פסוק ח:הן כסף וכו׳ א׳ מי׳ ק״ו וכו׳ היינו דקמ״ל דאע״ג דלפי המושכל ראשון בכלהו איכא פרכא קמ״ל קרא דלכי תידוק אתה תחזה דלא מפרך כאשר נבאר בס״ד הנה מאי דקמן הוא ראשון ולכאו׳ איכא למפרך מה לכסף שכן לא מצו לאשתמוטי׳ אם הוא יטעון בריא לי שלא נתתם לי הכסף ומחמת פחד הוא שחזרתם משא״כ בגניבת הגביע לא שייך פחד דמצו לאשתמוטיה אפי׳ אם יחשדום שגנבוהו הם יאמרו אחריני נטלוהו דכ״ע עיילי לשבור בר ומאי חזית דחשדת לדידן מיהו האמת שאין זו פרכא כמ״ש רש״י לעיל על פ׳ וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף שאין דרך שאר הבאים לשבור בר לבא בבית יוסף וכ״ש שהם אכלו שם ומיד אחר הליכת׳ לא נמצא הגביע הרי ידים מוכיחו׳ שהם גנבוהו ועדיף מן הכסף דהתם ליכא ידים מוכיחות ומצו למימר נתננו. והב׳ הוא בפ׳ וארא הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים והתם נמי איכא למפרך מה לבני ישראל שכן מעונים מקוצר רוח ומעבודה קשה קמ״ל קרא דשפיר עביד משה ק״ו מדלא שמעוהו אפילו שבט לוי שלא היו בכלל קוצר רוח ועבודה קשה וא״כ שבט לוי יוכיח דלאו משום קוצר רוח אלא להיותו ערל שפתים וא״כ ק״ו שלא ישמעני פרעה. והג׳ ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם וכו׳ כדפירש״י התם ובההוא נמי איכא למדחי ולמפרך שאני אביה דכבודו לא ניתן לימחל ושאני קב״ה דכוליה עלמא דידיה ומצי למחול א״נ שאני אביה שאם תסגר הרי הוא נעלמת מעינו אותן הימים משא״כ קב״ה דאם יסתר איש במסתרים וכו׳ הלא מלא כל הארץ כבודו והנה גם זו הפרכא יש לבטלה בפשיטות כמו ההיא דלעיל באמרנו מצורע יוכיח דהוא ג״כ נזוף מהקב״ה וצותה תורה שיסגר ז׳ ימים והרביעי הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם וכו׳ ואף כי אחרי מותי והסרכא היא אדרבא י״ל דבחייו היו הולכים אחר שרירות לבם משום דהוו סמכי עליה שיצילם מכל גזירה רעה אבל אחר מותו שאין להם על מי לסמוך ויראו לנפשם וכהנהו בריוני דקאמרי עד האידנא הוה קטינא חריך שקי וכו׳ והביטול עשיית העגל יוכיח דסבורים היו שמת משה ואפ״ה לא פחדו לעשותו. והה׳ (שמואל א׳) הנה אנחנו פה ביהודה יראים ואף כי נלך קעילה וכו׳ ואיכא למפרך הק״ו דאדרב׳ בהיותם ביהודה שהם יותר קרובים לשאול יש להם לירא טפי מכשיתרחקו והביטול ברור דאדרבא בהיותם ביהודה שאינם בעיר ידוע׳ לא מחית איניש נפשיה אספקא לחזור אחריו דמשתמיט מניה אבל כשנלך בקעיל׳ עיר ידועה יבא שאול אל נכון וכדחזינן בקראי שכשידע שאול כי הלך דוד קעילה אמר סגר אותו אלהים וכו׳ בעיר דלתים ובריח וירד אחריו. והו׳ והז׳ (ירמיה י״ב) כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים ובארץ שלום אתם בוטח ואיך תעשה בגאון הירדן ותרגם יונתן והכי אמור בש״ס דידן בסנהדרין שזו תשובת הקב״ה לירמיה על אמרו צדיק אתה ה׳ וכו׳ מדוע דרך רשעים צלחה וכו׳ וקא קשיא ליה על מדותיו של הקב״ה ובפרט על נ״נ הרשע שנתגבר להחריב ב״ה והשיבוהו כי את רגלים וכו׳ וכי בשביל שכר ד׳ פסיעות שרץ נ״נ לכבודי בזמן סנחרי׳ אתה תמה כשאשלם שכר טוב ומושלם לאבו׳ שרצו לפני כסוסים עאכ״ו שתתמה על ריבוי השכר ואית ליה פרכא דמה לנ״נ שכן רשע גמור וכדין ליבטל אותו דבר טוב שעשה במיעוטו ולכך היה תמה הנביא על שכרו משא״כ הצדיקים אין לתמוה כלל אף אם יגדל שכרם למעלה למעלה ולכך השיבו הקב״ה בדרך אחר והיינו דקא״ל ובארץ שלום אתה בוטח ואיך תעשה וכו׳ ופי׳ הרד״ק ז״ל בשם אביו ז״ל דלפי שאנשי ענתות שהיו קרוביו ומיודעיו של ירמיהו והיו רוצים להטיל לו סם המות במאכלו ולהמיתו ואלמלא שנודע לו הדבר בנבואה לא היה מרגיש כלום והיה מת בידם ולכך השיבו הקב״ה ומה אלו שהם בני אדם כמותך אינך יודע דעתם וסודותם שלא הרגשת בהם אם לא הודעתיך ואיך תרצה לדעת דעתי וסודותיו בהנהגת העולם ע״ש וזהו דרך א׳ לבטל הפרכא הנופלת הק״ו בשינוי הק״ו על דרך אחר דהשתא תו לא שייך הפרכא קמיית׳ שזה נקרא ק״ו דמקומו׳ וכמ״ש הרב מדות אהרן בפן שני מביטול הפרכא ע״ע דה״נ בדרך זה השני׳ יש להוכיח ויקיים אף הק״ו ראשון אף דהוה שייך ביה פרכא דהשתא תו לא שייך דנימא ומה במקום בני אדם כמותו א״א להשיג דעתם וסודותם במקום ממ״ה הקב״ה עאכ״ו אלא מוכרח לומר דאף על גב דתמיהא איכא בין בזה ובין בזה הוא לפי שאין אנו יכולים להשיג ולדעת דרכיו ית׳ ברם בקושטא כל מעבדוהי קשוט וכל ארחתיה דין. והח׳ (יחזקאל ט״ו) הנה בהיותו תמים לא יעשה למלאכה אף כי אש אכלתהו וייחר שמדמה הנביא לישראל לגפן מדברי׳ שאינה עושה פירו׳ ואינה ראויה למלאכה כ״ש אחר שאת שני קצותיו אכלה אש ותוכו נחר היצלח למלאכה כך ישראל הנה בהיותם על אדמתם לא הועילו ולא שבו מדרכם הרעה כ״ש אחר שילקו ויגלו ואיכא למפרך ע״ז הק״ו בין לפי המשל ובין לפי הנמשל לפי המשל אדרבא בהיותו תמים מחמת רטיבותו לא היה ראוי אפי׳ ליתד לפי שנופל ומתקפל אבל כששני קצותיו אכלה האש תוכו נתייבש ונתקשה וראוי ליתד לתלות עליו כלי וכך ישראל בהיותם לבטח כמרעית׳ וישבעו מל׳ כריסיה זוני בישי אבל אחר הלקיות לוקחים מוסר ומיהו אינה פרכא דמלכי ישראל יוכיחו שאף על פי שהיו רואים כמה פורעניות שהיה שולח הקב״ה עליהם ולא עוד אלא שהגלה עשרת השבטים ואעפ״כ לא לקחו מוסר. והט׳ במשלי הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא והא נמי איכא למפרך מה לצדיק שכן וסביביו נשערה מאד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עמהם אפי׳ כחוט השערה אבל לרשעים נימא לעולם דמוות׳ להם ובהך נמי יש לבטל הפרכא בהשתנות הק״ו וכדכתיב לעיל דנימא הכי ומה במקום דליכא אלא מיעוטא דמיעוטא דעון לא בטיל ברובא דזכיות אלא צריך לקבל פורענות עליו מקום דרובה עונות לא כ״ש ומעתה תו לא שייכא הפרכא כלל ועוד בה עשיריה במגלת אסתר ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים וכו׳ בשאר מדינות המלך מה עשו ואיכא למפרך מה לבני שושן שכן היו בטוחים על מרדכי ואסתר שהיו שם עמהם אבל בשאר המדינות שלא היה להם ע״מ לסמוך דילמא לא עשו ולא מידי ובהא נמי בטלה הפרכא כדלעיל דלעביד ק״ו דמקומות ומה במקום א׳ לבד הרגו בכל שאר מקומות עאכ״ו שהרי אפי׳ לא הרגו אלא אחד או שנים בכל עיר להיות מלכותו גדול מאד א׳ לא׳ למצוא חשבון גדול. ולפי דברינו ניחא הא דלא דריש רבי ישמעאל אלא עשרה ק״ו שכתובים בתורה ועינינו הרואות דאיכא טפי כגון באיוב הן בעבדיו לא יאמין וכו׳ אף שוכני בתי חומר וכו׳ וכן אחרי׳ אלא דבהנהו ליכא למפרך מידי משא״כ בהנך עשרה דלכאורה אפריכו וקמ״ל ר״י דלאו פרכא היא ושפיר מדריש ק״ו:
פסוק י:גם עתה וכו׳ שכלכם חייבין וכו׳ איברא דקי״ל שותפין שגנבו משלשין ביניהם וכל א׳ נמכר בשביל חלקו כדאי׳ בפ״ק דקדושין וכמ״ש הרמב״ם פ״ג מה׳ גניבה מ״מ יש להבין דהל״ל שכלם יהיו עבדים ואמאי קאמרי אשר ימצא אתו ומת ונראה לפי שב״נ קי״ל שנהרג על מצותיו דגזל חדא מניהו ולא ניתן להשבון ולכך אמרו אשר ימצא אתו ומת כחומרת ב״נ וגם אנחנו נהיה לעבדים כלנו כחומרת ישראל כדלעיל והוא השיב שאינו רוצה לדונם אלא בדיני ישראל וכההיא דקי״ל ישראל וכותי שבאו לדון אם יש זכות לישראל בדיניהם דנין לו בדיניהם ואומרים לו כך דינכם ואם יש זכות לישראל בדיננו דנין לו דין תורה וכמה שכתוב הר״מ פ״י מה׳ מלכים ולכך אמר גם אתם מן הדין כלומר מדין תורה אמת כדבריהם כן הוא שכלכם חייבין להיות עבדים כפי הדין הנזכר לעיל אבל אני אעשה לפנים מש״ה:
פסוק יג:ויעמוס וכו׳ בעלי זרוע וכו׳ דייק הכי מדלא כתיב בקצרה ויעמסו על חמוריהם וכדכתיב ויקרעו וישובו ומ״ש דהכא כתיב ויעמוס איש על חמורו א״ו להודיע זה שלא הוצרכו לסייע זא״ז:
פסוק יג:וישובו העירה מטרופולין וכו׳ הכי אי׳ בב״ר והא ודאי צריכא רבא מאי קמ״ל אטו משום דמטרופולין היתה לא מצי למכתב העירה ואלא היכי לכתוב ומה שראיתי לבעל מתנות כהונה שכתב שהקטנה נקראת עיר והגדולה נקראת כרך בכ״מ ליתא שאין זה אלא בדברי רז״ל אבל בל׳ תורה הכל נקרא עיר ואפ׳ לומר משום דאמור רבנן בב״ר גופיה בכמה מקומות דה״א בסוף תיבה במקום למ״ד בתחלה והתיבון והא כתיב ישובו רשעים לשאול׳ ומשני דר״ל לדיוטא התחתונ׳ של שאול ומעין קו׳ זו קשיא להו הכא דכיון דה״א דבסוף תיבת העירה הויא במקום למ״ד בתחלה וכאילו כתיב לעיר ה״א דכתיב ברישא למה לן הול״ל וישובו עירה כמו ויבאו מצרימה [וידוע מאי דפירש״י בפ׳ לך לך בפ׳ הרה נסו ואמנם התם ע״פ הפשט ואפש׳ דאפי׳ לפי הפשט הכא דליכא למטעי דידוע על איזו עיר מדבר לא היה צריך ליתן ה״א בראשה] דהשתא הוי כאילו כתיב להעיר ול״ל ואם בא לומר שהיתה העיר הגדולה החשובה טפי זה ידוע דמטרופלין היתה א״ו הוי זה כמו ריבוי אחר ריבוי ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ה״נ בא לומר שהיתה בעיניה׳ לקטנ׳ ואמנם מ״ש עוד רש״י בעיר בינונית של י׳ אנשים ק׳ להלום דמשמע דעיר בינונית יש בה עשרה אנשים וכה״ג אפי׳ לכלל כפר קטן לא הגיעה ובמדר׳ נכתבה מדת בינונית אלא כעיר של עשרה וכו׳ ואפ׳ משום דאיכא ב׳ ההי״ן דמדחדא לדרשה אידך נמי לדרשה מש״ה דרשו עשרה ב״א:
פסוק יד:עודנו שם שהיה ממתין להם דק״ל דהול״ל ויבא יהודה וכו׳ ויפלו לפניו ארצה וממילא הוא שמעי׳ התם הוה קאי ולמאי נ״מ האריך הכתוב לכתוב והוא עודנו שם אלא ללמד שבחו של יוסף וכדאי׳ במדרש היה יוצא לבימה לדון וההוא יומא לא נפיק והכל שלא לבייש את אחיו בעיני המצרים:
פסוק יח:ויגש דבר באזני אדוני פירש״י ז״ל יכנסו דברי באזניך פי׳ הרא״ם ז״ל דמוכרח לפ׳ כן שהרי אין דרך הדיוט לדבר עם המלך ופיו באזניו ע״כ ולע״ד אחר המחילה רבה אין הכרח דבכמה מקומות מצינו ל׳ זה ואין המכוון בהם פה באוזן ממש כגון לעיל בפרשת וירא וישכם אבימלך וכו׳ וידבר את כל הדברים האלה באזניהם והתם נמי ודאי דנימא אין דרך המלך לדבר עם עבדיו ופיו באזניהם ואפ״ה לא פירש רש״י התם מידי וכן מצינו בס׳ שמואל וישמע שמואל את כל דברי העם וידברם באזני ה׳ ועוד שם באביגיל כשהלכה אצל דוד ותדבר נא אמתך באזניך וכן רבים אלא נר׳ שדיוקו של רש״י מדכתיב ידבר נא עבדך דבר באזני והך מלת דבר יתירא היא ואין לומר דר״ל דבר אחד ממש דהא חזינן שדיבר דברים טובא אלא ה״ק ידבר נא עבדך דבר וזה הדבר יכנס באזני אדוני וה״ט דרש״י העתיק ג״כ מלת דבר דאל״כ לא הול״ל אלא באזני אדוני:
פסוק יח:ואל יחר וכו׳ מכאן וכו׳ הקדים זה רש״י להודיעני מי הכריחו להביא בקראי דלקמן כל אותן המדרשים שמתוכם נראה שדיבר דברים קשים ולכאורה לא היה צריך לזה דשפיר מתפרשי כפי הפשט בלשון רכה והוא הקרוב לדעת מש״ה כתב כאן רש״י מכאן אתה למד וכולי כלומר וזה מה שמכריח לדרוש דאם לא כן כעס זה מהיכא תיתי:
פסוק יח:כי כמוך וכו׳ חשוב אתה וכו׳ והענין נמשך שפיר על מ״ש תחלה ואל יחר וכו׳ כלומר אעפ״י שאתה רואה שאני מדבר איזה דיבור קשה אל יחר אפך כי אין זה במרד ובמעל ולא מלבי דאדרבא חשוב אתה בעיני כמלך רק מרוב שיחי ומרירות לבי אני מדבר כך והוא ע״ד אין אדם נתפס על צערו כן נ״ל אעפ״י שהרא״ם ז״ל לא פי׳ כן ומ״ש ומדרשו סופך וכו׳ כלו׳ ולפ״ז לא מתפרש כי בל׳ דהא שהרי אין כאן נתינת טעם אלא יהיה פי׳ אי דהיינו אשר והוא התחלת הדיבור שייעד לדבר ומשום דהשתא לפי פי׳ זה אין מקום למ״ש ואל יחר וכו׳ דעל מה יחר אפו אדרבא הרי הוא מדבר לו לטובתו שלא יעכב את בנימין כדי שלא יארע לו נזק כמו שאירע לפרעה לכן מייתי ד״א מה פרעה וכו׳ וגם לפי פי׳ זה יהיה כי מל׳ אם דהיינו אשר כדלעיל ומ״ש גוזר ואינו מקיים מבטיח וכו׳ ק׳ דבשלמא גוזר ואינו מקיים ברור הוא שגזר שלא ימלוך עבד ואחר כך המליך אותו שהיה ידוע לכל שמתחלה היה עבד של פוטיפר אבל מבטיח ואינו עושה היכן מצינו כן בפרעה וכן ק׳ איפכא כמ״ש אף אתה כן דבשלמא מבטיח ואינו עושה ברור בענין שימת עין אבל גוזר וכו׳ מנא להו והרא״ם ז״ל נדחק בזה ע״ע ונלע״ד כפי מה שראיתי בילקוט ראובני על פ׳ וילבש אותו בגדי שש שיש סוד גדול בלבישת בגדי׳ פשתן שאין יכול לשלוט בו שום כישוף ודבר רע ובלבד שלא יהיה שום מין אחר מעורב עמו ובזה היה מתגאה פרעה וכשהלביש ליוסף בגדי שש היה דואג שידמה לו ולכך שם רביד הזהב על צוארו כדי ליטול ממנו סגולת בגדי פשתן ע״ע והשתא זה שאמר יהודה פרעה זה מלך הפכפך הוא שמתחלה גזר שאין עבד מולך ואחר כך הוציא אותך מן הכלל והמליכך ש״מ שהוא אוהב אותך מאד מאחר שביטל גזרתו בשבילך ושוב נראה שאינו אוהבך אהבה שלימה שהרי הבטיחך ללבוש בגדי שש להגין אותך מכל דבר רע ולא עשה שהרי שם רביד הזהב על צוארך לבטל הסגולה וא״כ א״א לירד לסוף דעתו דמעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר כך אתה א״א לירד לסוף דעתך שמתחלה גזרת עלינו גזרה רעה ואמרת שלחו מכם א׳ וכו׳ ואתם האסרו וכו׳ ולבסוף בטלת הגזרה לפי שאמרת את האלהים אני ירא וכו׳ רק אחיכם א׳ יאסר וכו׳ ש״מ שאתה ירא שמים וחמלת עלינו ואין אתה רוצה לעשות לנו רעה ולכך הבטחתנו לשים עיניך עליו בלבד ועכשיו חזרת בך ואתה רוצה לצער אותנו ואת אבינו ולתפסו לעבד ואעפ״י שלא מצינו בפירוש שא״ל יוסף ואשימה עיני עליו רק ואת אחיכם הקטון תביאו אלי אפשר שזה נרמז לעיל במ״ש שם ויסוב מעליהם וישב אליהם וידבר אליהם ולא ביאר שם מה היה הדיבור הזה וכאן ביאר דהיינו דא״ל שאין רצונו רק לראותו ושוב יתנהו להם ומה שהוצרך להביא עוד פי׳ ג׳ ראיתי בש״ח שכתב בשם מהרש״ל דלב׳ פירושים אלו הול״ל כפרעה כמוך כיון שהוא מדמה יוסף לפרעה ואחר המחילה ליתא דאדרבא אורחיה דקרא בהכי כגון כמוני כמוך כעמי כעמך וכו׳ ור״ל מאי דהוי עלך ועילוי עמך תיהוי נמי עלי ועילוי עמי כדפירשו בגמ׳ בריש חולין אלא נר׳ משום דלכל ב׳ הפירושים ק׳ דפרעה ע״י שרה שאני לפי שלקתה על חנם וה״נ לאידך פי׳ ישיב יוסף מה שאמרתי לשום עיני אם לא יחטא לי ועכשיו חטא שגנב לכך מייתי רש״י פי׳ שלישי אם תקניטני וכו׳ ולפי׳ זה יתפרש שפיר מלת כי מל׳ דהא כמו שהוא לפשוטו של מקרא כלומר לא תכעוס לפי שאם אתה כועס אהרוג וכו׳ ופי׳ זה ודאי אינו מתיישב קרוב לפשט כמו האחרים שהרי אם דיבר כ״כ גיזום לא שייך מ״ש עבדך דבר וכו׳ ואל יחר אפך בעבדך אדוני שאל וכו׳ לכך לא מייתי זה בלבד:
פסוק יט:אדוני וכו׳ בתך וכו׳ או אחותינו וכו׳ לפי ששאל ב׳ דברים על האב ועל האח לכך אמר ב׳ דברים כלו׳ בתך היינו מבקשים לכך שאלת אם יש לנו אחים אחרים שכן דרך כל אב להשתדל להשיא בתו למי שלא יהיה לו אחים הרב׳ שאם באים לידי חלוקה אפי׳ יהיה להם ממון הרבה נוגע מעט לכל אחד לפי רוב החלקים או אחותינו אתה מבקש ולפיכך שאלת אם יש לנו אב כדי לידע אם היא ברשותנו להשיאה או ברשו׳ אבינו:
פסוק כ:ואחיו וכו׳ דבר שקר וכו׳ הק׳ הרא״ם ז״ל דאדרבא יותר יראה היא לומר לו ונאמר אל אדוני ואחיו מת שהוא הפך מ״ש לו בתחילה שלפיכך נכנסו בעשרה שערי העיר לבקשו כדפי׳ רש״י לעיל ונדחק בזה טובא ע״ע ואני אומר שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקים נפשיה דע״כ א״א לומר של׳ זה של ואחיו מת קאי על ונאמר אל אדוני לומר שכך א״ל בתחלה דלא שייך אז לומר ל׳ זה ואחיו מת הואיל ובאותה שעה עדיין לא הודיעוהו שהיה לו אח אחר והכי הול״ל והיה לו אח ומת ותו מ״ש ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו הרי גם זה לא הוזכר לעיל כלל שהרי לא הזכירו לו האמהות ולא אהבת אביו מכל וכל לכך נר׳ דאה״נ שמתחלה לא א״ל דברים אלו כלל אלא ה״ק יהודה ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן ע״כ הוא מה שאמרנו תחלה ועכשיו חדשות אני מגיד דהיינו שאותו אחיו שאמרנו לך תחלה והאחד איננו ושבאנו לבקשו אח״כ ידענו שמת ויותר הוא לבדו וכו׳ ומפני היראה כיון שראה כמה עלילות שעשה להם אמר כן כדי שלא יאמר אם אתם רוצים שאחזיר לכם את בנימין תביאו אותו האחד שאמרתם תחלה לכך היה מוציא דבר שקר מפיו לומר שידעו בבירור שמת וזה היה שקר שהרי לא ידעו ממנו כלום:
פסוק כט:וקרהו אסון וכולי שהשטן וכולי וא״ת והא כבר ביארו רש״י בפ׳ דלעיל ומה בא לחדש וי״ל שביאר כן על דברי יהודה ליישב למה לא תפסו יוסף בדבריו לומר היא הנותנת דלפי שא״ל כן ופתח פיו לשטן זה היה סיבה לסבב פני הדבר שיקח הגביע כדי שיארע לו אסון זה שיתפס בגנב לכך מפרש דאין זה נכלל בדברי יעקב שהרי אמר וקרהו אסון בדרך לפי שהשטן מקטרג בשעת הסכנה והיינו בדרך דוקא ולא בתוך העיר א״נ י״ל שאמר כן יהודה לקיום התנצלותו שאמר לעיל אלהים מצא את עון וכו׳ ופירש רש״י שם יודעים אנו שלא סרחנו הכל מאת המקום וכו׳ מצא ב״ח מקום וכולי והיינו דקאמר כך למדנו מדברי אבינו שאמר וקרהו אסון וק׳ וכי בבית לא יקראנו אלא שהשטן מקטרג וכולי וה״נ לא תיקשי וכי אפשר שלא סרחנו לגנוב ובא הגביע דרך מקרה בכלינו להענישנו אל תתמה שהשטן מקטרג וכולי ובאה לנו צרה זו לעונש על איזה עון אחר כי מצא ב״ח וכולי ועיין מה שכתוב בפרשה דלעיל בפ׳ פן יקראנו אסון:
פסוק כט:והורדתם וכולי ששלשתן וכולי אפ׳ שדרשו כן מדכתיב הכא תרי קראי חד והורדתם וכו׳ ברעה ואידך לקמן והורידו עבדיך וכו׳ ביגון הראשון רומז צרת יוסף דכתיב ביה חיה רעה אכלתהו ויגון על צרת רחל דכתיב שם בן אוני דהיינו צרה ויגון:
פסוק לא:והיה וכולי אביו וכולי דאין לפרש על בנימין ורצה לומר וכי מת דהרי חי הוא ואם ר״ל ויחשו׳ שמת הרי העיקר חסר בכתוב:
פסוק לב:כי עבדך וכו׳ בב׳ עולמות ק׳ דהרי לעיל פירש״י וחטאתי לך כל הימים לעה״ב וכן הקשה הרא״ם ועוד שבמדרש אתמר הכי בהדיא לעה״ב שכלו ימים ע״ש ונלע״ד דאה״נ שהאמת כך שלא נידה עצמו אלא לעה״ב ומ״מ הכא יהודה הוסיף ואמר ליוסף שנתנדה בב׳ עולמות שאם היה א״ל לעה״ב לבד חשש דילמא היה משיבו א״כ לא אתן לך בנימין שהרי אפילו תביאנו לאביך לא קא מהניא לך מידי דהא קי״ל נידוי על תנאי אפי׳ נתקיים התנאי צריך התרה וקי״ל דאין להתיר הנדר עד שיחול וכיון שהנידוי הוא לעה״ב א״כ א״א להתירו בעולם הזה ואין לו תקנה וכיון שכן בין תביאנו בין לא תביאנו הכל א׳ מש״ה שינה וא״ל דלית׳ אלא בב׳ עולמות קיבל וא״כ יש התרה דנדר שהותר מקצתו הות׳ כלו ואפ׳ דדייק הכי מדשינ׳ בלישניה דלעיל אמר וחטאתי לך והכא אמר לאבי וליכא למימר דמשום דכאן לא היה מדב׳ לנוכח עם אביו שהרי הוא מספר נוסח הדברים כאילו היה מדבר עם אביו שהרי אמר אם לא אביאנו אליך וה״נ הומ״ל וחטאתי לך אלא רצה לומר וחטאתי אף בעולם הזה בזמן שחייב בכבודו של אביו דהיינו בחיים אבל לפי האמת לא נידה עצמו אלא לעולם הבא כדאמרן ובזה יתישב מארז״ל שכל ארבעים שנה היו עצמותיו של יהודה מגולגלין וכולי עד שבא משה והתפלל עליו וכמו זר נחשב אמאי לא בקש יהודה מאביו להתיר לו ולא יצטרך לאחרים אחר מותו אבל לפי האמור ניחא דכיון דלא חל הנידוי אלא אחר מותו לא היה אפשר להתיר:
פסוק לג:ישב וכו׳ לגבורה ולמלחמה וכו׳ וא״ת היינו גבורה היינו מלחמה ובש״ח כתוב דמלחמה ושימוש הוא פי׳ של לגבור׳ ואין נר׳ שהרי רש״י כתב ולמלחמה בוי״ו ותו דבשמוש אין צריך גבורה ועוד דבב״ר איתא אם למלחמה אנא טב אם לשמש אנא טב ואם למפצע קיסין אנא טב לכך נר׳ דלמלחמ׳ ר״ל לטכסיסי מלחמה וכדכתיב כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ולגבורה דנקט רש״י לאו דוקא אלא כלומר הכח בין להרוג האויבים בין לשאר דברים שצריך כח והמ׳ נקט לדוגמ׳ כריתת עצים:
