא בפעם הזאת דיוסף היה הפותר שיהיה ז' שנים שובע ואח"כ ז' שני רעב ויעקב ידע דבזכותו לא יהיה רק ב' שנים רעב וכדי ליתן להם את שמעון אחיהם רצה לדחותו באותו פעם שיש לו שום אונס שלא יכול לשלח את בנימין בפעם הזאת וכיון שלא יקנו רק מעט אוכל לזמן מועט ממילא יהיו מוכרחים לבוא אח"כ עוד למצרים לשבר אוכל ואז ע"כ יהיה מוכרח לשלח בנימין והוא לא היה דעתו באמת לשלח עוד למצרים שחשב שיספיק מעט האוכל עד שיכלו שני שנים של רעב וזה שאמר יהודה ונאמר לא נוכל לרדת כי לא נוכל לראות פני האיש ואחינו הקטן איננו אתנו כי אי אפשר להטעות אותו בשום ענין:
פסוק כז:ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי וגו'. הא דהקפיד לשלח בנימין משום דשנים ילדה לו אשתו. נראה דשנים הם זוגות ויש סכנה בשנים ולכך אסור לשתות ב' כוסות בבת אחת כי ה' הוא אל אחד ועבודת כוכבים ומזלות הוא אל אחר ולכן בשנים יש רשות לשטן לקטרג כי חדא מינייהי נקט לדידיה ולכך הפציר בניו לבל ליקח אותו ממנו:
פסוק כט:ולקחתם גם את זה מעם פני וקראהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאולה. נראה לבאר דיעקב ראה בנבואה ששבט אחד יחלק לשנים ולכך לא ציער את עצמו הרבה על יוסף בחשבו שבשביל שיחסר יוסף מתחלק שבט אחד לשנים להיות במספר שבטי י"ה אבל השתא ולקחתם גם את זה והורדתם את שיבתי ברעה שאולה כי סימן רע הוא לי אם ימות א' בחיי ולא יהיה במספר י"ב שבטי י"ה:
פסוק ל:ועתה כבואי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו. נראה לבאר דידוע דבן שנולד יש לו קצת אחיזה או בנשמת האב או בנשמת האם וזהו בראות רחל בהקשותה בלדתה סברה שהוא ג"כ ימות בזמן מועט דיש לו אחיזה בנשמתה ולכך קראה לו בן אוני לשון אנינות אבל אביו קרא לו בנימין בן ימיני שידע שיש לו אחיזה בנשמתו וזה שאמר יהודה ונפשו קשורה בנפשו שיש לו אחיזה בנשמת האב:
פסוק לא:והיה כראותו כי אין הנער ומת והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה. נראה לבאר דאין הכוונה שימות לקול חרדה כי ח"ו לחשוב על יעקב כזאת שהוא מדת פחותי הערך רק הענין הוא דכבר היה ליעקב סימן במות אחד מבניו בחייו שירש גיהנם וגם ידע יעקב כי בשביל שרחל גרמה ליעקב שהוצרך להיות עבד עוד ז' שנים שזרעה יהיו עבדים ולכך היה נחמת יעקב כי לא מת יוסף רק היה נמכר לעבד כי כך ראוי לעונש רחל אבל בראותו כי בנימין לוקח לעבד א"כ בזה נתקיים העונש וישפוט כי מת יוסף וזהו והיה כראותו כי אין הנער ומת פירושו של ומת הוא כשיגיע עת קצו למות וימות אז יהיה יורד ביגון שאולה כי יחשוב שיהיה יורש גיהנם:
פסוק לב:כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים. הנה באמת יש להבין מה היה ערבות של יהודה כי לולא זאת בלא"ה היו מתים ברעב וא"כ אין ערבות שלו כלום אבל העיקר שהיה יעקב מתירא כי כאשר יהיה בנימין נשקע במצרים יבוא לידי עבירות זנות וכדומה כי היא ערות הארץ אבות הטומאה וזה מיתה נצחיית ולא חש על מיתה זמניית רק על מיתה נצחיית ולכך גם יהודה בערבות שלו ערב בשני עולמות וזהו וחטאתי לאבי כל הימים. ועוד יש לפרש דיעקב הוצרך להעמיד י"ב שבטים ובנימין מן המנין וא"כ אם יארע לו תקלה וחטאתי לאבי כל הימים גם בעוה"ב שהסימן הוא שירש גיהנם גם ידוע דלכך לקח יעקב דווקא יהודה לערב ולא לאחד משאר השבטים כי יהודה היה מלך ולו העוז והכח להציל וכן הוא במדרש ויגש אליו יהודה כי הנה המלכים נועדו זה יהודה ויוסף שנתיעדו יחדיו ואם לא יציל אותו מיוסף יורידהו מגדולתו ואינו מלך והנה בתמר היה ליהודה תירוץ כי חשבה לקדשה רק קדשה נמי אסורה להדיוט רק למלך מותרת כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים וזה שאמר אם לא אביאנו יורידו אותי מגדולתי ואין אני מלך וחטאתי לאבי שבשמים כל הימים היינו לעוה"ב על מעשה דתמר:
פסוק לד:כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברעה אשר ימצא את אבי. נראה לפרש כי קודם לזה אמר יהודה ליוסף שהוא ישאר אצלו עבד תחת בנימין ובודאי היה ראוי ליוסף להתרצה בזה וכי לא היה טוב היות הוא לו לעבד יותר מבנימין שהיה רך בשנים ואין לו כח וגבורה ויהודה היה גבור אשר לא היה כמוהו רק שחשב יהודה פן יאמר יוסף אשר אם יברח יהודה מה יעשה לו כי גבור הוא ויכול להמלט על נפשו משא"כ בנימין רק ידוע דעבד הבורח דינו הוא להחזירו בשלשלאות של ברזל ואיתא ראוי היה יעקב לירד מצרים בשלשלאות של ברזל רק שנתגלגל הדבר ע"י מכירת יוסף וזה שאמר איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי כלומר איך אברח פן אראה אני ברע אשר היה ראוי לימצא את אבי דהיינו להחזיר אותי בשלשלאות של ברזל כעבד הבורח ע"כ טוב לך שאהיה עבד תחת בנימין או יש לומר שכיון לגיהנם שהוא הנקרא רע באמת והענין הוא דיעקב פחד מגיהנם מחמת יוסף ויהודה ידע כי לא נהרג יוסף אבל לו יגיע הרע הזה של גיהנם אם לא יביא את בנימין לאביו מחמת ערבתו והוא התנדה עצמו בעוה"ב וזה שאמר אם אין הנער אתי אראה ברע אשר ימצא את אבי:
