א וַיְצַ֞ו אֶת־אֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתוֹ֮ לֵאמֹר֒ מַלֵּ֞א אֶת־אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל כַּאֲשֶׁ֥ר יוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת וְשִׂ֥ים כֶּֽסֶף־אִ֖ישׁ בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃ ב וְאֶת־גְּבִיעִ֞י גְּבִ֣יעַ הַכֶּ֗סֶף תָּשִׂים֙ בְּפִי֙ אַמְתַּ֣חַת הַקָּטֹ֔ן וְאֵ֖ת כֶּ֣סֶף שִׁבְר֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כִּדְבַ֥ר יוֹסֵ֖ף אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃ ג הַבֹּ֖קֶר א֑וֹר וְהָאֲנָשִׁ֣ים שֻׁלְּח֔וּ הֵ֖מָּה וַחֲמֹרֵיהֶֽם׃ ד הֵ֠ם יָֽצְא֣וּ אֶת־הָעִיר֮ לֹ֣א הִרְחִיקוּ֒ וְיוֹסֵ֤ף אָמַר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ ק֥וּם רְדֹ֖ף אַחֲרֵ֣י הָֽאֲנָשִׁ֑ים וְהִשַּׂגְתָּם֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לָ֛מָּה שִׁלַּמְתֶּ֥ם רָעָ֖ה תַּ֥חַת טוֹבָֽה׃ ה הֲל֣וֹא זֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁתֶּ֤ה אֲדֹנִי֙ בּ֔וֹ וְה֕וּא נַחֵ֥שׁ יְנַחֵ֖שׁ בּ֑וֹ הֲרֵעֹתֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם׃ ו וַֽיַּשִּׂגֵ֑ם וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ ז וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו לָ֚מָּה יְדַבֵּ֣ר אֲדֹנִ֔י כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה חָלִ֙ילָה֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ מֵעֲשׂ֖וֹת כַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ ח הֵ֣ן כֶּ֗סֶף אֲשֶׁ֤ר מָצָ֙אנוּ֙ בְּפִ֣י אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ הֱשִׁיבֹ֥נוּ אֵלֶ֖יךָ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאֵ֗יךְ נִגְנֹב֙ מִבֵּ֣ית אֲדֹנֶ֔יךָ כֶּ֖סֶף א֥וֹ זָהָֽב׃ ט אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֥א אִתּ֛וֹ מֵעֲבָדֶ֖יךָ וָמֵ֑ת וְגַם־אֲנַ֕חְנוּ נִֽהְיֶ֥ה לַֽאדֹנִ֖י לַעֲבָדִֽים׃ י וַיֹּ֕אמֶר גַּם־עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן־ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתּוֹ֙ יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּהְי֥וּ נְקִיִּֽם׃ יא וַֽיְמַהֲר֗וּ וַיּוֹרִ֛דוּ אִ֥ישׁ אֶת־אַמְתַּחְתּ֖וֹ אָ֑רְצָה וַֽיִּפְתְּח֖וּ אִ֥ישׁ אַמְתַּחְתּֽוֹ׃ יב וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּד֣וֹל הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן׃ יג וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם וַֽיַּעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל־חֲמֹר֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה׃ יד וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה׃ טו וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יוֹסֵ֔ף מָֽה־הַמַּעֲשֶׂ֥ה הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם הֲל֣וֹא יְדַעְתֶּ֔ם כִּֽי־נַחֵ֧שׁ יְנַחֵ֛שׁ אִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר כָּמֹֽנִי׃ טז וַיֹּ֣אמֶר יְהוּדָ֗ה מַה־נֹּאמַר֙ לַֽאדֹנִ֔י מַה־נְּדַבֵּ֖ר וּמַה־נִּצְטַדָּ֑ק הָאֱלֹהִ֗ים מָצָא֙ אֶת־עֲוֺ֣ן עֲבָדֶ֔יךָ הִנֶּנּ֤וּ עֲבָדִים֙ לַֽאדֹנִ֔י גַּם־אֲנַ֕חְנוּ גַּ֛ם אֲשֶׁר־נִמְצָ֥א הַגָּבִ֖יעַ בְּיָדֽוֹ׃ יז וַיֹּ֕אמֶר חָלִ֣ילָה לִּ֔י מֵעֲשׂ֖וֹת זֹ֑את הָאִ֡ישׁ אֲשֶׁר֩ נִמְצָ֨א הַגָּבִ֜יעַ בְּיָד֗וֹ ה֚וּא יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֕ם עֲל֥וּ לְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲבִיכֶֽם׃ יח וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּאמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאָזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה׃ יט אֲדֹנִ֣י שָׁאַ֔ל אֶת־עֲבָדָ֖יו לֵאמֹ֑ר הֲיֵשׁ־לָכֶ֥ם אָ֖ב אוֹ־אָֽח׃ כ וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י יֶשׁ־לָ֙נוּ֙ אָ֣ב זָקֵ֔ן וְיֶ֥לֶד זְקֻנִ֖ים קָטָ֑ן וְאָחִ֨יו מֵ֜ת וַיִּוָּתֵ֨ר ה֧וּא לְבַדּ֛וֹ לְאִמּ֖וֹ וְאָבִ֥יו אֲהֵבֽוֹ׃ כא וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ הוֹרִדֻ֖הוּ אֵלָ֑י וְאָשִׂ֥ימָה עֵינִ֖י עָלָֽיו׃ כב וַנֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֲדֹנִ֔י לֹא־יוּכַ֥ל הַנַּ֖עַר לַעֲזֹ֣ב אֶת־אָבִ֑יו וְעָזַ֥ב אֶת־אָבִ֖יו וָמֵֽת׃ כג וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עֲבָדֶ֔יךָ אִם־לֹ֥א יֵרֵ֛ד אֲחִיכֶ֥ם הַקָּטֹ֖ן אִתְּכֶ֑ם לֹ֥א תֹסִפ֖וּן לִרְא֥וֹת פָּנָֽי׃ כד וַיְהִי֙ כִּ֣י עָלִ֔ינוּ אֶֽל־עַבְדְּךָ֖ אָבִ֑י וַנַּ֨גֶּד־ל֔וֹ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י אֲדֹנִֽי׃ כה וַיֹּ֖אמֶר אָבִ֑ינוּ שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃ כו וַנֹּ֕אמֶר לֹ֥א נוּכַ֖ל לָרֶ֑דֶת אִם־יֵשׁ֩ אָחִ֨ינוּ הַקָּטֹ֤ן אִתָּ֙נוּ֙ וְיָרַ֔דְנוּ כִּי־לֹ֣א נוּכַ֗ל לִרְאוֹת֙ פְּנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְאָחִ֥ינוּ הַקָּטֹ֖ן אֵינֶ֥נּוּ אִתָּֽנוּ׃ כז וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי׃ כח וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה׃ כט וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה׃ ל וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ׃ לא וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה׃ לב כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כָּל־הַיָּמִֽים׃ לג וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו׃ לד כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק ב:
ואת גביעי גביע הכסף. י"ל למה שם הגביע באמתחת בנימין, בנימין לא חטא במכירתו למה הביאו בזה הצער, ובפרט כי כדי למרק עון המכירה עשה כן כדי שיאמרו הננו לך לעבדים גם. אנחנו וכו' א"כ אין לבנימין חטא בזה. אלא חטא בנימין היה שהוא היה יודע, ולא אמר לאביו קודם שידע ששתפו שכינה עמהם, א"כ ידע ושתק וציער לאביו כ"ב שנים, ולזה אבנו ישפה י"ש פ"ה, ואם שתפו שכינה כיצד יש פה אלא כמ"ש, ולזה היה גביע ולא דבר אחר, גביע גימ' פ"ה לרמוז למ"ש:
פסוק ג:
הבקר אור. בזוהר זכות אברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר הגינה עליהם, ופירשו שהגינה עליהם שלא שלחו ידם בזה האיש שהשיגם, כי אחר שיצאו אמה אחת יכולין לברוח, אלא זכות אברהם קדמה, זהו והאנשים שלחו זכות אברהם, שלחו כתיב, ולז"א המה וחמוריהם וחמריהם החמר שלהם שהוא אברהם שנאמר בו ויחבוש את חמרו, ומה אמר להם רחמי"ו ה"ם זהו וחמוריהם, או אמר להם רחו"ם אנ"י אל תשפכו דם. ובזוהר אמר ר"א אמר אי אינון הוו אזלין מה לן למכתב המה וחמוריהם אלא בגין דכתיב ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו בגין כך ואנשים שלחו הם וחמוריהם ולא ישתארון כדקא אמר ע"כ:
פסוק ד:
הרעתם אשר עשיתם. מאחר שאמר למה שלמתם רעה תחת טובה למה חזר ואמר הרעתם אשר עשיתם, אלא אמר להם הטרחתוני, כי היה אפשר שיבא אחריכם עבד מעבדינו, אלא לפי שלקחתם דבר שתשמישו תמיד ומיד נתבקש לפי התמדת תשמישו וכעת לא נמצא אחר ראוי שיבא אחריכם, ועוד שהוא כלי יקר ונחמד שנחש ינחש בו ולפי חשיבותו באתי אני לחפש אחריו א"כ הרעותם שהטרחתוני:
פסוק ד:
עוד הרעותם. שאמר להם כמה בני אדם הם עתה ממתינים לי עד שאתן להם להוליך טרף לביתם וכעת בבואי אליכם יתאחר הליכתם ואולי ימותו בניהם אם הם קטנים, א"כ לא די שאתם גנבים אלא שופכי דמים, א"כ הרעתם להם בזה המעשה מלבד ששלמתם רעה תחת טובה, א"כ אין אתם גנבים לבד אלא הרבה רעות עשיתם. או יאמר שום רעה גדולה עשיתם ואתם מפחדים שלא תגלה ע"י הגביע לפי שהוא מנחש בו. ועשה כן כדי למרק עון ששסו בו הכלבים, ויראו אותו מרחוק, ג"כ הם יצאו מן העיר לא הרחיקו:
פסוק ז:
ויאמרו אליו למה ידבר אדני כדברים האלה. לא אמר הדברים האלה כמ"ש וידבר אליהם הדברים האלה, א"ל דברים שאתה אומר אינם כפשטן תוכיות יש להם, וכי לא יש כלים בבית כזה שהוא מלך כלי שהוא נחמד יותר מהגביע, א"כ שום רמז אתה רומז לנו, כי זה חלילה לעבדיך מעשות כדבר, לא הדבר ממש שיגנבו הגביע, אלא אפילו ליקח פחות שבכלים הוא עון גדול מאחר שהאכילנו והשקנו ונתת מספוא, לחמורינו ונתת לנו משא ואחרים הלואי ימצא להם תבואה, ונגנוב מביתך שוה פרוטה ודאי שהיא בגידה גדולה, חלילה לעבדיך, עבדיך שהם קנויים בדמים שהם בני חם שסתם עבדים הם גזלנים לא יעשו דבר כזה:
פסוק ח:
הן כסף וגו'. במדרש א"ר שמעון זה א' מעשרה ק"ו שבתורה וכו'. יש לשאול מה ק"ו הוא ק"ו דאית ליה פרכא שאמרו ואיך נגנוב כסף וזהב כסף וזהב לא אבל גביע נחמד כזה שנפשו של אדם חומדתו ונכספת לו גנבתם. או אולי בהבאת הכסף היתה ערמה כדי להראות סימן טהרה, לז"א הן כסף אשר מצאנו כי מן הדין אין אנו חייבים להחזירה שהיא מציאה ולא מצאנו אותו בביתך אלא בפי אמתחותינו וכליו של אדם קונים לו, ועוד אם היינו מוצאים אותה בתוך האמתחת היינו אומרים שמא נפל ממך כשאתה היית מודד מרוב הקונים, אבל אנו מצאנו בפי אמתחותינו, וזה אינו אלא כמ"ש ה' נתן מטמון, ועוד שאפילו יהיה שלך לא היינו חייבים להחזירו לפי שודאי נתייאשת בהליכתנו לארץ כנען ואמרת כמה פעמים ווי ליה לחסרון כיס, א"כ איך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב, כי מה שאתה אומר שיש בו סגולה שינחש בו, זו הסגולה היא בטלה אצלנו, כי כל מיני הכשוף אסור לנו, א"כ אין בו אלא שוויו שהוא של כסף אין אנו חומדים כסף שאם היינו חומדים לא היינו משיבים הכסף מארץ כנען. ולזה כיון המתרגם שאמר מנין דכסף וכו', לומר שאין בו אלא שוויו שסגולתו בטלה אצלנו, או כמ"ש רד"ק ז"ל, פירוש והוא נחש ינחש בו אמר עתה יעשה ממנו ניחוש ולוקח לעצמו סימן רע אע"פ שאינו שוה כ"כ שהוא של כסף לזה באתי. ורב סעדיה גאון פירש הוא מלשון נסיון נסה אתכם בו אם אתם גנבים, הוצרך לפרש כן כדי שלא יתלו העון במנשה לפי שהוא אמר הלא זה אשר ישתה אדוני בו וחפץ כזה אין רצוני שיהיה במקום שהיד שולטת בו אלא יהיה במקום שמור ומונח, לז"א רב סעדיה הניחו כדי לנסות אתכם בו. והוא נחש, גימ' משיח, שהוא משיח בן יוסף:
פסוק ט:
אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו, א"ל עבדיך אם ימצא בהם בגידה כזו חייבים מיתה למה שאין לו לשלם כמ"ש ונמצא ישלם שבעתים, ומה שקנה עבד קנה רבו, אבל אנו יש לנו לשלם, ועכ"ז מאחר שעשית עמנו כל הטובות בערך זה נהיה לאדוני לעבדים, כמו עבדיך שחייבים מיתה כמו שאמרנו. ויאמר כדבריכם כן הוא אשר ימצא אתו הגביע יהיה לי עבד, אע"פ שיהיה לו מה לשלם לא יהיה לו תשלומין מאחר שגמלני רעה תחת כמה טובות, עתה יהיה לי עבד לחייבו מיתה, ואתם תהיו נקיים מהמיתה, אבל תהיו חייבים, כי עשרה בני אדם שנמצא בהם אחד גנב כלם נתפסים בעבורו:
פסוק יא:
וימהרו ויורידו וגו' ויפתחו איש אמתחתו. הוא שם כסף של כל אחד ואחד בפי אמתחתו והגביע בפי אמתחת בנימן כמו שאמר לו יוסף, וכשפתחו כדי שלא יראה מיד ויאמרו שהוא עשה הדבר, מה עשה חפש ומה שהיה למעלה הורידו למטה שהוא הכסף של כל אחד ואחד, ולזה חפש כולם, ולז"א וימצא הגביע באמתחת ולא אמר בפי האמתחת כמו ששמו:
פסוק יד:
ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף. לפי שאמר להם ואתם תהיו נקיים מהמיתה אבל תהיו חייבים דמים, י' בני אדם שנמצא אחד בהם גנב כולם נתפסים בשבילו, ולזה באו כלם, כי יהודה שהוא ערב היה לו לבא כמ"ש:
פסוק טו:
ויאמר להם יוסף מה המעשה הזה. מה לו לדבר עמהם ידבר עם בנימן הגנב. ובמדרש אמר להם יוסף אני רוצה לידע מי מכם נתן לו עצה לגנוב, אמר לו בנימן לא הם נתנו לי עצה ולא גנבתי הגביע, אמר לו השבע לי נשבע לו בפרישתו של יוסף אחי ממני לא נגעתי לא בשלוח חצים שנשתלחו בו ולא בהפשטה שהפשיטוהו ולא בהשלכה שהשליכוהו לבור ולא במכירה שמכרוהו ולא בטבילת כתנתו בדם, א"ל מי מודיע שאתה נשבע על אחיך באמת, א"ל משמות של בני אתה יודע כמה אני מחבבו שהוצאתי שמותם על מה שאירע לו, א"ל ומה שמותן א"ל בלע ובכר ואשבל וכו', בלע שנבלע וכו', מופים שלמדתי ממנו תורה שלמד מאבי, חופים שנתחפה עד היום הזה, ד"א שהלכתי יחף ומתאבל עליו, וארד שאבי מתאבל עליו ואומר כי ארד אל בני אבל וכו' בבקשה ממך אל תוריד אבי ביגון שאולה עלי, שכן יהודה אומר כי איך אעלה אל אבי, כיון שבא יהודה והגיד לו צערו של אביו מיד ולא יכול יוסף להתאפק וכו'. וי"ל יוסף אמר השבע לי שלא גנבת הגביע, מה לו להשבע שלא היה בהפשטה ולא במכירה ולא בהשלכה, ואפשר לומר שאמר יוסף גנבים את צבעים אתם כו' כמ"ש המדרש, לז"א בנימן אני איני נכלל עמהם. עוד י"ל כשאמר יהודה האלהים מצא את עון, מצא בעל חוב מקום לגבות את חובו יש עלינו עון ממקום אחר, אמר בנימן מזה החוב אין עלי לא כולו ולא מקצתו, וכן ג"כ גביע נוטריקון גניב"ה בו"ר ישמעאלי"ם עבר"ו, לכך נשבע שלא היה בכל זה, ובפרט כשאמר הלא נחש ינחש, אמר שמא עתה ינחש ענין מכירתו לזה עשה התנצלות:
פסוק טו:
ויאמר להם יוסף מה המעשה וגו' הלא נחש ינחש איש אשר כמוני. אמר להם הנחש שנחש איש כמוני שהוא מלך עליכם כיון על יהודה שאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו, אמר להם החלום של זה הוא נוגע לי שאני מלך, והוא לוקח המלכות ממני א"כ בי נוגע, אם החלום הוא מהרהורי מחשבותיו שחושב למלוך אנו נמכור אותו לעבד ואם הוא מן השמים ימלוך ואם מהרהור לבו ישאר עבד, עתה רמז להם כי הנחש שלו הועיל:
פסוק טז:
ויאמר יהודה מה נאמר וגו' הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע וכו'. מאי גם אשר נמצא הגביע, זה הוא עיקר עושה אותו טפילה היל"ל הנמצא הגביע בידו גם אנחנו נהיה עבדים לאדוני. אלא אמר יהודה האלהים מצא, אמר יש לנו עון אחר ומצא בעל חוב מקום לגבות חובו ממנו, רמז על מכירת יוסף ומדד לנו מדה כנגד מדה, אנו מכרנוהו לעבד לזה הננו עבדים לאדני, גם אנחנו רמז לו שהוא ג"כ נתפס באותו עון, שהוא שהיה בא ואומר שמעו נא החלום וגו', גם אשר נמצא הגביע אע"פ שלא היה במכירה הואיל ונתחבר עמנו, ומה שאמר ג"ם אשר נמצא בא לרבות ראובן שלא היה במכירתו של יוסף:
פסוק יז:
ויאמר חלילה לי מעשות זאת, כמו שאמרתם עבדים, שאשר נמצא הגביע בידו יהיה כמו עבד שסרח לחייבו הריגה, ואתם תהיו נקיים מהריגה ותהיו לי עבדים חלילה, אלא האיש אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד, לא להריגה אלא לי עבד, שיקרא שמי עליו, ואתם עלו לשלום, לא כמה שאר עבדי שאתם תהיו נקיים מהריגה ותהיו עבדים אלא עלו לשלום. מצאתי כתוב גבי"ע נוטריקון גבור בכם יהודה ערב, גרם במכירתי ידוננו עליון, גם בכם יכעוס עליכם, גלגול בנפשכם יכפר עליכם, גאולה בקרוב יביא עליכם. גבי"ע במ"ק אח"ד רמ"ז להם שהוא מאמין באחד ב"ה, זהו מה שאמר את האלהים אני ירא. גבי"ע גימ"ל בי"ת יו"ד עי"ן גימ' ה"ס קש"ר שעשו קשר שלא יגלו הדבר, אבל שק"ר ה"ס שאמר זאת מצאנו, גביע גימ' מילה שהמהול לא יהא אכזרי, וכל זה למרק עונותיהם:
פסוק יז:
גימטריאות
אלהים יענה את שלום פרעה, מדת הדין תכניע ותענה שלותו, שחלם ז' פרות שהם ז' אקלימין שהוא כל העולם שמולך. יענה את, שלום, ס"ת התם שלותו שלא יאריך. ותבאנה אל קרבנה, שמלך על כל העולם בלא טורח ובלא מלחמה אלא הם באו מאליהן, ואמר קרבנה פירוש קרבנו אליך ונהיה תחת ידיך ותן לנו תבואה. ותראה כי בחלום לא אמר ותבואנה אלא בספור החלום ליוסף לכך אמר יוסף אלהים יענה ויכניע שלום, מושל, ישפיל ממשלתו:
פסוק יז:
צומחות אחריהם. בכולם אחריהן בנו"ן, ובספורו ליוסף אמר אחריהם במ"ם, לומר שראוי היה לבא הרעב על פרעה מ' שנה אלא משום כבודו של יעקב לא היו כי אם ב' שנים ובאו אחר כך בימי נבוכדנאצר שנאמר ונתתי את ארץ מצרים שממה מ' שנה, וזהו אחריהם אחרי הס':
פסוק יז:
ותבלען. גימ' זו היא מלחמת גוג עם המלה:
פסוק יז:
וממהר האלהים לעשתו. כתיב חסר שלא נתקיים כולו:
פסוק יז:
וחמש את ארץ מצרים, חמש כרכים גדולים היתה ארץ מצרים וכה"א (ישעי' י"ט) ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים, שיחזרו להוייתן:
פסוק יז:
הבאת כתיב. אותיות אהבת, שבימי השובע אוהבים זה את זה, וזהו ותרעינה באחו באחוה ובאהבה:
פסוק יז:
וייטב הדבר בעיני פרעה, אע"פ שהוא דורש טוב לעצמו:
פסוק יז:
אשר רוח אלהים. ס"ת רמ"ח שרמ"ח איבריו מלאים רוח הקדש:
פסוק יז:
אחרי הודיע. אחרי יבא אדם אחר שיהיה פותר חלומות שהוא דניאל, הודיע גימ' דניאל:
פסוק יז:
מרכבת המשנה. מ' שנה הרכיבם הקב"ה בענני כבוד:
פסוק יז:
ויוסף בן שלשים שנה, עליו נאמר לשום שפלי"ם למרו"ם וקודרי"ם שגב"ו יש"ע מפ"ר מחשבות ערומים, ר"ת שלשים, שהקב"ה הפיר עצת אחיו ועצת פוטיפר ואשתו שרצו להשפילו והגביהו הקב"ה:
פסוק יז:
ותעש. אותיות שעתו, עד שבאה שעתו של יוסף:
פסוק יז:
נשני. רמז על בית ראשון שעמד כמנין נשני, שבאותו זמן היו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ונשו כל עמלם שהיה להם במצרים:
פסוק יז:
בנימין. בן ימין שהיה יעקב נשען ימינו עליו:
פסוק יז:
הוא המשביר. קרי ביה המסביר שהיה מסביר פנים לכל, ואז"ל וברכה לראש משביר בגימ' תלמיד חכם, הוא המשביר לכל עם הארץ, שהיה מלמד לעמי הארץ:
פסוק יז:
ויכר יוסף את אחיו, לעולם הוא עמהם באחוה, שלעולם הוא מזכירם בלשון אחי, את אחי אנכי מבקש, וילך יוסף אחר אחיו, ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו, אבל הם לא הכירוהו, מעולם לא זכרוהו בלשון אחוה, שאמרו הנה בעל החלומות, לכו ונהרגהו, ונשליכהו, ויקחוהו, וישליכו אותו, אפילו שמו לא היו מזכירים:
פסוק יז:
אשר ראינו צרת. ר"ת ארץ שנפל לארץ לפניהם ולא רחמו עליו:
פסוק יז:
שאולה. מלא ו' ששה ימים נדונים בגהינם ולא יום שבת:
פסוק יז:
שאולה והרעב. שוה הרעב לגיהנם, והעני שרוב ימיו ברעבון אינו רואה גיהנם:
פסוק יז:
חי היש לכם אח. ס"ת משיח, לכם מלך, המשיח הוא לכם. כל הימים, גימ' בעולם הבא:
פסוק יז:
כי לולא. אלול, מר"ח אלול לא יתמהמה האדם לעשות תשובה, כי עתה שבנו פעמים, זה ר"ה ויוה"כ שצריך לשוב בתשובה בהם:
פסוק יח:
ויגש אליו יהודה. ס"ת שוה שהיה שוה לו כאומרם ז"ל כי הנה המלכים נועדו זה יהודה ויוסף, עברו, יחדיו שנתמלאו עברה זה על זה, מלך בחיות ארי יהודה, מלך בבהמות שור זה יוסף שנאמר בכור שורו הדר לו, א"כ שוה לו:
פסוק יח:
ויגש אליו יהודה וגו'. שהוא ערב נתחזק ונתקרב ופתח פיו, ויאמר בי אדוני אל יחר בעיניך שנתקרבתי אליך למה שבי תלוי הדבר כמו שאמר אח"כ כי עבדך ערב, ואמר ידבר נא עבדך דבר שאל יחר אפך בעבדך, זה העבד שנתחדש לך לא תתנהג עמו מנהג עבד ותסביר לו פנים כי אינו כמו שאר עבדים, זה יש לו אב ויש לו אחים, ולזה נתקרבתי אליך כי הוא ממשפחה גדולה, לדבר באזני אדוני, כדי שלא יקנאו שאר עבדים, ומרוב חבתו אצלנו ואצל אבי אני מצוה עליו כי כמה טורח טרחנו עד שבא לכאן, ועתה מודיעו הענין כיצד בא, אדוני שאל וכו' שמעתי בשם כמהר"ר יעקב בי רב שאמר יהודה שבנימין לא גנב הגביע, בי אדוני בבקשה ממך ידבר נא עבדך, תדבר לעבדך שבא אחרינו שהוא מנשה, באזני אדוני, לא תדבר עמו בפרהסיא בפני המון העם אלא בינך לבינו כי לא ירצה לבזות עצמו בפני העם לומר שהוא שם הגביע והוא יגלה הדבר, ואל יחר אפך לא תדבר לו בפנים זועפים אלא בסבר פנים מאירות, כי כמוך כפרעה, פרעה לא האריך במלכות אלא לפי שהוא בעל משפט כי מלך במשפט יעמיד ארץ וכן ראוי לך לעשות, ולא, תרבה שאלות עם בני אדם כי ברב דברים לא יחדל פשע, כי מהשאלה ששאלת היש לכם אב או אח הוצרכנו להשיבך משום כבוד המלכות, אבל לך כל הדברים הם בטלים, וזהו לאמר, ומרבוי הדברים באת לידי חטא שאתה לוקחו שלא כדין, ואמר כי כמוך כפרעה ע"ד שאמר שהוא מצוהו עליו יאמר הרי אתה היית עבד ולפי שאתה נראית לפרעה שאתה מיוחס שאמר פרעה הנמצא כזה איש וגו' שאמר אין זה עבד גנוני מלכות אני רואה בו ומזה עלית לגדולה, א"כ ממך תדין את חברך לפי שהוא מיוחס. עוד אמר בי אדוני כלומר העון הוא תלוי בי, לפי שאמר האלהים מצא את עון עבדיך, א"ל ברמז שאין העון תלוי אלא בי שכמו שאמרתי לכו ונמכרנו אם הייתי אומר הניחו היו שומעים ממני כי אני מלך כמשז"ל על פ' וירד יהודה מאת חיו:
פסוק יח:
או יאמר ידבר נא עבדך. כלומר זכור עבדותך שהיית עבד קנוי בדמים, באזני אדוני איני רוצה לבזותך לפני העם, ואל יחר אפך כלומר ואל יחר אפך באומרי לך שתזכור ימי העבדות, כי כמוך כפרעה פירוש כי כמו אע"פ, כמו רפאה נפשי כי חטאתי, אע"פ שאתה מלך כמו פרעה, עכ"ז אינך שוה לו הוא מלך בן מלך ואתה היית עבד וראוי לך לזכור בימי מלכותך זמן עבדותך ולא תתגאה, כאומרם ז"ל על פ' ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, ביום הטובה ראה יום הרעה, ואתה טעמת טעם העבדות ואין ראוי לך לעשות בן חורין עבד. ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן, בשביל כבוד המלכות הוצרכנו להשיבך על כל שאלותיך. אדוני שאל, ויש לשאול שלא מצינו ששאל היש לכם אב או אח, כי הוא א"ל מרגלים אתם ואמרו הם י"ב עבדיך אחים אנחנו והנה הקטן וגו', וכן ג"כ באומרם לאביהם שאול שאל האיש לנו העוד אביכם חי היש לכם אח, הוא לא שאל ולמה אמרו שאל שאל ב"פ, ועוד אומרם שאול שאל לנו לאמר, מאי לאמר, וכן ג"כ אדוני שאל את עבדיו לאמר מאי לאמר. אלא א"ל מרוב החשדות שחשדתנו עד שאמרנו יש לנו אב ולא אמרנו בפירוש אלא הובן מתוך דברינו קודם שאמרת מרגלים אתם, אמרנו לך כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים חזרת ואמר לא כי ערות הארץ כו'. אמרנו לך י"ב עבדיך אחים אנחנו וגו' והנה הקטן את אבינו א"כ אמרנו והנה הקטן את אבינו משמע שיש לנו עוד אח ושאבינו חי שאמרנו את אבינו, פירוש עם אבינו וכן אמרו לאביהם שאול שאל ב' שאלות, שאמר קודם מרגלים ואח"כ לראות את ערות הארץ. א"כ הבננו מתוך דבריו שכוונתו הוא לידע אם יש לנו אח, וז"ש שאול שאל האיש לאמר, משאלותיו ומדבריו נראה שכוונתו היה לשאול וז"ש כאן ג"כ אדוני שאל את עבדיו לאמר, ועוד י"ל ששם שומרים על פתחי המדינה והיו שואלים על שמו ועל שם אביו, ולז"א שאול על שמנו שאל על שם אבינו וכשראה שנכנסנו עשרה כל אחד בפתח אחר בני אב אחד כשראה כן אמר מרגלים אתם עד שאמרנו י"ב אחים והנה הקטן את אבינו, א"כ אדוני שאל הוא על שומרי הפתח ששאלום מה שמו ומה שם אביו, לאמר הוא לדעת היש לנו אח שאמר מרגלים אתם עד שאמרנו י"ב וכו':
פסוק יח:
ובמדרש תדע שמתחלה באת עלינו בעלילה כמה מדינות באו לכאן ליקח אוכל כלום שאלת להם כמו ששאלת לנו, נראה שמה שאמר אדוני שאל אינה שאלה אלא עלילה ומשום כבוד המלכות אמר אדוני שאל ולא אמר אדוני העליל, ונאמר אל אדוני יש לנו אב זקן וילד זקונים, ובזוהר יוסף אזדבן בגיניה דיהודה ואתאביד מאבוי והשתא את ערב ביה בבנימין ואתאחיד דלא יתאביד ובג"כ ויגש אליו יהודה, ולזה אמר וילד זקונים כלומר ששניהם עליו, ואחיו מת אולי כיון על שלה בן יהודה, ולז"א ואחיו מת כיון על אונן, ולזה לא אמר יש לנו נער כי בנימן היה גדול ואמר ילד אלא כיון על בנו שלה, כמשז"ל נודרים להרגים להטעותם לומר עבדא דבי נורא אנא:
פסוק כא:
ותאמר אל עבדיך הורידוהו אלי ואשימה עיני. במדרש זוהי סימת עין בנמוסים שלנו כתיב שלם ישלם ואם אין לו ונמכר וזה יש לו לשלם. הוקשה להם ז"ל שלא מצאנו שאמר יוסף ואשימה עיני לזה אז"ל ואשימה אינו חוזר על יוסף אלא ליהודה, א"ל סמית עינינו שבאת אלינו פתאום ונסמת עינינו ושכחנו למודנו מחמת אונסנו שאת אומר האיש אשר ימצא הגביע בידו יהיה לי עבד והכתוב אומר שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו, זה יש לו לשלם, מקודם אמרתי לך האיש אשר ימצא הגביע בידו ומת גם אנחנו נהיה לאדוני וכו' מסמיות עינים אמרתי כן לפי שבא פתאום ואמר הרעתם אשר עשיתם, אבל אני שאני ערב ואשימה עיני צריך אני לפתוח עיני ולעיין בדינו, ואפילו שאני פסול לדין, דבר שהוא ברור וכתוב עביד איניש דינא לנפשיה, וזה אמר כתוב בנמוסינו אם בנימוסינו כתוב שיועיל תשלומים, ואם בנמוסיכם שהוא חייב הריגה שכן בן נח נהרג על הגנבה ואתה לא הרגתו אלא שיהיה עבד לתועלת המלכות אני מעולה ממנו, וז"ש ועתה על מה שעשית עתה שלא הרגתו ישב עבדך תחת הנער עבד לאדוני לא אמר עבד לבד אלא עבד לאדוני כלומר לתועלת אני מעולה ממנו, א"כ מפני ב' דברים איני יכול להניחו אחת שנפשו קשורה בנפשו והיה כראותו וגו' והורידו וגו', ואחרת כי עבדך ערב את הנער, ואף כי רש"י ז"ל פירש חסרון דברים כאן עד שיבא עליו כי, הוא פירש וא"ת למה אני נכנס לתגר יותר מאחי הם כלם מבחוץ כו', ועוד יתבאר כי בלשון אלא שהוא אחד מד' לשונות שמשמשין כי, ואמר והיה כראותו כי אין הנער ומת והורידו וכו', למה שהוא נתנו לכלם שכן אמר ויאמר אליהם ישראל וגו' ואת אחיכם קחו וגו' וכתיב ויקחו האנשים את המנחה וגו' ואת בנימן, א"כ הוא מסרו לכלם וכלם הם נתפסים בעון של והורידו עבדיך, אבל אני יש עלי עון אחר מוסף על זה שאני ערב את הנער מעם אבי לאמר מאי לאמר אמירה אחרת היתה שאמרו והצגתיו שערבו ממלאך המות, ולז"א כי עבדך ערב את הנער את דייקא ערב גופו שאמר אם לא הביאותיו אליך וערב נשמתו שאמר והצגתיו, וזו אמר ברמז במלת לאמר, וכדי שלא יאמר הוא ג"כ אביך ידאב עליך ג"כ והרי עון שאמר והורידו עבדיך וכו' במקומו עומד, לז"א לפחות לא אראה ברע אשר ימצא את אבי: