א וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ ב וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ ג וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃ ד וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃ ה כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃ ו וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃ ז וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃ ח וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ ט וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃ י וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃ יא וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃ יב וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃ יג וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃ יד וַיֹּאמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ טו וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ טז אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃ יז וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ יח וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃ יט בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃ כ וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי׃ כא וַיַּעַשׂ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃ כב וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃ כג וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃ כד וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

תפארת יהונתן

יהונתן אייבשיץ

פסוק א:
והנחש היה ערום מכל חית השדה. היינו דהיה משכיל לערום ערמימות. ובדרך הלצה נראה לומר על הא דקורין לבעל מרמה בעל ערמה על דרך סגי נהור. דמכסה את עצמו בדבר שקר. ונחש ג"כ נקרא בעל ערמה. ובאמת קודם החטא הבהמות והחיות היו בעלי מדע ומושכלים כדכתיב והנחש היה ערום מכל חית השדה ע"כ צריך לומר דשאר ברואים נמי היו משכילים רק דנחש היה מושכל ביותר ויש להבין למה באמת אחר החטא ניטל מבהמות ונחש דעת המושכלת ונראה לפרש עפ"י המדרש שהבאתי שאמרו שבא אדם הראשון על כל בהמה וחיה וזה משולל הבנה וכי יעשה אדם הראשון מעשה כזאת הא כתב הרמב"ם דגם אדם הראשון היה מצווה על שבע מצות כבני נח אבל הענין הוא דאיתא בגמרא דקידושין כיון דפירש טליתו עליה הוי כמו שקידשה וה"נ באדם הראשון קודם החטא שפירש מאור טליתו על הבהמות והיה להם למחסה הוי כמו קידושין. וכינו זאת בלשון חז"ל דבא עליהם. ואיתא במדרש שהנחש חטא בלשון הרע והוציא אדם הראשון את בגדה. ובאמת יש להבין למה הוציא את בגדה. ונראה דאמרו דעל חטא לשון הרע נגעים באים וטמא טמא יקרא. ומתירא אדם שלא תטמא בגדיו לכך הוציא את בגדה וז"ש והנחש היה ערום ולכך גם שאר בהמות וחיות ניטל מהם דעת המושכלת אחר חטא אדם שלא היה להם עוד למחסה:
פסוק ז:
ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות. כי מי שהוא במדרגה עליונה בנבואה הוא סותם את העינים ורואה כדכתיב ויסתר משה פניו. אבל מי שהוא במדרגה תחתונה נאמר נופל וגלוי עינים. וכך היה לאחר החטא ולכך נאמר ותפקחנה וגו':
פסוק ז:
ויתפרו עלה תאנה. והנה בחזקיה צוה הנביא לשום דבלה על המכה. כי תאנים חריפין והאוכלן גופו מתחמם שמוציא שחין ונגעים. אבל אם נותנן מבחוץ הואיל והם חריפין מוציאים הנגעים לחוץ וכן היה באדם הראשון שאכל מעץ הדעת שהוליד חמימות בגוף נתן מבחוץ דברים חריפין להוציא החמימות לחוץ למען ינקה הגוף מבפנים. וגם יש לומר כי אמרו במדרש נורא עלילות כי עילה מצא הקב"ה דבלא"ה היה רצונו לגזור מיתה על אדם הראשון ולכך לקח עלה תאנה ל' כי תאנה הוא מבקש ועילה מצא:
פסוק ח:
וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' בתוך עץ הגן. לרוח היום היינו לפנות היום כי בחטאו נסתלק השכינה אמנם כשבא יום שבת קודש אז חזרה השכינה ולכך לפנות היום שחזר השכינה מתהלך בגן:
פסוק ט:
ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה. איתא במדרש אמר הקב"ה לאדם הראשון אתמול היית עמי ועכשיו עם הנחש. והוא תמוה הא בו ביום נברא אדם. ובו ביום סרח. ואיך שייך אתמול ונראה דקאי אנשמה שנבראת כבר ביום א'. וז"ש הקב"ה איכה כלומר אי כה היינו כ"ה אלול שנברא ואז היית עמי ועכשיו עם הנחש:
פסוק י:
ויאמר את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואחבא. ונראה דידוע כי לא ברעש ה' רק קול הקב"ה הוא קול דממה דקה והוא נמוך למאוד בגודל ענותנותו ודרך צניעות אבל כשהוא עם הפמליא שלו שלמעלה אז נשמע קולם למרחוק ונזדעזעה ארץ ומפרק הרים וסלעים. ואיתא במשה. דהמלאכים בקשו לפגוע בו וה' הצילו. וכן גבי יחזקאל דכתיב מאחז פני כסא פרשז עליו עננו לשמרהו מן המלאכים ולזה אמר את קולך שמעתי א"כ המלאכים הם ודאי עמך ע"כ ואירא או יש לומר בהיפוך כי קול ה' כקול דממה דקה. ואני שמעתי קולך וזה לאות כי לא ברעש ה' ואתה מסתלק וחשבתי דהטעם כי ערום אנכי ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך וע"כ ואחבא:
פסוק יב:
ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. הנה הוא למד מחוה דאכלה ואעפ"כ לא נענשה ובודאי שפיר עבדית ומה דלא נענשה מיד האמת הוא דזכות אדם הראשון היה לה למגן. אבל כשסרח גם הוא אין זכות לשניהם ובא אדם כמתנצל שאשתו הטעתו. או יש לומר כי אדם הראשון היה ראוי ליתן התורה. ובתורה יש רמ"ח מצות עשה נגד רמ"ח אברים שבאדם ושס"ה לא תעשה נגד שס"ה גידין שבאדם. כי המצות הם בנין הגוף. ומתחלה היה הצלע שנבראת חוה ממנו כלול בגוף אדם הראשון ועצמות וגידין שנתהוה ממנו חוה היה בתוך אדם וא"כ היה לו אבר וגיד יתירה והוצרך עוד עשה ולא תעשה אחת היינו מכל עץ הגן תאכל עשה ומעץ הגן לא תאכל לא תעשה הרי כמנין אברין וגידין. וחשב אדם הראשון כיון שהצווי נאמר לו קודם שנבראת חוה ושאז היה בו צלע וגיד יתירה היה צריך למצות עשה ולא תעשה אחת יתירה אבל בניטל הימנו הצלע ונבנית אשתו ממנו ואין לו עוד אבר וגיד יתר אין צריך תו ללא תעשה מעץ הדעת לא תאכל ע"כ אמר כמתנצל האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל: