קריעה על ערי יהודה, ירושלים והמקדש
עָרֵ֥י קָדְשְׁךָ֖ הָי֣וּ מִדְבָּ֑ר צִיּוֹן֙ מִדְבָּ֣ר הָיָ֔תָה יְרוּשָׁלִַ֖ם שְׁמָמָֽה׃
בֵּ֧ית קָדְשֵׁ֣נוּ וְתִפְאַרְתֵּ֗נוּ אֲשֶׁ֤ר הִֽלְל֙וּךָ֙ אֲבֹתֵ֔ינוּ הָיָ֖ה לִשְׂרֵ֣פַת אֵ֑שׁ וְכָל־מַחֲמַדֵּ֖ינוּ הָיָ֥ה לְחָרְבָּֽה׃
(ישעיה סד ט-י)
כשם שאדם צריך לקרוע את בגדו בשעה שהוא מתאבל על אחד מקרובי משפחתו, כך צריך לקרוע את בגדיו על חורבן הארץ שהוא האבל הכללי של עם ישראל.
שלוש דרגות לחורבן – ערי יהודה, ירושלים ובית המקדש. וכן מובא במסכת מועד קטן(כו.): "אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר: עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר, וקורע. ירושלים בחורבנה, אומר: צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלַיִם שְׁמָמָה, וקורע. בית המקדש בחורבנו, אומר: בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה, וקורע".
כלומר אדם שהיה עולה לארץ ישראל, כשהיה מגיע לאחת מערי יהודה שנחרבו, היה קורע את הקריעה הראשונה. וכשהגיע לירושלים היה קורע בשנית. וכשראה את מקום המקדש היה קורע בשלישית. וכל קריעה היא באורך של טפח (8 ס"מ). וקריעות אלו דינן כדין הקריעות החמורות שקורעים על אב ואם, שאסור לתקן אותם תיקון גמור, אלא שאם ירצה יוכל לתופרם בתפירות שאינן ישרות (שו"ע או"ח תקסא, א-ד).
וכמובן, עולה כאן שאלה, האם גם אחר שקמה מדינת ישראל, וערי יהודה וירושלים חזרו ליישובן, צריך לקרוע את הקריעות הללו?
כתב מרן רבי יוסף קארו בספרו 'בית-יוסף' (או"ח תקסא), שלכאורה היה נראה לומר, שאם מתגוררים יהודים בערי יהודה, אין הן נחשבות חריבות ואין לקרוע עליהן. אלא שהסיק לבסוף שהכל תלוי בשלטון, ולכן כל זמן שהשלטון ביד גויים, אע"פ שגרים בערי יהודה יהודים, הרי הן נחשבות חריבות. ולדבריו הסכימו כל האחרונים. וכן כתב בעל ה'משנה-ברורה' (תקסא, ב), שאפילו אם יושבים בהן ישראל, כיוון שהישמעאלים הטורקים מושלים עליהן נקראות חריבות. הרי שהכל תלוי בשלטון, לפיכך משעה שקמה מדינת ישראל, בה' אייר תש"ח, כל הערים שבריבונות מדינת ישראל כבר אינן נחשבות חריבות אלא בנויות. וכך דעת מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, וכך שמעתי שפסק גם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל.
אבל ערים שאינן בריבונות ישראל, הרי הן כערי יהודה החריבות, והרואה אותן צריך לקרוע עליהן.
קריעה בזמן הזה על ירושלים ובית המקדש
לפני מלחמת ששת הימים, כשמרכזה של ירושלים היה עדיין תחת שלטון ירדני, הייתה מצווה לקרוע גם בשעה שרואים את ירושלים העתיקה, וגם בשעה שרואים את מקום בית המקדש. אולם לאחר מלחמת ששת הימים, שזכינו בחסדי ה' לשחרר את כל ירושלים, התעוררה השאלה מחדש, האם עדיין נחשבת ירושלים חריבה וצריכים לקרוע עליה.
הרב נבנצאל, רבה של העיר העתיקה, מסר לי בשם הרב שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, שאמנם מאז הקמת מדינת ישראל אין לקרוע על ערי יהודה שתחת שלטון ישראל, אולם על ירושלים גם לאחר מלחמת ששת הימים צריך להמשיך לקרוע, מפני שקדושתה לעניין מעשר שני וקודשים קלים עדיין לא באה לידי ביטוי (וכ"כ במנח"ש א, עג).
אבל מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה רגיל להדגיש, שמעת מלחמת ששת הימים נשתנה הדין. שכן פסק ה'בית-יוסף', שהכל תלוי בשלטון, ומאחר ששחררנו את ירושלים מעול גויים, אין יותר לקרוע עליה. ויתר על כן, הקריעה על ירושלים בזמן הזה עלולה להתפרש במידה מסוימת ככפיות טובה כלפי ה', שהנה זיכנו ברוב רחמיו לשוב לירושלים, ואילו עינינו טחו מלראות זאת, ואנו ממשיכים לקרוע כאילו לא אירע דבר.
וכן פסק הרב שלמה גורן זצ"ל (הרב הראשי לישראל תשל"ג-תשמ"ג, תורת המדינה ע' 108), וכן פסק הרב אברהם שפירא שליט"א (הרב הראשי לישראל תשמ"ג-תשנ"ג), שאין לקרוע בזמן הזה על ירושלים מאחר שהיא תחת שלטוננו. אולם לגבי מקום המקדש פסקו, שגם היום צריך לקרוע.
ובמיוחד כיום, שהערבים מבזים את קדושת הר הבית, ונוהגים בו כשלהם, ועורכים בו הפגנות שטנה כנגדנו, ואין יד ישראל תקיפה מספיק כנגדם, הרואה את מקום המקדש החרב – צריך לקרוע.
דיני הקריעה על מקום המקדש
התעורר ספק על איזו ראייה בדיוק צריכים לקרוע, האם רק מי שרואה את אדמת הר הבית צריך לקרוע, ואולי גם הרואה את הכותל המערבי, שהוא כותלו של הר הבית צריך לקרוע? מסקנת הרב טיקוצ'ינסקי (עיר הקודש והמקדש פי"ז) שצריך לקרוע על ראיית כיפת המסגד שעל מקום המקדש.
והרואה את הר הבית בשבת או חג ואפילו בחול המועד, אינו צריך לקרוע, שהם ימי שמחה.
ויש שהציעו לרוצה להיפטר מהקריעה, שיַקנה את בגדיו לחבירו, וממילא כיוון שבאותה שעה הם אינם בגדיו, אינו צריך לקורעם. ויכול לעשות את הקניית הבגדים בחליפין, שיִקנה מחבירו את עטו בהגבהה, ותמורת העט יַקנה לו את בגדיו.
ורק על ראייה חדשה צריכים לקרוע. העולים לארץ ורואים בפעם הראשונה בחייהם את מקום המקדש ודאי חייבים לקרוע. אולם גם מי שלא ראה את מקום המקדש שלושים יום, ראייתו נחשבת כראייה חדשה, שכן אחר שלושים יום כבר התרחק מההרגשה של הראייה הקודמת, ולכן כשיראהו שוב צריך לקרוע. אבל מי שזוכה לראות את הר הבית כל פחות מחודש, אינו צריך לקרוע.
בפועל רבים מבני הארץ אינם מדקדקים לקרוע על ראיית מקום המקדש. וסמך למנהגם מסברת האדר"ת, רבה של ירושלים, שבעת עלותו לירושלים, קרע את בגדו כהלכה. ובתחילה היה מדקדק לראות את מקום המקדש כל פחות משלושים יום, כדי שלא יצטרך לקרוע שוב את בגדו. ולאחר מכן גמר בלבו שגם אם לא ראה את מקום המקדש שלושים יום, כיוון שיכול היה לבוא לראותו, הרי הוא נחשב כמי שראה, ואין זו ראייה חדשה שמחייבת קריעה. שכן אם היה מתרגש מזה, היה בא לראות, וכיוון שלא בא לראות, סימן שכבר אין הראייה מרגשת אותו כל כך, ואין היא ראייה חדשה לגביו, ולכן אינו צריך לקרוע.
ועל פי סברה זו רבים נהגו להקל שלא לקרוע את בגדם בעת ראיית מקום המקדש, שהואיל ויש תחבורה זמינה, וכל תושבי הארץ יכולים לבוא בכל יום לירושלים, הרי שגם אם לא ראו את מקום המקדש שלושים יום, אין ראיית המקום בחורבנו מזעזעת אותם כל כך, עובדה שלא באו לראותו, ולכן אין צריכים לקרוע עליו.
אבל נראה שראוי לכל יהודי לקיים את הדין כהלכתו ולקרוע לפחות פעם אחת בחייו על ראיית מקום המקדש. ואם ירצה להחמיר, נכון שיקרע את בגדו בכל פעם שלא ראה את מקום המקדש שלושים יום. ויהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.
באדיבות הרב, מתוך ספרו 'פניני הלכה – העם והארץ'