פסוק א: את אשר על ביתו. כאן צוה מהחל עד כלה לאשר על ביתו. באשר גם את האוכל צוה לתת כאשר יוכלון שאת ולא בחשבון:
פסוק א:את אמתחת. כבר ידע כי לא בשקים הם מביאים אוכל כ״א באמתחת:
פסוק א:ושים כסף איש וגו׳. כפי׳ המפרשים שזה הי׳ בידיעתם שהרי גם האוכל נתן שלא בחשבון הכסף:
פסוק א:ויעש כדבר יוסף אשר דבר. לא כתיב בקיצור ויעש כן כדכתיב לעיל מ״ב כ״ה. ללמד שקשה הי׳ עליו הדבר למלאות ואולי לא גלה יוסף סודו וטעמו מה שחפץ בזה שיבוא אביו להשתחוות לו. ע״כ הוצרך יוסף לצוות בגזירה שלא יעבור על דבריו ולא יתקשה לו:
פסוק ג: שלחו. שלוו אותם לכבוד:
פסוק ג:המה וחמריהם. שסייעו את חמוריהם באיזה עצה להקל המשא שהעמיסו יותר מההרגל:
פסוק ד: למה שלמתם רעה תחת טובה. א׳ לגנוב מבית מטיבם. שנית.
פסוק ד:הלא זה אשר ישתה אדוני בו. וא״כ הוא נוגע גם בכבוד האדון וכ״כ הרמב״ן:
פסוק ד:והוא נחש ינחש בו. בשבילו ועבורו וא״כ שטות הוא מכם שהרי יודע האמת תומ״י ע״פ ניחושים שמצויים ורגילים היו במצרים. ודבר זה חשוב וכדאי לנחש בהם:
פסוק ז: כדברים האלה. דברים ברורים כאלה שאם באת בחשד שהגניבה. אתנו לא הי׳ קשה עלינו. אבל אתה אומר דברים כאלו. כאלו ידעת בברור שאנו יודעים. ולפי דבריך שאנו כלנו יודעים מהגניבה ומה שנגנב וא״כ אם ימצא ביד אחד הרי כולנו חייבים שהרי כלנו יודעים:
פסוק ז:חלילה לעבדיך. כולנו ודאי אין ראוי לחשוד ולחשוב כזה. ע״כ.
פסוק ט: אשר ימצא אתו וגו׳. אפי׳ ימצא אתו ודאי הוא ראוי למות כגונב מבית המלך:
פסוק ט:וגם אנחנו נהיה לאדני לעבדים. בתורת קנס וכמתחבר עם הגנב. אבל לא שנהי׳ חשודים בזה שגם אנחנו כלנו גנבים ושיודעים אנו מזה ח״ו:
פסוק י: גם עתה כדבריכם כן הוא. כמו שבפעם הראשונה חשדנו אתכם למרגלים והראיתם שלא כן הוא וכי כנים אתם כן גם עתה כדבריכם כן הוא שאפילו ימצא ביד אחד אין החיוב והחשד על כולכם חלילה על כן אשר ימצא אתו יהיה לי עבד. ולא כגונב מבית המלך אלא כגנב בעלמא וע׳ י״ח:
פסוק י:ואתם תהיו נקים. כי אין לנו לקנוס רק כדין גנב. והנה אמר האיש משפטם לומר כי כן שמע מפי המושל וכמשמעות הלשון יהיה לי עבד. ויוסף הודיע כן למען נסות אותם אולי ישובו לביתם בשמחה רבה. כי אינם נתפשים גם המה לעבדים:
פסוק יג: ויקרעו שמלתם. ולא בגדיהם באשר לא היה כדין קריעה אלא לצערא בעלמא ע״כ לא קרעו כל הבגדים כדין:
פסוק טו: הלוא ידעתם וגו׳. לא אמר העולה של שילום רעה תחת טובה כי אין כבודו להגיד שעשה להם טובה. באשר מחויב היה לפייסם עבור החשד כדאי׳ בברכות דל״א שהחושד בדבר שאין בו שצריך לפייסו וגם לא הזכיר עולה השני׳ כי נגעו בכבודו. באשר באמת אינו מלך ויכול למחול על כבודו. אבל הקשה על השטות שעשו הלוא ידעתם וגו׳:
פסוק טו:איש אשר כמוני. ולא אמר כי אנחש בו כמאמר האיש באשר לא רצה להוציא מפיו שהוא ח״ו ינחש וחז״ל אמרו על מה שאמר יהוא אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה שבשביל שהוציא מפיו כזה בא למכשול ע״ז אח״כ בעגלי ירבעם. אבל יוסף נזהר מזה. ואמר איש אשר כמוני ראוי לנחשים. ומסתמא גם אני מנחש ואדע שבידכם הוא:
פסוק טז: מה נאמר לאדני. כבר ביארנו לעיל כ״ד ב׳. שלהוציא דבר למענהו נעשה ע״פ א׳ משלשה אופנים. פעם ע״י לשון רכה השובר גרם ומענה רך משיב חמה. פעם ע״י לשון עז ומפחד את שכנגדו. ופעם ע״י שכל וחריצות שחבירו יסכים ויודה לו. ואמר יהודה מה נאמר בלשון רכה ומה נדבר בלשון עז ומה נצטדק בחריצות להוכיח דכל עיקר המעשה אינו אלא עלילה וגם בנימין עצמו לא ידע מזה אבל מה יועיל כ״ז אחר אשר אנו חושבים כי האלהים מצא וגו׳. וא״כ לא יועיל שום עצה ותחבולה לנגד רצון האלהים.
פסוק טז:מצא את עון עבדיך. דכבר ידוע הא דתנן באבות פ״ד המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. ול״ד עון ביטול תורה. דה״ה כל דבר עבירה שאדם עושה לרצונו סופו שיבא לידי אותה עבירה נגד רצונו. ע״כ חשב יהודה כי באשר עשו עון במה שהרחיקו את יוסף מאביהם ברצונם. מצא האלהים עון כזה להביא לידם ברוב צער ויגון. הן אמת שא״כ אם הם חטאו בנימין מה חטא. אבל ידוע מאמרם ז״ל בפ׳ החובל בהדי הוצא לקי כרבא וא״כ עיקר החטא והעונש הוא עליהם ובנימין לוקה עמהם. ע״כ הננו עבדים לאדני גם אנחנו נגד דיני המושל. אמר לא מיבעי בנימין שנמצא הגביע בידו. אלא אפי׳ אנחנו שנתחברנו עמו וכדברינו להאיש.
פסוק טז:גם אשר נמצא הגביע בידו. נגד דיני שמים. אמר לא מיבעי אנחנו שהעוינו אלא אפי׳ בנימין שנקי הוא מכל עון מ״מ גם הוא ילקה. והנה לא מצא יהודה לב למסור נפשו על קיום שבועתו להחזיר את בנימין ליעקב באשר חשב כי אחרי שרצון האלהים הוא אין עצה ואין גבורה:
פסוק יז: חלילה לי מעשות זאת. אין זה כבודי ורצוני להעניש אנשים שאיני רואה בהם עול. ואשר כבר התכבדתי עמהם בחזקה כי כנים המה. ע״כ האיש אשר נמצא הגביע בידו וגו׳. והנה עתה נתודע הדבר ליהודה שאין זה עונש מן האלהים שהרי א״כ הי׳ ראוי שיהיו המה עבדים אלא רצון המושל בכך או איזה חטא של בנימין בעצמו הוא מעתה החל להעמיד את הערבות ולעשות כל מה שבכחו:
פסוק יח: ויגש אליו יהודה. לא נתבאר לפי הפשט הגשה זו להתקרב ליוסף מה היא. וכי יוסף לא הי׳ שומע דבריו ממקום שעמד עד כה וגם הרי המליץ בינותם. והדרש ידוע הגשה לג׳ דברים. אבל הפשט עדיין מתבקש ויבואר לפנינו:
פסוק יח:ידבר נא עבדך דבר. האי דבר מיותר ומה הי׳ חסר אם הי׳ כתוב במקרא ידבר נא עבדך באזני אדני. אכן מתחלה יש לבאר משמעות באזני. והראשונים ז״ל פירשו מענין שיכנסו הדברים באזניך. ובאמת כך מתפרש לשון המקרא בס׳ דברים ל״א נגד כל ישראל באזניהם. וידבר משה באזני כל קהל ישראל. אבל יש משמעות אחר לזה הלשון כמו במדבר י״א ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה׳ והפי׳ שם סמוך לשכינתו ית׳ כמבואר שם דמש״ה נענשו מיד. וכן המדבר בלחש שלא ישמעו רבים אלא הוא מיקרי מדבר באזניו ולפ״ז הכא נמי משמעות באזני אדני בלחישה שלא ישמעו כל הנצבים. והענין של המבוקש. דהאחים אמרו מתחלה אשר ימצא אתו ומת כדין ומשפט הגונב מבית המלך. והמושל אמר הוא יהיה לי עבד. כלומר אינני מלך ואיני יכול להענישו יותר מנימוסי המדינה לכל אדם. והנה אחר הצעת יהודה היה מבוקשו להחליפו שישב הוא עבד תחת בנימין. וגם זה אינו לפי נימוסי המדינה וא״א לעשות כן אלא פרעה עצמו. וע״כ הוצרך יהודה להקדים ולומר ליוסף כי כמהו כפרעה יכול לעשות דבר שלא כנימוסי המדינה. אבל הי׳ קשה להשמיע לכל הנצבים. שלא יענש גם הוא גם יוסף כאשר ישמע כדברים האלה ולא ימחה. וכדאיתא בגיטין דנ״ו בעת שאמר ריב״ז לאספסיאנוס שלמא לך מלכא הקפיד הרבה וא״ל מחייבית קטלא דלא מלכא אנא וקרית לי מלכא מש״ה נצרך יהודה להגיד בלשון מצרים בלחישה באזני יוסף זה הדבר ובאשר אין ד״א לבקש ממושל רב שידבר באזניו ע״כ אמר ואל יחר אפך בעבדך ולפי זה כך המשך הכתוב ויגש אליו יהודה לדבר בלחישה בלשון מצרים עם יוסף. ואמר ידבר נא עבדך דבר מאמר קצר ומעט באזני אדני בלחישה ולא ע״י מליץ:
פסוק יח:ואל יחר אפך בעבדך. על מבוקשי זאת כי השעה נחוצה לזה ואמר כי כמוך כפרעה מלות אלו אמר בלחישה על אזניו ואח״כ הסביר כמה מוכרח הדבר לצאת מנימוסי המדינה ולהחליף אותו על בנימין:
פסוק יט: אדני שאל. כבר כתב הרמב״ן בפסוק כ״א שאע״ג שלא נזכר לעיל דברים אלו ביניהם מ״מ ודאי הי׳ וכמו שאמרו לאביהם שאול שאל האיש לנו ולמולדתנו וגו׳ אלא שלא נזכר במקומו כ״א מה שנוגע לענין. וכן כאן לא הזכיר יהודה ענין העלילה של מרגלים באשר כבר הודה יוסף שבטעות חשדם ופייס אותם הרבה ע״ז שוב אין ד״א להזכיר טעותו:
פסוק כ: קטן. מתגעגע על אביו כמו ילד קטן:
פסוק כ:ואחיו. מיוחד לו היינו מאם אחת:
פסוק כ:ויותר הוא לבדו לאמו. יעקב אמר והוא לבדו נשאר. וגם לא דייק לאמו. ומשמע שלבדו נשאר גם אליו. והכונה דכבר נתבאר בספר שמות י׳ ט״ו הבדל משמעות בין נשאר לנותר דנשאר משמעו בכונת המשאיר. ונותר משמעו מעצמו. ואמר יעקב כי בהשגחת ה׳ נשאר אך הוא ליעקב לקיים הבטחת גוי וקהל גוים יהיה ממך. כאשר עלה במחשבה ליתן בכורה ליוסף ועתה יהי׳ מבנימין ומ״מ ירא שלא יקרהו אסון שלא יגרום החטא כידוע. אבל האחים לא הבינו כ״ז ע״כ אמרו שהוא נותר יחיד לאמו:
פסוק כ:ואביו אהבו. ואבינו מיבעי. לומר שהוא מתגעגע עליו כמו בן יחיד שאינו אלא אב של בן זה ובזה הודיע לו כי גם בעוד לא ידעו שיוסף יבקש להביאו אמרו לו כי אהבת אביהם חזקה לבנימין ומזה יש לו להשכיל כי דבריו עתה אמת ולא תואנה:
פסוק כא: ואשימה עיני עליו. משמעות זה הלשון אינו על ראיה לשעה אלא כך ביקש שישב תמיד עמו וכ״כ הרמב״ן והבטיח שישגיח עליו הרבה לטובה:
פסוק כב: לעזוב את אביו. עזיבה ג״כ אינו במשמע על פרידה במשך קטן אלא על עזיבה לחלוטין כמו על כן יעזב איש וגו׳ וכן הרבה. ואמרו כי לא יוכל לעזוב את אביו לחלוטין כי אם יעזוב את אביו ומת. והיה בזה הסבר כי עתה ההכרח להחליף העבדות כאשר אמר בסוף דבריו. והוסיף עוד להוכיח כמה נחוץ הדבר מצד אביו. באשר מצד בנימין הי׳ מקום לחשוב כי אין לחוש עליו אחר שגנב ודמו בראשו. ע״כ הוסיף.
פסוק כג: אם לא ירד אחיכם הקטן אתכם. הן זה א״א שיהי׳ תמיד אצלי. אבל מ״מ זה מוכרח שיבא עכ״פ אתכם בשעה שתהיו אתם אצלי ואח״כ ישוב ובזו השעה שאינו עזיבה אין חשש בזה שימות:
פסוק כז: ויאמר עבדך וגו׳. החליף יהודה הסדר מכאשר הי׳. שתחלה אמר יעקב לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו וגו׳ ואח״כ אמר שובו שברו לנו וגו׳ וגם הוסיף יהודה לאמר ואמר אך טרף טרף ולא ראיתיו עד הנה ולא נמצא הדברים הללו לעיל אלא אחר שהסכים יעקב לסמוך על דברי יהודה וערבותו הוסיף להזהיר את יהודה גם על דבר שאין עולה עה״ד כלל להזהר ממנו. ואם שלא נתבאר לעיל דברים הללו. זה אינו מוקשה כמ״ש לעיל י״ט. ואמר אתם ידעתם כי שנים וגו׳. הסביר לנו כמה קשה המזל הוא כי מראש לא ילדה לו אשתו העיקרית כ״א שנים:
פסוק כח: ויצא האחד. המשובח שבשניהם:
פסוק כח:ואמר אך טרף טרף. לא מת ככל אדם אלא אירע לו סבה נפלאה שנטרף:
פסוק כח:ולא ראיתיו עד הנה. דברים אלו אינו אלא כמסתפק דאפשר עודנו חי ותלשו אבר ממנו ומחמת כיסופא אינו שב לאביו ואחיו כדאי׳ ביבמות דקט״ו דלמא מחמת כיסופא כו׳ אבל איך שהוא הלא לא ראיתיו עד הנה. והרי נחשב אצלי כמת ואבד מן העולם. וכ״ז היה אזהרה ליהודה להזהר בו מסבה נפלאה שבאמת קשה להזהר ממנה. ורמז בזה יהודה כי גם מעשה הגביע אינו עולה עה״ד שבנימין באמת עשה כך. אלא הוא כמו שנטרף אחיו:
פסוק כט: ולקחתם גם את זה מעם פני. מהשגחתי ושמירתי החזקה עליו. בא בזה להזהיר על השמירה היתירה שיהא כמו בהיותו בפני אביו. שהרי כבר הסכים לשלחו כמ״ש. אלא הזהיר שיהא כמו עם פני דבל״ז וקרהו אסון.
פסוק כט:ברעה שאלה. היינו ביגון שאמר יעקב אלא בא הכתוב ללמדנו הא דאיתא בכתובות דף ק״ג המת מתוך הבכי סימן רע לו. וע׳ במקרא הסמוך:
פסוק ל: כי אין הנער ומת. יחשוב כמו שהנער מת כיון שעלול הוא לכך. ומזה יסוב והורידו עבדיך וגו׳ ביגון. היינו ברעה כמש״כ לעיל אלא שהנפטר עצמו צר לו מפני סימן רע כמ״ש ובניו צר להם שמת ביגון ואנחה ולא השיג רוה״ק כראוי לפני המיתה לברך את בניו:
פסוק לב: כי עבדך ערב וגו׳. הוסיף לבאר איך אמר והורידו עבדיך. מה עשו בזה. וגם הלא יאמרו לאביהם שבנימין נתפס עבור גניבה ולא קרהו אסון ע״ז אמר כי ודאי הוא חייב מפני שערב. וגם בזה לא יאמין שנתפס מפני הגנבה שהרי ערבתי לקבל עונש עונותיו עלי:
פסוק לד: כי איך וגו׳. הוסיף לומר כי ודאי לא יצא ידי השבועה גם בזה האופן שהרי נשבע שיביא אותו. וגם אינו בטוח שאביו יסבול עזיבת יהודה אשר יחוש שמא ימות הוא מפני עון הגניבה של בנימין וא״כ מה נ״מ. מש״ה קאמר כי עכ״פ זה לא אפשר כי איך וגו׳ פן אראה ברע. משא״כ כשאני נשאר פה לא אראה הרעה בעיני (אחר כתבי זאת מצאתיו בס׳ מעשה ה׳):
