הסתת הנחש וההתמודדות עם החטא
הופעת האדם בצורתו הכפולה ובתחילת פעולותיו העצמאיות כנברא, מלווה בתיאור הכישלון הקשה הבא על־ידי הסתת הנחש. בולטת העובדה כי ההצלחה שנחל הנחש בפיתוי האישה הייתה כאשר נחלשה לזמן מה תכונת האחדות והדבקות היסודית שבין האיש לבינה, שכן מלשון הפסוקים עולה שנתפתתה בהיותה לבדה.
מכאן שעיקר הכוח המסית שבנחש מכוון כלפי אותו פירוד שבין האיש והאישה, שבשורשו הוא פירוד בין שני צדדיה של ההוויה השלמה: הנשמה המנהיגה והמכוונת - כנגד האיש; והגוף הנבנה בטבעו החומרי והמקודש - כנגד האישה.
[ אמנם מיד לאחר החטא תובע ד' מן האיש את תכונת האחדות שנזנחה, ומבהיר כי החטא הוא קודם כל חטאו שלו. לשם הבנת הדבר יש לזכור כי חוה הניחה לנחש מקום להכשילה כשטענה: "וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮... אָמַ֣ר אֱ-לֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃"(ג), ומתוך שהוסיפה על דברי ד' באה לעקרם כאשר ראתה שהנחש נוגע בעץ ואינו נענש. אמנם, חז"ל מלמדים כי את הסייג הזה לא חידשה מדעתה אלא למדה מפי אדם הראשון, שרצה לעשות סייג לתורה ולהרחיק אותה מן העבירה. רצון זה הוא חיובי, אלא שהעושה סייג לדבריו מחויב להבחין בין דבר ד' המקורי לדבריו שלו. אם הייתה חוה יודעת שהעץ אינו אסור בנגיעה אלא "מדרבנן" - מדברי אדם הראשון שעשה סייג לתורה - לא הייתה נכשלת.
מעתה נשאל: מפני מה לא הודיע אדם לחוה שאכן אלו הם פני הדברים? אין זאת אלא שלא האמין בה שתשמור את הסייג כראוי אם תדע שיצא מפיו ולא מפי הגבורה. חוסר האמון הזה עורר תגובה נגדית בקרב האישה. שאמונה בבעלה התערער עד כדי מצב של ניתוק זמני - ושם מצא הנחש מקום להכשילה (ראה אבות דר' נתן פרק א)].
עובדה זו (שהכוח המסית מכוון כלפי הפירוד בין האיש והאישה) מתבטאת בתיאור החטא, שבו הולכת האישה אחרי חוש הטעם והתאווה לעיניים, כשהיא מקדימה אותם לתכונת ההשכלה החשובה מהם: "וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃". במקום שיהיו החושים נפעלים ומודרכים על־ידי השכל, נפעל הוא על ידם.
הירידה והכישלון משמשים כרקע למתואר בהמשך: ההתמודדות האנושית עם החטא ודרך התיקון המותווית על־ידי הבורא. האדם כשלעצמו החל ללכת בדרך מסוכנת כשניסה להסתיר את חטאו ולהסתתר ממצפונו ומחובותיו; בדרך זו היה עלול להגיע למצב של ירידה שאין ממנה עלייה. לעומת הדרך הקלוקלת הזו, באה ההשגחה ומייסדת דרך של תיקון הכרוך בהכאה ובהכרח להתמודד עם החטא.
אם שורש החטא הוא בנטייה להנאות ולחיים קלים, הרי שורש התיקון הוא בהכרח להתפרנס בקושי מעבודת האדמה ולהגיע אל התגלות החיים בדרך מיוסרת, "בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים", שבעקבותיה יעריך האדם את חייו ולא ימכרם בקלות כמקדם.
בשלב זה מתרחש גירוש האדם מגן העדן, והמציאות כולה יורדת עמו אל שפלות רוחנית־מוסרית ואל קושי החיים המתחייב מתוכה: כל זאת, על מנת לדחוף את האדם ולהכריחו לתקן את אשר עיוות.
כאן מתחילה המלחמה בין הטוב לרע, שקורותיה ממלאות את כל יריעות התורה וחובקות את כל ימות העולם. היכולת להתגבר על הרע עתידה להתפתח בצעדים איטיים, ומפעם לפעם אף להיראות כחסרת תקווה. הצלחת האדם טמונה בחיפוש מחודש אחר הקשר עם מקור החיים של הא-להות המסתתרת, בקרבה אליו ובעבודה משותפת עמו על מנת להאיר את הבריאה, להחיותה ולפתוח בפניה את שערי גן העדן כבראשונה.