פסוק א:"...ושים כסף איש... ואת כסף שברו". לא ראיתי מי שיסביר מה בין "כסף איש" ולבין "כסף שברו". מסתבר לי שהנקרא כאן "כסף שברו", הוא הכסף שבנימין הביא עמו, שהרי אצלו לא היה "כסף איש", כסף הקנייה הראשונה שהוחזר, ומשום כך היה צריך יוסף לצוות ציווי מיוחד באשר לכסף שצריך לשים באמתחתו. חיזוק להסבר זה מצאתי בדברי רמב"ן ור"ע ספורנו שהחזרת כסף הקנייה הראשונה היה בידיעתם של בני יעקב, ואכן אין הכתוב מתאר כל סימן הפתעה בשעת פתיחת אמתחותיהם (להלן פס' יא-יב), ושלא כמו למעלה (פ' מב, כז, כ, לה). (פ' מקץ תשנ"ט) וכן בדעת מקרא.
פסוק א:והשוה גם למעלה (מג, כא) "כסף איש... כספנו" ולעומת זאת "וכסף אחר... לשבר אכל" ועוד פעם "כספנו" ובפס' כג - "כספכם". (פ' מקץ תשנ"ט)
פסוק ב:רש"י ד"ה גביע, כוס ארוך, וקורין לו מדרינש. ע"כ. ומעיר ביאור הלעזים בחומש "המאור": גביע עשוי עץ מגויד. ור' משה קטן כותב: ...עץ משויש, וב"רש"י המפורש" "גביע זכוכית, וכאן מכסף" (או מעין זה), והוא פחות ער לאבסורד שבביאור לעז זה, שהרי בפס' נאמר במפורש "גביע הכסף". שאלתי כמה שכנים בבהכ"נ ובבית מצאתי שבדפו"ר אינו! (פ' מקץ תשנ"ג)
פסוק ב:אגב הערה זו, וזו שלמעלה (מג, ל), עלה בלבי החשד באשר לאוטנטיות של הלעזים בכלל, ואכן בדיקה רופפת הראתה שלא מעט אינם בדפו"ר, אך צריך לבדוק בדיקה שיטתית. (פ' מקץ תשנ"ג)
פסוק ב:"ואת גביע הכסף... וימצא הגביע" וגו'. פרשה ארוכה יחסית שדנה בהסתרת הגביע ועד למציאתו, והמלה גביע מופיעה בה רק בתחילתה ובסופה. במקומה באות המלים: זה... בו... בו (ה), ...אשר ימצא אתו (ט), ...אשר ימצא אתו (י), ואולי אף הכתוב ביקש להסתיר הגביע עד הימצאה. (פ' מקץ תשס"ד)
פסוק ה:"...והוא נחש ינחש בו". על השאלה המתבקשת כאן, וכיצד הוא מנחש עכשו, משיב רש"י להלן (טו ד"ה הלא ידעתם כי נחש ינחש), כלומר יוסף מתקן את דברי עבדו שבפסוקנו ואומר - לא בגביע אני מנחש כי אם מדעת ומסברה ובינה. (פ' מקץ תשנ"א)
פסוק ט:"אשר ימצא אתו מעבדיך ומת". כבר שאלתי רבים, כיצד זה מדברים האחים כן, והרי בוודאי ידעו על מעשה רחל והתבטאותו של יעקב בסגנון דומה - "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה" (לא, לב), ואמנם רחל מתה בדרך. (פ' מקץ תשנ"ו)
פסוק ט:ואמר לי ר' משה ארנד שי', שעמו דברתי השבת על שאלתי הישנה הנ"ל, כי זוהי נוסחת שבועה־אלה שאין כוונתה מוות ממש כי אם עבדות, ובכך מתפרשים יפה דברי שלוחו של יוסף (י) "גם עתה כדברכם כן הוא", כלו' הגנב יהיה עבד, אבל לא האחרים. ואולם אין זה עולה בקנה אחד עם דברי רש"י (ומדרש רבה) למעלה (לא, לב) שבגלל דיבורו זה של יעקב מתה רחל לפני זמנה. ור' משכ"ש. (פ' מקץ תשמ"ט)
פסוק טז:"ומה נצטדק". "מנין ללשון נוטריקון מן התורה?... רב נחמן בר יצחק אמר: מה נדבר ומה נצטד"ק - נכונים אנחנו, צדיקים אנחנו, טהורים אנחנו, דכים אנחנו, קדושים אנחנו" (שבת קה ע"א). וקשה לי, מה ראיה יש כאן שיש מקום לדרוש נוטריקון? (פ' מקץ תשמ"ח) ור' מהרש"א שם שלפי המשמעות הפשוטה של הכתוב, הכוונה: אין לנו מקום להצטדק, אבל הדבר קשה, שהרי לאחר מכן ניגש יהודה לצדק את האחים, שבעלילה באו עליהם (ראה רש"י מד, יט). לפיכך דרשו חז"ל שיש במילה "נצטדק" רמז ללשונות של הצטדקות על נקיון כפיהם של האחים.
פסוק יח:"ויגש...". כמה שכתבתי למעלה (יח, כג).
פסוק יח:רמב"ן ד"ה טעם ידבר נא עבדך דבר, ...כי דבר הוא התמורה וכו'. כלו' "דבר" בא כאן במובן: הצעה. (פ' ויגש תש"ס)
פסוק יח:רש"י ד"ה כי כמוך כפרעה וכו'. דומה שאין מקרים רבים שבהם רש"י מביא פשט, דרש ועוד שני פירושים, והיה כדאי לבדוק תופעה זו. (פ' ויגש תשס"א, בשערי צדק)
פסוק יח:"בי אדני, ידבר נא עבדך... אדני שאל את עבדיו" וגו'. סגנונה של כל הפרשה קצת תמוה, שכן מתחלפים בה הדיבורים־הפניות בגוף שני ובגוף שלישי, לכאורה בלא כל שיטה. וגם הפניה "אדני" מופיעה בה רק בתחילתו של הנאום הנרגש הזה ובסופו, אבל לא במהלכו. ושמא זה ביטוי ללהט ולהתרגשות שבו נאמרו הדברים בפיו של יהודה? (פ' מקץ תשמ"ט)
פסוק יח:יש הקפדה על סגנון דיבורו של יהודה שהוא מצרף לשם "אבי" את התואר "עבדך", והנה בסך הכל הוא עושה כן ד' פעמים (בפס' כד, כז, ל ולא), ולא מצאתי כל סיבה לאיזכור או אי איזכור זה. (פ' ויגש תשס"ג)
פסוק יט:"אדני שאל" וגו' "ונאמר אל אדני" וגו'. סיפר לי ר' יצחק בר־אור שנחמה ליבוביץ ביארה את הפס' הראשון בלשון תמיה, כלו' כלום שאלת היש לכם וכו'? הרי "ונאמר" אמרנו מעצמנו, בלי להישאל, והרי זו ראיה שכנים אנחנו. (פ' ויגש תשנ"א)
פסוק יט:ואולם מן התיבה "לאמר" שבסוף הרישא משמע שזוהי ציטטה. (פ' ויגש תשנ"ה)
פסוק כ:"ילד זקנים". כאן מתרגם אונקלוס "בר סיבתין", ואלו למעלה (לז, ג) מתרגם "בר חכים". וצ"ע מה ראה לעשות כן. וראה "נתינה לגר" למעלה (לז, ג) שכתב: אפשר ששינה פה, משום שביוסף לא יכול לתרגם "סבתין", כי בנימין היה לו קטן מיוסף, אבל בבנימין נכון לומר כן. ור' עוד שם. (פ' ויגש תש"ן)
פסוק כ:גם התוספת "קטן" מצריכה עיון, והרי הילד הקטן הוא בערך בן ל"ה שנים והוא אב לעשרה בנים (מו, כא ברש"י), כלו' יש כאן יותר מאשר לשון תלמידי־חכמים, ומה גם שיוסף כבר ראה את "ילד זקנים" זה (מד, יד), ושם הוא קרא לו "איש" (שם, יז). (פ' מקץ תשנ"ו)
פסוק כ:ואולי מבקש יהודה בזה לדין את היחס המיוחד שבין יעקב ולבין בנימין, דהיינו שבנימין עדיין ילד בעיניו. וראה מה שכתבתי להלן (פס' לב), אף כי שם קל יותר. (פ' ויגש תשנ"ח) ור' העמק דבר שכתב: מתגעגע על אביו כמו ילד קטן.
פסוק כ:רש"י ד"ה ואחיו מת, מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו, אמר וכו'. וקשה לי, שהרי למעלה (מב, יג) אמרו לו ליוסף "והאחד איננו", ופירש רש"י שם - "ובשביל אותו אחד שאיננו נתפזרנו בעיר לבקשו, ומה חכמה אפוא להגיד עתה שהוא מת? (פ' ויגש תשמ"ח) ור' דברי משכיל לדוד המובאים למעלה (מב, יג).
פסוק כ:ובכלל נראה שכדאי להשוות את כל החזרות שבכאן עם אמירתן או התרחשותן הראשונה. (פ' ויגש תשנ"א)
פסוק כב:"...ועזב את אביו ומת". נושא הפועל "ומת" הוא נושא למחלוקת בין רש"י - לפיו הרי זה בנימין, ולבין ראב"ע - לפיו יש לתמוה, למה אין פס' זה נמנה עם הכתובים שאין להם הכרע, וראה יומא נב ע"א, וראה אביעזר ע"א, כלו' אין זה ברור כלל, מיהו הנושא. (פ' ויגש תשנ"ג)
פסוק כב:ודומה שרש"י מחזיק בדעתו משום שנושא הסיפא הוא בנימין ואלו יעקב הוא מושא. וראה מה שכתבתי להלן (לפס' לא). (פ' ויגש תשס"ו, מלון קראון פלז'ה, ים המלח)
פסוק כז:"...ילדה לי אשתי". קצת קשה לי, כיצד אמר יעקב לבניו בבהירות שכזאת, שרק רחל היא אשתו, וכי אין הם אפוא הבנים שלהם ציפה. ומה באשר להקמת י"ב השבטים? (פ' ויגש תשנ"ח, תשנ"ט) ור' רמב"ן על אתר.
פסוק כח:"אך טרף טרף, ולא ראיתיו עד הנה". וקשה לי שכיון שטורף, ודאי שלא יראהו. ושמא הכוונה - אפילו עצמותיו לא ראיתי, כלו' לא זכה להקבר. (פ' ויגש תשמ"ה)
פסוק ל:"...ונפשו קשורה בנפשו". סיום "ראשון" כאן, באמצע הנאום הדרמטי של יהודה, יותר מתמוה. (פ' ויגש תש"ס)
פסוק לא:רש"י ד"ה והיה כראותו כי אין הנער, ומת אביו מצרתו. ע"כ. ור' רא"ם. ולי נראה פשוט שרש"י רוצה להדגיש את נושא המוות שבכאן, שאינו כמו למעלה (כב), שם פירשו כמוסב על בנימין. (פ' ויגש תשנ"ה) ור' גור אריה שאין לפרש שאת כל זה יראה אביו "שהנער איננו והוא מת", כי למה לא יאמין להם שנשאר עבד במצרים.
פסוק לב:"כי עבדך ערב את הנער". "נער" זה הוא בן שלושים וכמה, ועשרה בנים לו (ר' למעלה מו, כא), ור' רש"י למעלה (מג, ל ד"ה כי נכמרו רחמיו), ובן שלושים - לכח (אבות ה, כא), ומכאן שהציון "נער" הוא סובייקטיבי מאד. (פ' ויגש תשמ"ח)
פסוק לב:ועל דרך הפשט אפשר לומר שאמנם השם נער נשאר לו לצעיר הבנים גם אחר שיתבגר, אלא אין בזה כדי לשכנע את יוסף בנימוק "לכל דבר" וכו', כאמור. (פ' ויגש תש"ן)
פסוק לב:רש"י ד"ה כי עבדך וגו'. ואם תאמר, למה אני נכנס וכו'. רש"י בא לבאר לשון "כי" שבכאן, שאמנם הוא נימוק, תשובה לשאלה אלמת שאין צריך לשאול אותה. (פ' ויגש תשמ"ה)
פסוק לב:ור' בס' "יוסף הלל" שד"ה כאן צריך לתוספת וגו', שהרי דברי רש"י מוסבים על סוף הכתוב "וחטאתי לאבי" וגו'. (פ' ויגש תשמ"ט)
פסוק לג:רש"י ד"ה ישב נא עבדך וגו', לכל דבר אני מעולה ממנו וכו'. על סמך מה רש"י אומר כן? והרי בנימין כבר מזמן לא נער, שהרי הוא אב לעשרה בנים, וההבדל בינו לבין יהודה הוא לכל היותר כעשר שנים. (פ' ויגש תשנ"ג)
פסוק לג:ור' מה שכתבתי לפס' הקודם. (פ' ויגש תשנ"ח)