א ר֛וּחַ אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה עָלָ֑י יַ֡עַן מָשַׁח֩ יְהוָ֨ה אֹתִ֜י לְבַשֵּׂ֣ר עֲנָוִ֗ים שְׁלָחַ֙נִי֙ לַחֲבֹ֣שׁ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֔ב לִקְרֹ֤א לִשְׁבוּיִם֙ דְּר֔וֹר וְלַאֲסוּרִ֖ים פְּקַח־קֽוֹחַ׃ ב לִקְרֹ֤א שְׁנַת־רָצוֹן֙ לַֽיהוָ֔ה וְי֥וֹם נָקָ֖ם לֵאלֹהֵ֑ינוּ לְנַחֵ֖ם כָּל־אֲבֵלִֽים׃ ג לָשׂ֣וּם ׀ לַאֲבֵלֵ֣י צִיּ֗וֹן לָתֵת֩ לָהֶ֨ם פְּאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר שֶׁ֤מֶן שָׂשׂוֹן֙ תַּ֣חַת אֵ֔בֶל מַעֲטֵ֣ה תְהִלָּ֔ה תַּ֖חַת ר֣וּחַ כֵּהָ֑ה וְקֹרָ֤א לָהֶם֙ אֵילֵ֣י הַצֶּ֔דֶק מַטַּ֥ע יְהוָ֖ה לְהִתְפָּאֵֽר׃ ד וּבָנוּ֙ חָרְב֣וֹת עוֹלָ֔ם שֹׁמְמ֥וֹת רִֽאשֹׁנִ֖ים יְקוֹמֵ֑מוּ וְחִדְּשׁוּ֙ עָ֣רֵי חֹ֔רֶב שֹׁמְמ֖וֹת דּ֥וֹר וָדֽוֹר׃ ה וְעָמְד֣וּ זָרִ֔ים וְרָע֖וּ צֹאנְכֶ֑ם וּבְנֵ֣י נֵכָ֔ר אִכָּרֵיכֶ֖ם וְכֹרְמֵיכֶֽם׃ ו וְאַתֶּ֗ם כֹּהֲנֵ֤י יְהוָה֙ תִּקָּרֵ֔אוּ מְשָׁרְתֵ֣י אֱלֹהֵ֔ינוּ יֵאָמֵ֖ר לָכֶ֑ם חֵ֤יל גּוֹיִם֙ תֹּאכֵ֔לוּ וּבִכְבוֹדָ֖ם תִּתְיַמָּֽרוּ׃ ז תַּ֤חַת בָּשְׁתְּכֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה וּכְלִמָּ֖ה יָרֹ֣נּוּ חֶלְקָ֑ם לָכֵ֤ן בְּאַרְצָם֙ מִשְׁנֶ֣ה יִירָ֔שׁוּ שִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם תִּֽהְיֶ֥ה לָהֶֽם׃ ח כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֹהֵ֣ב מִשְׁפָּ֔ט שֹׂנֵ֥א גָזֵ֖ל בְּעוֹלָ֑ה וְנָתַתִּ֤י פְעֻלָּתָם֙ בֶּאֱמֶ֔ת וּבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם אֶכְר֥וֹת לָהֶֽם׃ ט וְנוֹדַ֤ע בַּגּוֹיִם֙ זַרְעָ֔ם וְצֶאֱצָאֵיהֶ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעַמִּ֑ים כָּל־רֹֽאֵיהֶם֙ יַכִּיר֔וּם כִּ֛י הֵ֥ם זֶ֖רַע בֵּרַ֥ךְ יְהוָֽה׃ י שׂ֧וֹשׂ אָשִׂ֣ישׂ בַּֽיהוָ֗ה תָּגֵ֤ל נַפְשִׁי֙ בֵּֽאלֹהַ֔י כִּ֤י הִלְבִּישַׁ֙נִי֙ בִּגְדֵי־יֶ֔שַׁע מְעִ֥יל צְדָקָ֖ה יְעָטָ֑נִי כֶּֽחָתָן֙ יְכַהֵ֣ן פְּאֵ֔ר וְכַכַּלָּ֖ה תַּעְדֶּ֥ה כֵלֶֽיהָ׃ יא כִּ֤י כָאָ֙רֶץ֙ תּוֹצִ֣יא צִמְחָ֔הּ וּכְגַנָּ֖ה זֵרוּעֶ֣יהָ תַצְמִ֑יחַ כֵּ֣ן ׀ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה יַצְמִ֤יחַ צְדָקָה֙ וּתְהִלָּ֔ה נֶ֖גֶד כָּל־הַגּוֹיִֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
רוּחַ ה' אֱלֹהִים עָלָי להתנבא את הדברים הבאים. לא נשלחתי להזהיר באמצעות הנבואות הללו או לגלות את המאורעות העתידים להתרחש, אלא – יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר, להביא בשורה לעֲנָוִים, שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, תיאור פיוטי לחילוץ הסובלים מדיכאונם ולריפויים, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר, לטעת בהם את תקוות החופש, וְלקרוא לַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ, פתיחה והתעוררות מלחץ מעיק.
פסוק ב:
לִקְרֹא, להודיע מראש שתבוא שְׁנַת רָצוֹן לַה', שנה שה' יופיע ויבטא בה רוח של פיוס, מצד אחד; ומצד אחר, יוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ. נחמת ציון תכלול גם את נקמת ישראל מאויביהם, וכפי שיפורט בהמשך. לְנַחֵם כָּל האֲבֵלִים באבל הלאומי של חורבן ירושלים וגלות ישראל,
פסוק ג:
לָשׂוּם, לשים דבר לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן – לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר. באבל או בנסיבות קשות אחרות, נהגו לשים אפר או עפר על הראש. ביטויי האבל של אבלי ציון יוחלפו בבגד, כובע או תכשיט מפואר. כמו כן, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן, ביטוי ציורי לשמן שסכים בו בשעת שמחה לשם תענוג, יינתן להם תַּחַת אֵבֶל, ומַעֲטֵה, כסות תְהִלָּה, הילה תבוא תַּחַת רוּחַ כֵּהָה, קודרת או חלשה. במקום הלוך רוח עכור, המתמקד בפן האפל של החיים, יהיו בני ציון מעוטפים בזוהר ובהלל, שיעניקו להם כבוד וגדולה. וְאז קֹרָא לָהֶם, הם ייקראו: אֵילֵי, עמודים או קורות של הַצֶּדֶק. בני ציון יהיו דוגמאות חיות לצדק ויציבות, וייקראו גם מַטַּע ה' לְהִתְפָּאֵר.
פסוק ד:
אז, בבוא הגאולה – וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם, שהיו חרבות זה זמן רב, שֹׁמְמוֹת של הרִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ. וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב, ערים חרבות שֹׁמְמוֹת שמדּוֹר וָדוֹר, מדורות רבים. באותה עת לא רק תשתחררו מעולכם ותהפכו לבני חורין; אלא תזכו גם במעמד הראוי לכם:
פסוק ה:
וְעָמְדוּ מעצמם עמים זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם, וּבְנֵי נֵכָר יהיו אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם. הם יטפלו בחקלאות שלכם. הדבר לא יקרה כתוצאה משליטתכם בגויים, אלא מכוח ההכרה העולמית במעמדכם ובתפקידכם:
פסוק ו:
וְאַתֶּם – העם כולו, כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ, מְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם. בזמן ששאר עמי העולם יעסקו במלאכת השדה למען עצמם ולמענכם, אתם תתפנו לעבוד את ה' לטובת האנושות כולה. על כן חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ, תיהנו מפרי כוחם של הגויים, מרכושם, וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ, תתאמרו, תתפארו. כיוון שתגיעו אל המעמד העליון בעולם, כל כבוד ומעלה יתרה שיזכו בהם אחרים, יבואו אליכם ביתר שאת.
פסוק ז:
תַּחַת בָּשְׁתְּכֶם מִשְׁנֶה, במקום הבושה הכפולה שהייתה מנת חלקכם בעבר בעיני אחרים ובעיני עצמכם, ובמקום הכְלִמָּה אשר הגויים יָרֹנּוּ, ישירו בחֶלְקָם של ישראל, תחת הבושה וההשפלה שנחלתם מן הגויים בדיבוריהם ובשירים אשר חיברו – לָכֵן בְּאַרְצָם של רודפי ישראל ושונאיו מִשְׁנֶה, חלק כפול יִירָשׁוּ, יקבלו ישראל, ושִׂמְחַת עוֹלָם תִּהְיֶה לָהֶם.
פסוק ח:
כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט, שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה, בעוולה. במשך הדורות היו ישראל גזולים ועשוקים ללא משפט, ולעתיד לבוא ה' יתקן זאת. וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם, שכר עבודתם בֶּאֱמֶת, וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם.
פסוק ט:
וְנוֹדַע, יתפרסם בַּגּוֹיִם זַרְעָם, לא רק השתייכותם לעם ישראל תיוודע, אלא גם שמם יצא לתהילה. וְצֶאֱצָאֵיהֶם יהיו ניכרים כדמויות בולטות ונערצות בְּתוֹךְ הָעַמִּים, כך שכָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'. בכל מקום שהם שם, יהיה בולט שהם ברוכים משאר העמים.
פסוק י:
כמענה על בשורת הניחומים הקודמת מתחילה כאן נבואה המדברת בשם ישראל: שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ, אשמח בַּה', בבוא הגאולה, תָּגֵל, תשמח נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי, כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע, ישועה, מְעִיל צְדָקָה, תוקף והצלחה יְעָטָנִי, יעטוף אותי. כֶּחָתָן אשר יְכַהֵן פְּאֵר, כמו חתן שבגדיו מפוארים כבגדי שרד, והוא עומד בראש המסובים, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ, לבושה בתכשיטיה ובבגדי כלולותיה, כך אשמח ואתהדר בכבוד שיעטר אותי בזמן הישועה.
פסוק יא:
כִּי כָאָרֶץ אשר תּוֹצִיא צִמְחָהּ, וּכְגַנָּה וכמו גינה אשר זֵרוּעֶיהָ, זרעיה תַצְמִיחַ – כֵּן ה' אֱלֹהִים יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה, הצלחה ואורה נֶגֶד לעיני כָּל הַגּוֹיִם. הגאולה מדומה לצמח המבצבץ לפתע מזרע שנרקב באדמה. כשם שבמוקדם או במאוחר תוציא הארץ צמחים, והגינה תצמיח את הזרעים הטמונים באדמתה מכבר, אף בעם ישראל, שבהווה הוא מושפל לארץ, אפשרות הגאולה כבר חבויה בתוכו, ובבוא העת היא תתגלה מול כל העמים.