א וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ ב וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ ג וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃ ד וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃ ה כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃ ו וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃ ז וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃ ח וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ ט וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃ י וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃ יא וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃ יב וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃ יג וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃ יד וַיֹּאמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ טו וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ טז אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃ יז וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ יח וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃ יט בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃ כ וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי׃ כא וַיַּעַשׂ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃ כב וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃ כג וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃ כד וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק ה:
רש"י יוצרי עולמות כו': פי' ויהיה יודעי טוב ורע כאלו אמר והייתם כאלקים יודעי טוב ורע והוצרך רש"י לפרש כן מפני שפי' על כי יודע וגומר כל אומן שונא בני אומנתו מן העץ אכל וברא את העולם דאל"כ מאי כי יודע אלקים וגומר והייתם כאלקים אדרב' היא הנותנת שיצוום לאכול ממנו כדי שיהיו כאלקי' להבין ולהשכיל כמו שכת' הרא"ם ואם כן לא יפול עליו והייתם כמותו יודעי טוב ורע כי אם יוצרי עולמות כמו שהוא ברא עולם ע"י אכילת העץ כו':
פסוק ז:
רש"י לעניין החכמה דיבר הכתוב ולא לענין ראייה ממש וסוף המקרא מוכיח וידעו כי ערומים הם אף הסומא יודע כשהוא ערום אלא מהו וידעו כי ערומים הם מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנו עכ"ל. הרא"ם גם הג"א נתחבטו פה לדעת למה פרש"י פה גבי וידעו כי ערומים הם מצוה אחת היתה בידם כו' וגבי מי הגיד לך כי ערום אתה מאין לך לדעת מה בשת יש בעומד ערום ולמה לא נאמר גם כן וידעו כי ערומים הם שידעו הבושת שיש בעומ' ערום ודחקו עצמם מאד לדעת כוונת רש"י ז"ל בזה יעויין בספריהם והרג"א התפלסף עוד לדעת מהות החכמה שניתוסף להם ע"י אכילת העץ שהרי כבר היו חכמים והשיג טבע כל הב"ח לקרות להם שמות כמו שהוא בפירושו אבל נ"ל שכל זה אינו מן הצורך לכנס בכל דוחקם כי דרך רש"י ז"ל לפרש הכל כפשוטו לפי משמעות לשון המקרא בכל מקום וכן גם בכאן כוונתו כן הוא. וזה שקשה לו לרש"י ז"ל דמשמעות הכתוב הוא שעל ידי פקיחת עיניהם ידעו כי ערומים הם ואם היתה הפקיחה שהוא לשון פתיחה פקיחת ראיית עיניים ממש היה לומר ותפקחנה עיני שניהם ויראו כי ערומים הם כי לשון ראייה נופל על פקיחת העיניים ממש וזהו מה שכת' רש"י אחר כך גבי וידעו אף הסומא יודע כו' ורצה לומר ואם כן ויראו היה לו לומר אלא על כרחך לומר הפקיחה הזאת רצה לומ' פקיחת ידיע' עין השכל או מחשבה או הדמיון שעל ידה ידעו עניין מה כי ערומים הם ואם כן ע"כ אם ר"ל שידעו שיש בשת בעומד ערום אין זה פקיחת השכל כי אדרבה הוא סתימת עין השכל ופקיחת הדמיון לדעת בין טוב לרע שהוא הנאה והמגונה וכתב דלמא אין ה"נ ונאמר שהפקיחה היתה סתימת השכל ופקיחת הדמיון לדעת מה בשת יש בעומד ערום אין זה בכח הלשון כי הלשון משמע שניתוסף להם חכמה ולפ"ז היתה להם זה מיעוט חכמה ואם יתעקש המתעקש לומר גם זה מנ"ל שמא בגנותם הכתוב מדבר ואומר שנסתם שכלם ונפקח דמיונם אומר אני שזה לא יכול להיות שלא מצינו שיפול הכתוב לשון עיני אל עין הדמיון רק על ראות העין או עין השכל ותוספות החכמה. ונ"ל שמקודם לכן היו חושבין שאין שום השגת שלימות תלויה בקיום מצות הבורא ית' רק חשבו כי השגה השלימ' שהיתה להם היתה בכח עצמותם לא במצות. ועכשיו הרגישו שעל ידי שנתערטלו מן המצוה נתערטלו גם כן מן ההשגה ולא היתה השגת' שלימה כמו שהיתה מקודם לכן וידעו שההשגה השלימה אינה באדם בכח עצמותו לבדו אלא על ידי קיום מצות הבורא ית' ואם כן עכשיו וידעו כלומר ידעו שלא ידעו ולא השיגו כמו קודם לכן ואין לך חכמה גדולה מזו כמו שאמר החכם תכלית מה שנדע שלא נדע לכך פי' רש"י לעניין החכמה דיבר הכתוב. אבל גבי מי הגיד לך כי ערום אתה פי' אותו על הבשת מפני שמשמע מן הכתוב לקמן שתלה יראת המערומות בשמיעת קול אלקים דכתיב את קולך שמעתי ואירא כי עירום אנכי משמע שנתחדשה לו יראה ע"י שמיעת הקול. ואם היתה שם הכוונה מערומות שנתערטלו מן המצות לא היה לו לתלות היראה בשמיעת קול אלקים ית' שזה לא נתחדש להם בשמיעת הקול ההוא שהרי מיד קודם שמיעת הקול ההוא ידעו זה כמו שפי' בפסוק זה של ותפקחנה וכ"ת שמפני שמיעות הקול אלקים נתייראו מפני העונש ונתחבאו מפניו שא"כ היתה זה סכלות גדולה מן האדם וכי לא ידע שלא תועיל לו התחבאותו מפני עונשו ית' חלילה להאמין זה על חכמת אדם הראשון שלא ידע זה לפיכך על כרחך יהיה פרושו כי מפני שמיעת קול אלהים נתחדשה לו יראה אחרת והיא הבושה לעמוד לפניו ית' ערום מה שלא היה מתבושת בפני שום בריה קודם לכן ועל זה שאל הש"י מי הגיד לך כי ערום אתה ואם כן על כרחך יהי' פירושו מאין לך לדעת מה בשת יש בעומד ערום נראה לי:
פסוק ח:
רש"י התהלך בגן שמעו את קול הקב"ה שהיה מתהלך בגן: לשון הג"א פי' כי הקב"ה היה מתהלך בגן ואם לא הוסיף שהיה היה פירושו שהקול היה מתהלך ולא שייך על קול מתהלך רק הולך כו' עכ"ל. אין זה אלא דברי נבואה שאם יפול עליו הפועל גם המתפעל יפול עליו ואשר אמר שלא שייך לומר התפעל אלא על המתפעל ברצון מי הוא הנביא שהגיד לו זה שהרי אפי' גבי אש מצינו התפעלו' דכתיב ואש מתלקחת בתוך הברד. ע"כ אני אומר דודאי מלת מתהלך לא קאי על הקב"ה רק על הקול כי כביכול על הש"י אינו נופל לומר לשון הליכה שאינו גשם אבל הקול הוא דבר נברא וכמו שתרגום אונקלוס קל מימרא ד"ה ועליו נופל לומר לשון הליכה והבן נ"ל:
פסוק יד:
רש"י כי עשית זאת מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית שאלו שאלו למה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין עכ"ל: ל' הרא"ם ולא הבינותי זה שהרי הנחש מסית איקרי כמו שאמרו מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית והמסית כבר חייבה עליו התורה מיתה אע"פ שטוען כן דברי הרב ודברי התלמוד כו' וא"כ מהו זה שאמרו אלו שאלו למה זה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב כו' דמשמע דאלו היה משיב זה היה נפטר מעונשו ועוד שלא אמרו זה אלא גבי שליח לדבר עבירה שיודע באיסורו של דבר ועובר בו כו' אבל הכא האשה לא ידעה באיסורו של דבר שהרי הנחש הטעה אותה כמו שאמרה הנחש השיאני שפירושו הטעני והמוטעה כשוגג לכל דבריו ולא שייך בזה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כו' עכ"ל והג"א הביאו וקצר לשונו ושינהו וכתב עליו וז"ל ותימא על דבריו שאין זה נכון כלל לומר שיהיה המוסת שוגג שאם עבד ע"ז ע"י הסתה חייב מיתה ואינו מוטעה בזה ודבר פשוט הוא ועוד דאם האשה היתה שוגגת למה חייב אותה הקב"ה באותן עונשין והיא לא עשתה רק בשוגג כו' עכ"ל ואני אומר שאין תמיהת הג"א אלא לעצמו ואין תמיהתו תמיה ולא קושייתו על הרא"ם קושיא כלל למי שיביניהו כי וודאי גם הרא"ם אין דבר נעלם ממנו וכל רז לא אנוס ליה בכל דיני המסית אבל הוא אינו מקשה על רש"י אלא שלא תירץ כלום למה לא שאלו הקב"ה לנחש למה עשית זאת וכי תימה מפני התשובה שהיה לו להשיב דברי הרב כו' יאמר הרא"ם והקשה ממ"נ אין תשובתו זאת היתה תשובה שאם היתה המוסתת הזאת שהיא חוה כשאר המוסתת הכתובים גבי דיני מסית היודעים איסורו של דבר א"כ לא יפטר המסית בטענת דברי הרב כו' אעפ"י שהוא טענה אמתית שלא חייבתו התורה אלא על ההסתה ואפי' לא עבר המוסת העבירה והרי אפי' המוסת כשר להעיד עליו וחייב המסית אפי' בלא התראה ומדברי רש"י דהכא משתמע שהיה הנחש נפטר בתשובה זאת ואם היתה חוה מוטעית כמו שמשמע מפירוש רש"י על אמרה הנחש השיאני כו' א"כ לא היה הנחש יכול לטעון טענת דברי הרב כו' שלא היתה טענה כלל כיון שהמוסת היתה מוטעת ואינ' יודעים שמוזהרים על זה מפי הרב והרי הוא שוגג גמור והמסית הוא מזיד גמור וחייב על הסתתו ובלי ספק אפי' גבי מסית דע"ז ג"כ דינא הכי הוא שאם אנו יודעים בודאי בבירור שהמוסת הוא מוטעה ושוגג שהוא פטור והמסית עכ"פ חייב מיתה דלא גרע מלא עבד כלל וא"כ ממ"נ היה לו להקב"ה לשאול לפרש למה עשית זאת שהרי לא היה יכול להשיב שום תשובה דדברי הרב כו' אינה תשובה כלל והקושיא השניה שהקשה הג"א ועוד דאם האשה כו' ג"כ אינה כלום דהא לפי מסקנת הרא"ם ג"כ לא תשאר הקושיא שהרי סיים שהאשה היתה מזידה שידעה שהשם יתברך הזהיר עליו ולא היה לה לעבור והנה עיקר קושיית הרא"ם דחה הג"א בדחיות רחוקות וסיים דבריו בתדע כו' ואמר והכא אלו לא חטא האדם לא היה כאן עונש לנחש כו' ואין זה אלא דברי נביאות דמניין לו זה דשמא אפילו לא חטא האדם היה הש"י מעניש את הנחש ג"כ מדין מסית ונ"ל ליישב קושיות הרא"ם כמו שאומר והוא זה דס"ל לרש"י ז"ל דוודאי הנחש יכול לפטור עצמו בטענות דברי הרב כו' ואפשר אחר שחטאו אדם וחוה ואעפ"י דשאר מסיתים אינם יכולין לפטור עצמו בעענה זו אפשר קודם שחטא המוסית נ"ל שאינו דומין שאר מסיתין שנאמרה בתורה למעשה הנחש דשאר מסיתין שבתורה דין הוא שלא יפטרו עצמם בטענה דדברי הרב כו' בין שהמוסיתים חטאו אחרי ההסת בין לא חטאו מפני שהמיסית היה רוצה להסית את חברו המוסת בעצמו שיעבור הוא על מצות בוראו אפי' בדבר שהמיסית בעצמו מוזהר עליו לכל דין הוא וראויה לעונש זה ולא יועיל לו טענה דברי הרב וכו' אבל הכא הנחש לא מצינו שהוא בעצמו נצטוה שלא לאכול מעץ הדעת וגם גלוי וידוע היה לפניו ית' שלא היתה כוונת הנחש להסית את חוה שתעבור היא על מצות בוראה שתאכל היא מעץ הדעת רק כוונתו היתה להסית את חוה שהיא תלך ותסית את אדם שיאכל וימות והיא לא תאכל ותחיה והוא ישא אותה כמו שפרש"י בפירוש ואיבה אשית וגומר וא"כ לא היתה הסתת דנחש חמור כל כך כמו הסתת שאר המסיתים שבתורה ואף על גב דוודאי מסית מכל מקום אינו מסית גמור כשאר מסיתים לכך צריך להיות לרש"י אף על גב דשאר מסיתים אינם יכולין לפטור עצמם בטענה זו אם היה הש"י שואלו אלא שלא שאלו מפני שהדין הוא כך שאין מהפכין בזכותו של שום מסית אפילו בזכות מסית קל כזה לשואלו לפתוח לו פיו משום פתח פיך לאלם אבל אם היה הנחש טוען כן מעצמו הוה מועיל לו וכן משמע לשון רש"י שאמר היה לו להשיב משמע שאם השיב היה מועיל לו מה שאין כן בשאר מסיתים שאין טענה זו מועלת להם כלל אפי' הם בעצמם טוענין כן כיון שהם בעצמם מצווין וגם כונתם להסית המוסית בעצמו על דברי בוראו אבל טענה אחרת שהיא זכות למסית יראה דודאי תועיל להם אפילו לכל המסיתים שבתורה אם הם טוענין אלא שאין פותחין להם פיהם לשאול אותם אם היה דעתם כך או כך כמו בשאר נדונין ששואלין משום פתח פיך לאלם ומעתה לא תקשה גם כן הקושיא האחרת שהקשה הרב גור אריה אם ידוע לו זכות גמור למה לא ילמוד עליו כו' דודאי מחויבי' הסנהדרין ללמוד עליו כל זכות שיוכלו דהא כתיב ושפטו העדה והצילו העדה כו' אלא בדבר שצריכין לשואלו או לתרץ דבורו אם היתה דעתו כך או כך אולי ישיב לומר לא היתה דעתי שיעבור כך וכך כגון זה אין שואלין אותו דדנין אותו לחובה לומר וודאי מחשבתו ודעתו היתה על צד היותר רע שאפשר ולא מתרצינן דיבור לזכותו אם לא יטעון מעצמו אבל זכות שיכולין ללמוד עליו בלתי שאלתו כגון דרישת וחקירו' העדים שמא ימצאו מוכחשים וכהאי גוונא מחוייבים הסנהדרין שלא להעלימו ולישא וליתן עליו מדכתיב והצילו העדה וגומר כן נראה לי אחר כך עיינתי בגמרא סנהדרין פרק זה בורר ומצאתי דהכי משמע לשנא דגמרא וזה לשונו מניין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני כו' ולשנא דטוענין משמע כמו שפרשתי מדלא קאמר מניין שאין מהפכין בזכותו של מסית משמע שאין טוענין מה שהוא יכול לטעון דתרי מילי ננהו טוענין ומהפכין בזכותו ורש"י דהכא לא דק בלשונו כי לא ירד עכשיו לזה וגם בתוספות משמע שם ככל מה שכתבתי למעלה טרם ראותי אותה אך שהם תרצו טעם הדין אחר שנצטוו והרא"ם יקשה טעם על צווי של תורה למה צוותה כך ועל זה כתבתי הנלע"ד ומה שהשיב עליו הג"א הוא על צד החריפות ואינו אמת ואינו משמעותו של רש"י ז"ל כן שאם כדבריו מאי מכאן שאמר רש"י ז"ל מה מלמדין מכאן לפי דבריו לעשות דוגמתו בשאר מסית דמה מועיל המשא והמתן במה שלא יביא לידי הצלה כלל:
פסוק טז:
רש"י עצבונה זה צער גידול בנים כו' לשון הג"א ומה שלא פירשו עצבונך זה צער הוסתות של האשה משום דלא שייך בזה הרבה ארבה עצבונך שאין הש"י מביא על האדם דבר שהוא רע לגמרי כמו דם נדות שאין בו תועלת רק רע כו' עכ"ל ואינו נכון שהרי כבר ארז"ל כל המרובה בדמים מרובה בבנים ומטעם זה דרשו בב"ר על והרונך זה צער וסתות כלומר שהוא דבר שמביא לידי הריון וא"כ תהיה הקללה ג"כ דב' שישבו תועלת אם היה דורשי' בו צער הוסתו' בעצבונך והרונך היה כפשוטו ומה שלא דרשו כן נ"ל משום דהכי דייק פשטי' דקרא משום דכתיב הרבה ארבה עצבונך משמע שירבה עצבונה יותר מעצבון בעלה ואין זה שייך אלא בגידול בנים שהבעל יש לו ג"כ צער בגידול בנים כמו שאחז"ל גבי יעקב אבינו ע"ה שהיה לו צער גידול בנים כו' אלא שצער האשה הוא גדול יותר בטיפול וביניקה שצריכה לעשות לולד יותר מן האיש א"נ י"ל דה"פ דהרבה ארבה משמע שירבה לה מעכשיו בעונש עבירה זו צערה יותר ממה שהיה לה צער כבר ואלו הג' עניינים שפרש"י על עצבונך והרונך וגומר כולם מצינו שהיו לה כבר קודם עבירה זו כדאמרינן פ"א דיני ממונות שמינית עלו למיטה שנים וירדו ארבע כו' וילפינן לה מקרא דהאדם ידע וגומר עשירית סרח והרי הרתה ממנו וילדה וגדלה בניה קודם שחטאה אע"פ שבודאי בלי שום צער היה לה כל זה מ"מ אי אפשר שלא היו בה קצת טורח וצער מעט מפירוק אבריה בהריון ובלידה גם בגידול מעט ועכשיו שחטאה היתה קללתה שירבה לה צערה כמה כפלים הרבה מאד לאלו הג' עניינים ממה שהיו לה כבר מטבע היצירה בהם צער מעט ועכשיו כפל לומר הרבה ארבה עצבונך וגומר אבל דם וסת לא מצינו שראתה כבר מטבע היצירה שיאמר עליו הרבה ארבה וגו' אדרבה מצינו בזוהר ומביאו ברקנ"טי בפסוק ותרא האשה מה ראתה. ראתה דם ופי' שם מפני שהיא סחטה ענבים אירע בה מדה כנגד מדה הרי משמע שקודם לכן לא ראתה דם נדות עד עכשיו ולא שייך לומר עליו הרבה ארבה וגומר אבל בב"ר לא חש לקושיא זו דהרבה ארבה ורש"י אזיל לשיטתיה לפרש מה שהוא יותר קרוב לפשוטה:
פסוק יז:
ארורה האדמה בעבורך וגומר: משמע שנתקללה בעון אדם ולעיל משמע שנתקללה בעון עצמה שלא עשתה ציווי הש"י בציווי תוצא הארץ עץ פרי והיא הוציאה עץ עושה פרי וגו' י"ל דזה וזה גרמו דאי לאו עון עצמה היה הש"י בורא אלו הדברים המצערים את האדם כגון זבובים ופרעושי' מן האש או מן האויר או מן המים ובעבור עון עצמה באו אלו הדברים ממנה ואלו לאו עון אדם לא היה מקלל את האדמה בזו הקללה אלא בקללה אחרת דבר שאינו מזיק לאדם כגון בעניני צמחים רעים במקום שאין צורך בהם לאדם ושלא ע"י זריעת האדם ובעבור עון אדם קללה בזו הקללה כדי שאגבה יבא ממנה ג"כ צער לאדם ועיין בג"א למעלה בפסוק תוצא הארץ:
פסוק יח:
רש"י והן נאכלין ע"י תיקון כלומר וכי תימה מה לו לצמיחה זאת חינם יקללה שלא תצמיח אעפ"י שיזרע לפיכך אמר שאינה חנם לגמרי אלא שנאכלין ע"י תיקון:
פסוק כ:
רש"י וע"י שכתב ויהיו שניהם ערומים סמוך לו פרשת הנחש כו' ותימה לי שהיה לו לכתוב קריאת השמות ואח"כ בריאת חוה ואח"כ ויקרא האדם שם אשתו וגו' קודם ויהיו שניהם ערומים ואח"כ ויהיו שניהם ערומים ואח"כ פרשת הנחש להודיעך כו' ואח"כ ויעש אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וגו' והיה הכל נלמד ממנו כסדר ואפשר לומר ע"ד הדרש שהוצרך לכתוב ויהיו שניהם ערומים מיד בבריאתם קודם ויקרא שם אשתו וגו' לומר לך שהיותם ערום הוא ג"כ מעניין הבריאה להורות שלא נבראו תוך המלבושים כמו שיעמדו המתים לעתיד לבוא כמו שבא במאמרם ז"ל ואעפ"י שממילא היינו שומעין זה מ"מ עיקר הכוונה בא לרמז דדווקא בבריאתם היו ערומים אבל בתחיית המתים יעמדו בלבושיהם ובא הכתוב להגיד מראשית אחרית:
פסוק כב:
כאחד ממנו ר"ל המיוחד ממנו בעליונים עכ"ל הג"א ודבריו נכונים מאד ואיני יודע מי הכריח הרא"ם לצאת לקראת דוחקים לחלק מלת ממנו מן כאחד שהוא בפתח שהוא דבקות וודאי אם היה כאחד בסגול היו דבריו שאמר נכונים כי אז לא היה מורה על יחיד בעליונים אלא על אחד מן רבים אבל כאחד בפתח שהוא דבק לממנו ודאי פירושו המיוחד שממנו ואולי דגשות הנו"ן דממנו דחקו לפרש כן שהוא מורה על יחיד נסתר בכל מקום כלומר ממנו ומעצמו ידע זה דבלא דגוש היה משמעו לשון קל המיוחד שמעמנו מה שאין כן בדגוש ודו"ק: