א וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ ב וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ ג וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃ ד וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃ ה כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃ ו וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃ ז וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃ ח וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ ט וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃ י וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃ יא וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃ יב וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃ יג וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃ יד וַיֹּאמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ טו וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ טז אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃ יז וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ יח וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃ יט בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃ כ וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי׃ כא וַיַּעַשׂ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃ כב וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃ כג וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃ כד וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק ג:
לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. רש"י הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון הוא שנ' (משלי ל') אל תוסיף על דבריו, ובסנהדרין דכ"ט אין טוענין למסית מנחש דהרבה טענות הי' לו לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען הקב"ה לפי שלא טען הוא, ומה הול"ל דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין, מנין שכל המוסיף גורע שנא' לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, ועי' כלי יקר שהק' דאם חוה הוסיפה נגיעה וא"כ איך נתפתתה כשם שאין מיתה בנגיעה כך באכילה הא היא ידעה האמת, וכ' דהיא לא שמעה מה' רק אדם אמר לה והוסיף לה נגיעה כד שלא תבא לידי אכילה, והי' סברה שהכל מפי הגבירה ע"ש, וכ"כ בתורת חיים סנהדרין. ובמח"כ נטלם מהם דמפורש הוא באבות דר"נ פ"א דאדה"ר הוסיף נגיעה וע"ש בבנין יהושע, ובס' זרע יצחק על משניות פ"א מי"ז מאבות, ובנח"ק, וביש סדר למשנה על משניות שם:
ועי' מהרש"א סוטה ד"ט ב' שהביא רש"י שהנחש נתכוון שימות אדם שיאכל הוא תחלה וישא את חוה, וקשה דהא משמע שהסית חוה לאכול ממנו וא"כ גם היא תמות וי"ל דציווי לאדם שלא יאכל הי' קודם שנבראת האשה, ומיהו גם חוה נצטוות שהרי נענשה, ואדם הוסיף נגיעה כמ"ש באדר"נ והנחש יעץ עצמו דאת אדם לא יוכל להכשיל שהוא יודע האמת דמותר בנגיפה והי' סבר כיון דלא נבראת חוה בשעת הציווי אף אם תאכל לא תמות, אלא לפי סברת אדם וחוה שגם היא בכלל הציווי אחר הנחש להטעות ודחף לחוה ולא תמות בנגיעה ותאכל ג"כ ואחר שתאכל ולא תמות גם אדם יטעה שאין ממש בציווי ה' דלפי סברתו גם האשה בכלל והרי לא מתה ויאכל הוא וימות ואז ישא לחוה ופח"ח. ובהקדמה לס' ים התלמיד על ב"ק אות י"א כ' דבר חידוד על קו' הנ"ל דאם חוה ידעה דמותר בנגיעה האיך השיאה הנחש, וגם הנגיעה הי' באונס, ואונס רחמנא פטרה, רק דאי' בברכות דל"ה כל הנהנה בלא ברכה מעל. וזאת הי' טעות חוה דאף דלא הזהיר על הנגיעה מ"מ כל המאכלים הם קדשי שמים רק דהתירה התורה לאחר ברכה אבל בעה"ד דלא תאכל ממנו שוב הוי קדשים ואסור אפי' בנגיעה, ובקידושין דמ"ג אמרי' אפי' ישלד"ע מ"מ זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי', והק' שם בתד"ה שלא, ממעילה דשליח נהנה ומשלחו חייב ובמעילה לכ"ע ישלד"ע. ותי' דבמעילה חייב על ההגבהה ולא על אכילה, וא"ש דאמר מנין כל המוסיף גורע וכו' ואין הפי' כרש"י כשם שאין מיתה בנגיעה כו' דעיקר חסר מן הספר אלא ה"פ כיון דסברה דנגיעה אסור דקדשים הם ושוב ישלד"ע והמשלח הנחש חייב, דאי לא הי' אסור רק אכילה לכ"ע אין שלד"ע ולא הוה חוה אוכלת, אבל כשסברה שנגיעה אסור וחייב על הגבהה וישלד"ע וא"כ בזה שהוסיפה גרעה וא"ש דאמר אדם היא נתנה לי מן העץ ואוכל וק' האם בשביל זה היה מותר לעבור אציווי השי"ת רק להנ"ל א"ש דאין מועל אחר מועל בקדשים ואין בו איסור. וא"ש נמי דכ' ותקח מפריו ותאכל דלא רצתה לאכול במחובר דאז לא יהי' הגבהה ותתחייבת דנהנת אבל כשתלשה כבר הי' מעילה ופטורה על אכילה דישלד"ע במעילה:
ובש"ך חו"מ סי' ל"ב סק"ג הק' הא אף דאשלד"ע מ"מ בדיני שמים חייב המשלח וא"כ הנחש שנידן בדיני שחים מה הי' מועיל לו הטענה דברי הרב כו' ובמשל"מ פ"ב ה"ג מרוצח כ' דאף דישלד"ע מ"מ זה נהנה וזה מתחייב לא אמרי', וא"כ ה"נ דחוה אכלה הנחש פטור מד"ש:
ובמד"ר אי' בשעה שאמר ה' על גחונך תלך, ירדו מלה"ש וקצצו ידיו ורגליו וכו' וקשה הלשון בשעה דמשמע שמיד נחרץ משפטו ומה נפק"מ, ועוד איתא שם שנידן בסנהדרין וג"כ תמוה דלמה לא דן לנחש ה' בעצמו. וכ' בערבי נחל בדרוש ב' לשה"ג, ע"פ קו' הש"ך הנ"ל דבדין שמים המשלח חייב, ול"ה טענתו טענה דברי הרב כו', וי"ל דזה ברור הא דאשכחן בכמה דוכתי דחמור ד"ש מדיני אדם, ז"ד במשפט הנעשה בפני ב"ד שלמעלה. אבל ה' בעצמו שהוא רחום וחנון אינו דן כחומר ד"ש. ואע"ג דד"ש נמי הוא מאמר פיו שנותן לב"ד שלמעלה כח לשפוט אבל מ"מ משפט היוצא מאתו ית' דן כקולי בני אדם, ואדרבה איפוך נמי היכי דיש חומר בד"א מד"ש דן כקולי ד"ש, וז"פ משפטי ה' אמת צדקו יחדיו שני הצדקות ביחד צדקות ד"א וצדקות ד"ש. וא"ש דגמ' סנהדרין ס"ל כיון דכ' ויאמר ה' אלקים אל הנחש. משמע שה' בעצמו היה דן ושפיר היה יכול הנחש לטעון דברי הרב כו' אע"ג דלד"ש ל"מ זה. מ"מ במשפט של הקב"ה בעצמו לא יחמור כמו בד"א. אבל המדרש בא ליישב קו' הגמ' אמאי לא ניצל הנחש בטענה דברי הרב כו'. ואמר המד' שנידן בסנהדרין. ממילא דנו אותו בד"ש ול"מ דברי הרב:
אכן הפני יהושע בקידושין כ' דהא דבשליחות לד"ע השליח חייב בד"א והמשלח בד"ש אין הפשט ששניהם חייבים זה בד"א וזה בד"ש, רק הכוונה או זה או זה, ואם קיבל השליח עונשו בד"א פטור המשלח ביד"ש, וא"כ קשה נהי דדנו הנחש בסנהד' ודנוהו בד"ש. מ"מ הרי אח"כ קילל ה' לאדם וחוה ואחר שהם קיבלו ענשם יפטור הנחש, לזה אמר המדרש דמיד כשקילל לנחש מיד נענש הנחש. ול"ק איפכא למה נענשו אדם וחוה אחר שקיבל הנחש עונשו לפמ"ש הפנ"י הנ"ל. אך ז"א דהכל מודים באומר לשלוחו צא אכול חלב ששליח חייב דנהנה. וא"ש הכל. ועמ"ש בפ' חיי שרה (כ"ג א'):
ועי' שו"ת אור המאיר סי' מ"ט שהקשה לו אחד דניחא שהקב"ה לא טען דאין טוענין למסית אבל מ"ט לא טען הנחש בעצמו דהי' ערום. רק דבמד"ר פ"כ אי' דהקב"ה לא נשא ונתן עם הנחש רק קפץ עליו ופסק לו הדין, מבואר דבאמת הי' טוען אלא שהקב"ה פסק עליו הדין קודם שירד לטעון, ובגמ' דידן משמע דלא טען לו הקב"ה אבל הנחש בעצמו לא הי' לטעון רק דחוה הוסיפה נגיעה ולפ"ד הנחש דגם נגיעה אסור ל"ה לנחש טענה דהא בד"ש חייב דאמרינן ישלד"ע ולכך ל"ק אמאי לא, טען הנחש רק הקו' אמאי לא טען הקב"ה דהאמת נגיעה מותר ורק אכילה אסור ובהנאה אשלד"ע אף בד"ש וע"כ שא"ט למסית:
עי"ל לפמ"ש המשל"מ שם דדוקא בעבד המשלח מעשה כגון בשוכר עדי שקר חייב בד"ש אבל בדיבור לבד פטור המשלח אף בד"ש, ואי' ברש"י ובב"ר פי"ט דהנחש דחף לחוה לעץ ואחר כשם שאין מיתה בנגיעה כו' א"כ נגיעה של חוה הי' ע"י מעשה של נחש, ולפי דעתו דנגיעה אסור ול"ה לו טענה, דהא בד"ש ישלד"ע במעשה, אבל לפי האחת דרק אכילה אסור ל"ה רק דיבור דהא אכילה הי' רק ע"י דיבור של הנחש, ופטור אף בד"ש ומפני מה לא טען הקב"ה אע"כ דא"ט למסית. וקדמו בזה בס' אמרי בינה עה"ת בשם הגאבד"ק לבוב ז"ל. וע"ע בשו"ת גור ארי' יהודה חו"מ סי' ל"ג דבר נכון, ובס' בנין אריאל, ובס' נועם מגדים עש"ה:
ובעיקר קו' הש"ך הנ"ל על הטענה דבר הרב הא ביד"ש ישלד"ע, י"ל לפ"מ שהק' המפו' למה קלל ה' לאדם קוץ ודרדר תצמיח לך הא קלבדר"מ דהא חייב מיתה ואמאי יענש עוד בדיני ממונות. וי"ל לפמ"ש הש"ך בסי' כ"ח סק"ב דבקלבדר"מ חייב לצאת י"ש בתשלומין וא"ש דאדם חייב בד"ש. וא"ש הא דקלל ה' לנחש על גחונך תלך וכו' הא רש"י פי' בפסוק ו'. שנתנה לכל החיות לאכול א"כ הנחש ג"כ אכל וקלבד"מ דחייב מיתה, ולהנ"ל א"ש דבד"ש חייב. ואפ"ל הא דבידי שמים אמרי' ישלד"ע דוקא היכי אי הוי חיוב בדיני אדם הוי אמינא דברי הרב כו' ופטור מד"א וחייב בד"ש. אבל היכי דלא חייב אלא בד"ש אז הם מודים דמחמת דברי הרב כו' פטור אף בד"ש ולפי"ז א"ש דבהל' עדות חייב בד"א לכך מתמת דברי הרב כו' אינו פטור מד"ש. אבל הנחש אינו חייב רק מד"ש לכן מחמת דברי הרב הי' יכול לפטור אף מד"ש. ולפי"ז מדויק הלשון בגמ' הרבה טענות הי' לנחש לטעון והק' המפו' דהי' רק טענה א' דברי הרב כו' ולפמ"ש ניחא דבאמת הטענה דברי הרב לבד אינה טענה דמ"מ חייב בד"ש, וגם הא קלבדר"מ, ורק דטענה זו לבד נמי לאו טענה הוא דמ"מ חייב בד"ש אלא בשני טענות אלו הי' לפטור עצמו דיכול לטעון דקלבדר"מ וא"ת דחייב בד"ש הי' יכול לטעון דברי כו' דעל ד"ש זאת היא טענה טובה וא"ש היטב:
ובס' עיון יעקב על ע"י סנהדרין סי' ח"ד כ' על הקו' מה הרבה טענות, דיש להקב"ה הרבה תוארים אב אדון רב מלך בורא ואלקי וכדומה וע"י כולם הי' לו להשיב דברי אב ובנו כו' דברי אדון ועבדו כו' דברי מי שומעין ע"ש ובס' אהבת איתן, בע"י דפוס ווילנא ובלקוטי שושנים עה"ת. ובכת"א כ' הא דהוסיפה חוה נגיעה וגם אמרה מפרי עץ הגן נאכל, דאי' באו"ח סי' תרי"ב דאין להחמיר בנגיעת אוכל ביוה"כ ולא דמי לחמץ דמותר בכל מאכלים אבל ביוה"כ דאסור בכל מאכלים לא ישכח, וזה רמזה חוה כיון דהותר לאכול מכל עץ הגן ורק מזה אסור א"כ יש חשש בנגיעה כמו בחמץ. ועי' בשו"ת מים חיים בקונ' אוצרות חיים ביתר ביאור:
והנה הר"מ בפ"ב ה"ט מממרים כ' דהאומר בשר עוף בחלב מה"ת עובר בבל תוסיף, והראב"ד ס"ל דרק במ"ע כגון ה' פרשיות בתפילין שייך ב"ת אבל דבר שהוא אסור משום סיג ותק"ח ל"ש ב"ת, וע"ש בכ"מ, ועי' במנחת חינוך מ' תנ"ד בזה ויש ראי' מכאן להר"ם מדהוסיף אדם נגיעה להאדר"נ או חוה לפי מדרשתינו ועשו שלא כהוגן. ולהראב"ד מותר להוסיף, אך אין למדין הלכה מדברי אגדה. וניחא הא דרש"י הביא דהוסיפה על הציווי שכ' אל תוסף על דבריו שנ' במשלי ולא הביא הלאו דבל תוסיף הנאמר בתורה, ולהנ"ל י"ל דבתורה י"ל כפי' הראב"ד דרק במ"ע שייך ב"ת אבל אם מוסיף בתורת סיג אפשר דאינו בכלל ב"ת אבל ממשלי דכ' אל תוסף על דבריו דהמשמעות משמע דאסור להוסיף על הציווי, א"כ גם סיג וגדר בכלל. וע"ע בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' רנ"ו ובשל"ה הק' עה"ת:
וראיתי בס' ישועות מלכו הנדפס כעת מהגאון מקוטנא ז"ל בלקוטי תורה שכ' על הא דא"ט למסית, דהק' המפו' הרי על הסתה חייבה תורה ומה זו טענה דברי הרב כו' דכל מסית יציל עצמו בטענה זו, ותי' דמצינו באדם וחוה שהשי"ת בא עמם בדברים והשיבו, ואף שהי' בלתי מספקת לפטרם מעונש, בכל זה הורה השי"ת בזה דרך לשופטים שיבואו בדבריהם עם הנידונים פן ימצאו להם זכות כחו שפרש"י בדור הפלגה (נח י"א ה') וירד ה' ע"ש אבל בנחש לא מצינו שום מו"מ וכמ"ש בב"ר פ"כ שהבאתי לעיל קפץ עליו ופסק הדין והא גם לו הי' תשובה דברי הרב כו' ואף שאינה מספקת מ"מ גם תשובת אדם וחוה ל"ה מספקת מ"מ בא בדרך מו"מ עמהם ומזה ראי' שא"ט למסית ופח"ח. וע"ע בס' מירא דכיא פ' משפטים דבר נכון:
פסוק ה:
רש"י כל אומן שונא בני אומנתו, עי' ס' דורש לציון דרוש י"א שחטא אדם הי' בכפירה ברבש"ע, כי ניסת והודח מנחש לאמור והייתם כאלקים, ומשם הודחו כל הברואים לכפור ביחידו של עולם, והטעם למה בא סמא"ל לתוך הנחש ולמה לא עשה כמעשהו בכל יום לפתות האדם בלי אמצעי רק שכוונתו היה לעשות מג"ע עיר הנידחת ע"י כפירתו של אדם וקיי"ל שאין נעשית עה"נ עד שיהי' מדיחיה מתוכה, וס"ס לא הי' דירתו בעוה"ז כי קודם חטא אדה"ר הי' ס"ם מהנשרפים לכך בא בתיך הנחש שידיחנו הנחש שדירתו כאן והוי מדיחיה מתוכה:
ועשו"ת הררב"ז ח"א סי' רנ"ו שאלת ממני על חטא אדה"ר לפי הפשט כי אין לנו עסק בנסתרות, דק' לך יציר כפיו של ה' ואחר כל הכבוד אשר היה לו כמ"ש חז"ל איך יתפתה אחר עצת אשתו ויעבור על מצוה קלה. תשובה אמת כי בזהר ותקונים הזכירו בזה דברים עמוקים ונוראים אשר אין לנו רשות לדבר בהם. לכן ראיתי לסדר לך דעתי כדי שיתישב על הלב ועל פשטי הכתובים, דע כי דבר מושכל הוא כי כל הוה נפסד ולבסוף יחזיר כל דבר אל יסודו הראשון אשר ממנו לוקח כ"ש אדם המורכב מד' יסודות וד"ז נתברר לאדה"ר באין ספק, ומ"ש לו ה' ביום אכלך ממנו מות תמות מיתה מקרית הוא כי מיתה טבעית אין מנוס מחנה, וכבר דברו הראשונים מזה ואפי' לדעת האומרים כי הי' אפשר להיות נצחי, מ"מ אדה"ר לא ידע מזה אלא שקל בדעתו כי העליונים נצחיים, ומה שמורכב מחומר בן מות הוא ולו חי אלף שנים א"כ ברור אצלו שלא יהי' קיים באיש, גם ראה בע"ח מזדווגים במינם ונתברר אצלו אע"פ שאינם קיימים באיש יהי' קיימים במין, והוא לא היה יודע את אשתו ולא יהי' קיים לעולם ולמחר ימות וילך לו בלא חמדה גם ידע בבירור אשר נטע אלקים בגן עץ החיים אבל לא ידע מקומו והכי משמע קרא ועה"ח בתוך הגן שלא היה לו מקום מסוים ובטענה זו הסית הנחש את חוה דכ' והייתם כאלקים כלו' נצחיים ויודעים טוב ורע ואכלה מן העץ ונתוסף בה דעת ורוח חדשה והגידה לאדם והכיר בה אדם שנתוסף בה דעה ואמר בלבו ע"י שאוכל מן העץ יהי' בי דעת להכיר מקום עצה"ח ואוכל ממנו ואהיה קיים באיש משרת לפני ה' כאחד ממלה"ש שעומדים לפניו תמיד ואפשר יותר ולכן אמר מוטב אעבור על מצוה זו ואשוב כי אין דבר שעומד בפני תשובה כדי להשיג השגה אשר אין ערך עלי', וז"ש כי שמעת לקול אשתך שאמרה לך ע"י שאכלה נתוסף בה דעה וע"י שתאכל תהי' כאלקים, וז"ש קרא ועתה פן ישלח ידו ויקח מעצה"ח וחי לעולם שמעינן מיני' תרתי חדא שע"י שאכל מעה"ד ידע ויכיר עה"ח ויאכל ממנו, ונשמע נמי שזה היה דעתו מתחלה ומנעו ממנו לגרשו מג"ע כדי שלא יהיה חוטא נשכר, ומ"מ אדה"ר לטובה נתכוון שנתאווה להיות כא' ממלאכים וכ"ש שלא ידע אדם את עתו וחשב שיהי' ימי' קצרים. וידעתי שימצא טעמים אחרים וגם מזה אל תנח ידך כי הוא מסכים על הדעת ועל הכתובים עכ"ל:
ובמדרש מפ"מ חטא אדה"ר מפני שראה שתים, ותמוה והובא בשם הגאון מווילנא ז"ל דמשנה מפורשת בפ"ג דאבות הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון, ואדה"ר הי' יציר כפיו לכן ל"ה יכול להסתכל רק בשתים עכ"ל ודבריו צע"ג דקודם החטא ל"ה יכול להסתכל גם לאן אתה הולך, של"ה עדיין גזירת מיתה וא"כ לא ראה רק אחד. וי"ל באופן אחר דקאי על ג' דברים שעולם עומד עליהם תורה עבודה וגמ"ח בפ"א דאבות, וב' תורה ועבודה הי' יכול לעסוק, אבל לא גמ"ח שלא הי' עוד בריות ועם מי יהי' גומל חסד. ועל ג' דברים העולם עומד האדם שנקרא סולם קטן עומד בלא חטא ולכן מיד עשה ה' להם חגורות וכתנות עור להורות שצריך לעסוק בגמ"ח שזה החסרון גרם לאדם שיחטא:
פסוק ו:
ונחמד העץ ערש"י, ועי' בינה לעתים דרוש ו' וכ"ב, ובס' תולדות נח דרוש ט' דברים נעימים ומהאריכות לא העתקתי:
פסוק ז:
ויתפרו עלה תאנה רש"י מפ"מ לא נתפרסם כו' עי' בס' יש סדר למשנה פ"ו מ"ב דברכות, על הא דפליגי תנאי בעץ שאכל אדה"ר אי גפן או תאנה הי' מה נפק"מ מה דהוה הוה, וי"ל דנ"מ לנודר לאכול פירות שאכל אדה"ר ודוגמתה ממש בחגיגה ד"ו באומר הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר. ובענין מה דהוה הוה עתוס' חגיגה ד"ו, סנהדרין ט"ו. יומא ה'. ובזה א"ש רש"י מפ"מ לא נתפרסם כו' ולכאו"ק על התנאים הללו התורה מכסה והם מגלים. וכענין זה איתא בשבת דצ"ו עקיבא אם כדבריך התורה כיסה כו' אבל להנ"ל א"ש בשלמא במקושש אין נפק"מ מידי אם הוא צלפחד או אחר. אבל הכא יש נפקותא לדינא. ובענין צלפחד ל"ק מה דהוה הוה משום מלת במדבר יתירא הוא. ובספרו מיני תרגימא יש אריכות בזה:
וערש"י ואתחנן (ד' כ"ה) ונושנתם הקדים ב' שנים כו' והוא מגמ' סנהדרין דל"ח א' ומסיים בגמ' ש"מ מהרה דמרי עלמא תתנ"ב שנה. וכ' בס' סנהדרי קטנה שם. לכאו' מה נפק"מ. ואולי י"ל דנ"מ לדינא לנודר לעשות דבר זה מהרה יש לו זמן קרוב לששה חלקים מיום ולשבוק חלק שביעית דהרי יומו של הקב"ה אלף שנה כדכ' כי אלף שנה בעיניך כיום אתמול כי יעבור ותתנ"ב שנים הוי בקרוב ששה חלקי שביעית מאלף, ש"מ מהרה דקב"ה הוי ששה חלקי יומו, ה"ה מהרה דבו"ד נמי ששה חלקי היום ואם עושה אותה בתוך ה' חלקים ה"ז מקיים דבריו ע"ש וזה דבר חדש:
והנה במדרש יש פלוגתא אילן שאכל אי אתרוג הי' או תאנה, ולח"ד תאנה הי' ניחא דכ' ויתפרו עלה תאנה בדבר שקלקלו תקנו וכמ"ש רש"י, וקשה למ"ד אתרוג הי' אמאי לא לקח עלה של אתרוג, וי"ל דאי' בשבת דפ"ח א'. למה נמשלו ישראל לתפוח מה תפוח פריו קודם לעליו אף ישראל אחרו נעשה קודם נשמע, והק' בתד"ה פריו הא תפוח פריו אין קודם לעליו, ותי' דאתרוג נקרא תפוח ואתרוג פריו קודם לעליו, א"כ למ"ד אתרוג הי' והפרי נברא קודם לעליו, וא"כ י"ל דעלה לא נברא פדיין א"כ לא היה יכול ליקח העלה:
פסוק ח:
וישמעו ערש"י ופי' בבינה לעתים דרוש כ"ה עש"ה:
פסוק יא:
המן העץ. עי' חולין דקל"ט המן מה"ת מנין שנא' המן העץ. ענין עץ החיים והדעת, עצה"ח זה התורה. ועה"ד זה חכמת חיצוניות ולימודי חול, אדם מושבע ועומד שבראשונה יהי' מאכלו מפרי עה"ח ואסור לו ולבניו לאכול ולהאכיל מעץ הדעת קודם זמנו טרם שאכל לשבעה מעה"ח כדכ' ראשית חכמה יראת ה'. ובמדרש שמואל פ"ב דאבות הוי שקוד ללמוד תורה מקודם ואח"כ תלמוד לימודי חול כדי שתוכל להשיב לאפיקורס ע"ש. וזה"פ סוף סוטה (מ"ט ב') ארור שילמוד בנו חכמת יונית ולא אחר ארור הלומד חכמת יונית. ובברכות דכ"ח מנעו בניכם מן הגיון. ולא אמרו מנעו עצמכם מן הגיון. לפי שהבנים לא רוו צמאון בתורה ותלמוד ואם ילמדו תחלה הגיון ושאר חכמות ישתבשו בשכלם ויצאו חוץ לשטה ר"ל אבל אם כבר מלאו כרסם תחלה בלימודי קדש יוכל ללמוד לימודי חול הנצרכים לו ולכל כלל ישראל. ולכן ר"ג העחיד שומר על פתחי ביהמ"ד ואמר כל תלמוד שאין תוכו כברו אל יכנום לבהמ"ד דלאיש הזה תורה נעשה לו כסם המות, וזה"פ המן מה"ת כו' היכן מרומז בתורה תקפו של המן בשטתו והחנים שבכל דור במה כחם גדול ז ואפוא הוא המקור בתורה והסברא אשר בשבילה ראוים ישראל לאותו המן? שנא' המן העץ ע"י שבנ"י אוכלים הרבה מפרי עה"ד. ובפר עה"ח געלה נפשם, והוא בא בכח חרבו של עשו שהוא חרב המתהפכת לשמוע דרך עה"ח בכל דא ודור. ועי' בזה דרוש ארוך ונעים בקובץ דרושא היו"ל ע"י אגודת הרבנים בפולין ח"ב כרך ראשון סי' ז'. ושם העיר ע"ז חתן דודי הרב הגאון ר' מאיר ווארשאוויאק שליט"א האבד"ק מאנקטוב מירושלמי פ"א ה"א מחגיגה על עזבם את תורתי שאם אותי עזבו ותורתי שמרו. המאור שבה הי' מחזירן למוטב, ע"ש ומ"ר ריש איכה, ובברכות פליגי על ר"ג והיום שנתמנה ראב"ע אתוסיף ד' מאות ספסלי, ושתי השקפות יש בזה ע"ש:
והנה בברכות שם פרש"י הגיון לא תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא, ומ"מ משמע דרק מנעו בניכם ולא עצמכם כי כל החכמות המה רקחות לתורה וחי שאין לו ידיעה בנתוח לא ידע הל' טרפות על בורי' וחכמת השיעור לעירובין וסוכה וכדומה. ומ"ט ימנעו בניהם מזה. ואנחנו רואים כי אבי הפילוסופיא הרמב"ם כ' ספ"ד מיסוה"ת שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כרסו בשר ולחם הוא לידע האסור והמותר ושאר מצות שהם מיישבין דעתו של אדם תחלה וכו' עכ"ל. כן כתב לפי דעתו שהפילוסופיא הוא הפרדם והוא מעשה בראשית ומרכבה וע"ש בכ"מ. מ"מ הרי קמן שגם הוא כ' שראוי להקדים מילוי הכרם בש"ס ופוסקים, וא"כ קשה איפך אנא שבתחלה ילמוד חכמת אדם ואח"כ תורת אלקים דמעלין בקדש. והרשב"א החרים שלא לעסוק בשאר חכמות עד שיהי' בן כ"ה שנים, וכן האריך הריב"ש ורמז עליו ברמ"א יו"ד סי' רמ"ו סעיף ד' ע"ש ועל כולן יקשה, אבל כ' החת"ם בתורת משה פ' בשלח בדברים מתוקים מדבש ע"ז הענין, דיש ללמוד מהשי"ת דהוציאם ממצרים ערות הארץ וישראל הי' להם עבדים נבאשים עושים בחומר ולבנים. ובטח לא ידעו שום חכמה ומדע ולא שום דרך ארץ. וביומא דע"ה ב', ישראל היו אז כתרנגולים שמנקרים באשפה עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה ע"ש הרי שאפי' זמן סעודה ל"ה להם כעבדי הברבראים, וא"כ איך קרבם מיד לפני ה"ס וכולם זכו לנבואה ונפתח לבם כפתחו של אולם הלא טוב הי' לנהלם לאט לאט ללמדם ד"א ולהביאם אח"כ למדרגות שיוכלו לקבל התורה כיאות לאיש מדע, ומוכח כי א"א להבדיל ישראל מיתר העמים כי אם בהפרידם מהם ומדרכם לגמרי ולא ללמוד חכמתם, ואפילו לא מקרא בפשוט כי בזה הם שוים עמנו, ואלו נהגו בדרך הזה ל"ה מגיעים לעולם לאמיתת התורה כי טרם הגיעו לשם כבר היו נזורו אחור. וכן בנינו אם ילמדו תחלה פשט המקראות וחכמת חיצוניות אזי טרם יגדלו ויגיעו לחלק התורה שבע"פ שהוא העיקר כבר בחרו בהפקירא וכפרו ב"ה ותורתו כאשר אנו רואים בכמה מדינות שהפכו הסדר ונכשלו ואין א' מאלו הבנים שנשאר יהודי תרד, ע"כ עלינו לשבח להשי"ת שהפך הסדר וקרבנו לה"ם טרם למדנו דרכי עה"ז ואח"כ למדנו ג"כ חכמות אחרות וזה וזה נתקיים, וזה"פ ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים, ובמה הבדילנו שנתן לנו תחלה תורת אמת ואח"כ נטע בתוכנו חיי עוה"ז כדי שלא ניגע לריק כי המלמד תחלה שאר חכמות הוא השוטה היגע לריק ולא יחפוץ ה' בתורתו ע"ש שדבריו הם כצפיחית בדבש:
ובני יקירי הרה"ח ובקי מו"ה דוד נ"י במכתבו אלי על פורים העלה ארוכה במליצה ובעט סופר מהיר לבאר דברי חז"ל אשר הורו לנו הדרך ושביל הזהב לבלי ללכת בגדולות ולהראות לעיני העמים כי יש לנו רב, וז"ש המן מה"ת מנין ז המן. הוא סמל דמות שנאת העמים לישראל ונקראים בשם הארור המן וחקרו מקור השנאה מנין לנו מן התורה ז שנ' המן העץ אדה"ר ביקש ג"כ מותרות והלך בדרך לא סלולה לאכול מעה"ד אשר נצטוה שלא לאכול, ראינו מה גרם בזה, אסתר מה"ת מנין? אסתר. הוא סמל דמות אי השנאת עמים לישראל היא לא בקשה מותרות כמ"ש ובהגיע תור אסתר כו' לא בקשה דבר, לא בקשה תכשיטים ומותרות, הנהגה כזו מנין לנו ז שנא' ואנכי הסתר אסתיר, גם היהודי צריך להיות בהסתר פנים שלא להראות עשרו לבל יתחרו בו קנאת העמים, ויעקב אמר למה תתראו. ועי' בכל"י (דברים ב' ג') על הפסוק פנו לכם צפונה, ועמ"ש לקמן בפ' מקץ (מ"ב א'):
פסוק יב:
האשה אשר נתתי עמדי רש"י כאן כפר בטובה, עי' בשל"ה מס' פסחים דרוש ששי מ"ש בזה. ועי' בס' תולדות יצחק עה"ת שכ' מכאן דאשה נאמנת על המאכלים, ובשו"ת חום המשולש סי' מ"ד, הקשה דאדרבה הרי לא נתקבל אמתלא של אדה"ר. ובס' רביד הזהב כ' דלכך לא נתקבל כיון דאיתחזק כאן איסור קבוע וכמ"ש תוס' ר"פ האשה רבה דנדה לא איתחזק דחוזרת להתירא ע"ש ודבריו צ"ע דהרי כאן לא איתחזק רק איקבע איסורא ובכה"ג ע"א נאמן, ורק באתחזק א"נ. ובזה העיר ידי"נ הרב הגאון ר' אלטר גאלדבערג נ"י דומ"ץ דפה בעהמח"ס מנחת עומר. והנה בס' מדבר קדמות מערכת א' אות ה' הביא כתבי האר"י ז"ל דאדה"ר מתחלה לא ידע שהוא מעה"ד ואכל בשוגג ואח"כ נכנס בו יצה"ר ואכל במזיד ע"ש. ובכלי חמדה העיר ג"כ איך האמין לחוה. ואי"ל דאזלי' בת"ר אילנות דלאו מעה"ד הא הוי קבוע אך ע"א נאמן וכ' תוס' ריש גיטין דילפי' מנדה, וא"ש בזה המדרש פליאה לא חטא אדה"ר עד שהראה לו דם נדה, ומהנ"ל מוכח דע"א נ"ב וא"ש. אך דעת הפוסקים דאשה א"נ ואין ראי' מנדה ערמב"ן ריש גיטין ויו"ד סי' קכ"ז ברמ"א. אך י"ל מצד כל דפריש, ואי"ל דהוי קבוע דהא לא לקח ממקום הקביעות והוי כנמצא ביד עכו"ם. אך לפמ"ש הקצה"ח סי' רצ"ב סק"ב דהא דנמצא ביד עכו"ם היינו דוקא בנבלה שהוא אינו מוזהר, אבל באבמה"ח דגם הוא מוזהר והספק גם עלי' הוי כפירש לפנינו ואמרי' קבוע ע"ש וה"נ דחוה מוזהרת על עה"ד שוב אין להתיר מצד דפריש. וא"ש הפ' ולאדם אמר כי שמעת לקול וגו' אשר צויתיך לאמר לא תאכל האי לאמר צ"ב ועי' במיני תרגומא מ"ש בזה ולהנ"ל י"ל דהשי"ת הוכיח לו שאין לו התנצלות שמתחלה הי' שוגג ואח"כ נכנס בו יצה"ר דגם התחלה היה בפשיעה כיון דצוותיך "לאמר'" שתאמר לחוה וגם היא מוזהרת והוי קבוע ול"ה לו לשמוע ולאכול:
פסוק יב:
ואכל. במדרש אכלתי ואוכל עוד ותמיה ובס' דרוש שמואל הביא בשם הר"ר העשיל ז"ב דאיתא במפו' אחרי אשר לא הורשה לו לאכול מעה"ד הוי כאילן של הקדש, (ועי' הקדמה לים התלמוד והבאתי לעיל (ג' ג')( ואיתא בגמ' הזיד במעילה במיתה דברי רבי לכן נקנסה עליו מיתה ואיתא במעילה דף כ' נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל, וזה שהשיב האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי והיא מעלה מעל ולא אני לכן ואוכל עוד באופן זה דהא אצלי אין כאן איסור ע"ש:
ובפשוט י"ל עפמ"ש בבעה"ט מן העץ שחוה הכתה לאדם עם עץ, ואונס רחמנא פטריה ואמר דאם יאנסו אותו מכאן ולהבא ג"כ יאכל אם יהי' אנוס. וראיתי בקובץ דרושים ח"א כרך שני סי' מ"ח עפמ"ש בידי משה דאדה"ר אכל רק ח"ש וסבר שמותר מה"ת, וצ"ע דהא קיי"ל ח"ש אסור מה"ת, ונ' עפ"ד החכ"צ סי' פ"ו דח"ש אסור רק בעשה בעשה להחשיב את האיסור, ועי' בישועות יעקב או"ח סי' ש"א סק"ג. ובחוו"ד סי' ק"ד כ' דהיכי דאכל גם היתר אחר הח"ש איסור שאין כאן איסור תורה כיון דחזינן דלא אחשבי' ע"ש. ולפי"ז י"ל דהיכי דבדעתו לאכול עוד היתר מותר מה"ת דהרי אין כאן הוכחה דלהחשיב הח"ש איסור (ורק אם בדעתו לאכול עוד ח"ש איסור כ' בירושלמי פ"ו דתרומות דגם ר"ל מודה דח"ש מה"ת) וא"ש המדרש דאדה"ר התנצל אכלתי רק ת"ש "ואוכל" בדעה לאכול עוד היתר ולא חשבתי את הח"ש איסור ולא עברתי על דבריך ע"ש:
וגם י"ל דבטלו עה"ד ברוב היתר ואכלו, והא דאין מבטלין איסור לכתחילה רק מדרבנן ע' ביו"ד סי' צ"ט, אך הא הי' דבר חשיב ולא בטיל, ואי"ל דדבר חשוב ל"ב רק מדרבנן ז"א לפמ"ש החידושי הרי"מ בישוב קו' תוס' ב"מ ד"ו ב' ד"ה קפץ, דכל שהתורה הקפידה למנות כמעשר בהמה ל"ב מה"ת, וכן י"ל דהחשיבות של עה"ד מפורש בתורה כי טוב העץ למאכל וגו', וי"ל דל"ב מה"ת. ואפ"ל דכל החשיבות הי' דע"י אכילתו ממנו נפקחו עיניהם, ולאחר שכבר אכלו ונפקחו עיניהם שוב ל"ה ד"ח ובטל שפיר ברוב, וז"ש אכלתי ואוכל עוד דבאמת אכלתי ע"י ביטול ולא ידעתי שיש איסור בזה, ורק עכשיו נודעתי שדבר חשוב ל"ב, אבל עכשיו שנפקחו עיני שוב אוכל לאכול עוד ע"י ביטול דלא הוי ד"ח:
פסוק יג:
השיאני עי' בהגהות מהר"צ חיות סוטה ד"ט. על רש"י שם נחש נתן עיניו בחוה ובא עליה דכ' הנחש השיאני וכן אי' בשבת דקמ"ו ב'. יבמות ק"ג ב' ע"ז כ"ב בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, אולם הלימוד של רש"י מן נחש השיאני לא נמצא שם. ורש"י בשבת פי' ג"כ דמשמע לחז"ל מהא דנחש השיאני כמו שפי' כאן, ועי' מהרש"א שכ' רש"י הוצא דרשה זו מפדר"א ועי' ב"ר ספי"ח הנחש ראה אדם וחוה ונתאוה בה ע"ש:
פסוק יד:
ועפר תאכל כל ימי חייך, לכאו' ק' אם זה טבעו הוא כבשר וירקות א"כ הקללה לברכה יחשב כי יש לו תמיד מן המוכן וא"צ לחפש כמו שאר בפ"ח, אך זה טעות אם רגש החמדה ילקח ממנו חיי' עלי' למעמסה וחכמי הטבע המציאו שזאת הסבה שארסו ממית שכל ימי חיי' בכעס ועי"ז זורק מרה וממית כי רגש תשוקה וחמדה רגש הכרחי טוב לקיומו של עולם וז"פ בורא נפשות רבות וחסרונן, כי יש ברכה בזה שאדם מרגיש שחסר לו. ואוי לאדם שאינו מרגיש בחסרון, וגם יוכל אדם לחמוד אם רק יוכל להגיע לזה וז"פ בשמים ממעל שבעניני שמים עליך להביט ממעל ממי שגדול ממך ותתקנא בו, ועל הארץ מתחת תביט מתחת באנשים עניים ממך. וראיתי בשם החידושי הרי"מ ז"ל דהקללה הי' דלא יהי' להנחש שום חיבור עם הקדושה כמ"ש כפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם והקב"ה אמר להנחש, הא לך מאכלך והלוך מאתי. ואין לך עמי שום התחתנות וקישור:
פסוק טו:
ואיבה. ערש"י אתה לא נתכוונת. עי' מהרש"א סוטה ד"ט ב' ד"ה אהרוג אדם. עירובין ד"ק ע"ב מ"ש בזה:
פסוק טו:
הוא ישופך ראש וגו' הנה חז"ל דרשו אשרי איש ירא את ה', העושה תשובה כשהוא איש באבו בילדותו ולא ימתין עד זקנה דאח"כ יהי' קשה לו כמ"ש חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסיר ממנו, והמליצו חז"ל ותיקין הי' גומרין אותו עם הנץ החמה, רמז אנשי המעלה לא הי' ממתינים עם קבלת מלכות שמים על אח"כ רק בשחרית ימי חייהם וז"ש משה בהשכמה עלה וכל עליותיו היו בהשכמה בראשית ימי חייו וע"כ עלה למעלה ראש וז"ש להנחש הקדמוני "הוא ישופך ראש האדם בכחו לנצחו אם יגבור עליו בראשיתו ואתה תשופנו עקב תנצחו אם ימתין עד סוף ימיו אז יהי' ידך על העליונה ותנצח אותו. ועי' בס' לב העברי דיצה"ר אין לו כח לפתות צדיק אלא מעט מעט היום אומר לו עשה כך וכו'. אבל רשע ברגע א' יוכל להיות צדיק גמור וז"פ הוא ישופך ראש אם ירצה רשע לעשות תשובה ברגע א' יוכל להכות ראשך, אבל ואתה תשופנו עקב, אתה צריך לפתות את הצדיק דרך עקב מעט עד שיגיע לראש פ"ש, וזה"פ בתהלים ק"ג כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשענו, דאם א' עומד במערב ברגע א' יוכל להפוך עצמו למזרח. כן ברגע א' יוכל להתהפך מרשע לצדיק:
פסוק טו:
האדם ביבמות דס"א אתם קרוים אדם ולא עכו"ם וכ' שם בתוס' דהאדם עם ה"א קאי גם על עכו"ם, עי' בתפארת ישראל פ"ג מי"ד דאבות שהאריך מאד בענין זה. והקיצור דאוה"ע ישיגו רק בכח שכלם וישראל שומרים תורה אף מה שלמעלה משכל אנושי, כמו אדה"ר בקומתו וצביונו נברא, והי' יציר כפיו, ואדם כללי יכולין לקרא לכל אדם שהוא על שם אדחה ואף עכו"ם, ושם כללי יכולין לומר בזה כחו האיש. אבל שם פרטי רק בלא ה"א ול"ש לומר הראובן השמעון, וא"ש אתם קרוים אדם בלא ה"א שם פרטי. ע"ש אדה"ר ולא אוה"ע נקראים בהא שם פרטי, וז"פ והאיש משה עניו מאד מכל האדם חשב א"ע לקטן מפחות שבפחותים, ועי' בראב"ע (שמות ג' ט"ו) ע"ש באריכותה ובעיקר הדברים כוון למ"ש בס' הגלגולים פ"א שנשמת אדה"ר הי' חלק אלקי ממעל וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים, ובזוה"ק מתוכי' נפח ורק אחר החטא הלבישתה ס"א הנקרא אדם בליעל ובנ"י שיצאו מאדה"ר להם נשמת אדה"ר עצמית ועכו"ם יצאו מלבוש ס"א וזה אתם קרוים אדם עכ"ד ועמ"ש בזה בס' בית האוצר ח"א כלל ח' אריכות. וע"ע בתוס' יו"ט פ"ב מ"ז מבכורים. אולם בב"ר פל"ד סוף אות י"ג, ומד"ר קהלת פ"ג על פסוק י"ח, ובילקוט איכה סי' תתר"ב איתא בפירוש דאף האדם רק ישראל וצ"ע, וגוף הטעם לחלק בין אדם להאדם, עי' בשטמ"ק ב"ק דל"ת דאדם הוי מיעוט למעט עכו"ם וה' דהאדם ג"כ הוי מיעוט והוי מיעוט אחרי מיעוט והוא לרבות ע"ש עוד מזה, וע"ע במשניות דפוס ווילנא בהגהות יתרון האור מ"ש בזה, וע"ע בתורת חיים ב"ק דל"ח והביאותיו בפ' שמות (א' ה'), ובשו"ת ברית אברהם חו"מ סי' כ"ג בהג"ה אריכות בענין אדם והאדם:
פסוק טז:
עצבונך רש"י צער גידול בנים. והרונך עיבור. והוא מעירובין ד"ק ע"ב וע"ש במהרש"א, וק' הא צער הריון קודם לגידול בנים. וכ' בשם הג"ר חיים מוולאזין ז"ל דנכלל בזה עוד קללה, דבעוד שאתה עוסקת בצער גידול בנים הקטנים יהי' לך הריון, ולא אמתין עד שתגדל בניך הראשונים:
פסוק טז:
בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך ערש"י ורא"ם, ובמיני תרגומא וברמב"ן כאן כ' אף שהבעל אדונה ואין מדרך העבד לחשוק לקנות לו אדון אעפ"כ יהי' באשה תשוקה לאדונה, וע' בס' ישועות מלכו בליקוטים דע"ה דפי' בזה בש"ב (א' כ"ו) נפלאת לי אהבתך מאהבת נשים שיהונתן הגיד לו אתה תהי' למלך ואנכי אהי' למשנה ורצה בממשלת דוד עליו להיות נכנע לו ובכ"ז אהבו וזה כמו אהבת אשה לבעלה. וע' תוס' יו"ט פ"ד דכתובות הביא ראי' דבני' כולל בנות, ועי' רבה"ז שהק' מפרשה ה' פ"ד ויולד בנים ובנות, ועי' בתה"ד סי' פיה, ועי' ב"ב דקמ"ז באמר נכסיי לבניי אין הבת בכלל. גם בריש פ' ויקרא בני ישראל ולא בנות ישראל, ובפ' אמור בני אהרן ולא בנות אהרן ע"ש:
ועי' פסחים דקי"ג קשה פרנסתו של אדם כפלים מחבלי לידה דכ' בעצב תלדי בנים וכ' בעצבון תאכלנו כל ימי חייך, הנה בחבלי לידה תתנחם שגם בת מלכה סובלת כמוה אבל בפרנסה יש לו עג"נ כפלים מה שהוא טורח בזיעת אפו, וגם שעשיר יש לו בלי יגיעה:
פסוק טז:
בעצבון תאכלנה עצבון ל' עמל ויגיעה כמ"ש בקהלת י' ע"פ מסיע אבנים יעצב בהם, ורמז למחז"ל אבות פ"א אהוב המלאכה, ועי' בלחם שמים שם שאף ת"ח צריך לעסוק קצת במלאכה משום בריאות וטוב לעיכול ע"ש, ובאמת כ"כ כאן הכלי יקר על בזיעת אפיך תאכל לחם דיש סמך לדברי הרופאים שקוד אכילה צריך לעסוק במלאכה וזה עוזר אל העיכול וכמ"ש יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, ועי' בגיטין ס"ז ב' גדולה מלאכה שמחממת את בעלי', ובנדרים מ"ט מלאכה מכבדת בעלי', וכ' באיוב ה', אדם לעמל יולד, ואף שדחז"ל בסנהדרין צ"ט על תורה מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולמה נקרא תורה תושי' שמתשת כחו של אדם, ובנדרים מ"ט. מאן קצירי ומריעי רבנן (ומזה הטעם נהגו להתנועע בשעת לימוד. ועי' בכוזרי מאמר ב' סי' ע"ט נענוע להעיר חום הטבעי ויתעוררו הכחות ע"ש ועי' זה"ק פנחס דרי"ח ב' דכל עממין לא עבדין נענע אלא ישראל כד לעאן באורייתא נשמותיהן דישראל אתגזרו מגו בוצינא קדישא דדליק ונהורא בשרגא כיון דאתאחדא גו פתילא לא שכיך אלא מתנענע נהורא לכאן ולכאן. וכ' נר ה' נשמת אדם, ואתם קרוים אדם ולא אוה"ע עש"ה, ועי' בס' נשמת חיים לר' מנשה בן ישראל מאמר ג' פרק א' מ"ש בזה, וע"ע במדרש תלפיות). וע"ע ב"ר פרק ע"ד ותנחומא ויצא חביבה מלאכה מזכות אבות, וגדול נהנה מיגיע כפו יותר מיר"ש ברכות ח'. ובחרת בחיים זו אומנות, ירושלמי פ"א דפאה. כל מי שיש בידו אומנות דומה לכרם גדור וכו' תוספתא פ"א דקידושין שב שני הוי כפנא ואבבא דבי' אומנא לא חליף סנהדרין ז'. ובפ"ב מ"ב דאבות ר' גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכחת עון, דקדקו להודיע שם אביו אשר לא כן עשו בימי התלמוד בכל מקום כי הודיעו בקצרה ר"ג ברבי, ר"ש ברבי בסוף מכות. ורצו להודיע מי הוא האומר בן נשיא ועשיר מופלג בכל זאת יזהיר על המלאכה. ומצד זה חפץ יעקב בגשמיות בברכות אביו, שלכאו' מה החרדה של אמו הצדיקת לשליח מדנים בין אחים עבור גשמיות של עוה"ז, אך רק כי עניות מעבירות ע"ד קונו וחפץ יעקב בשליחות הנפש שיוכל לעבוד ה באמונה להנות גם מעוה"ז שיוכל לישב בשלוה ולעבוד ה':
פסוק יט:
בזעת אפיך תאכל לחם. עי' בס' תולדות אדם ח"ב פ"ב להגר"ז מווילנא דכאן כ' אפיך מלא ביו"ד ובפ' בשלח (ט"ו ח') וברוח אפיך נערמו מים ג"כ מלא, סימן לדבר קשה מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף זה מלא בזיעת אפים וזה ברוח אפים ע"ש:
פסוק יט:
כי עפר אתה, בחות יאיר בקונ' ההספדים כ' דבתהלים קט"ו יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, יל"ד למה דוקא לחסידיו ולא לצדיקים, וי"ל דאי' במדרש עפר אתה ואל עפר תשוב אחר הקב"ה לאדה"ר קומץ עפר גזולה בידך לך תשוב לבעלים, ובב"ק ד"ל האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות, ובברכות דל"ה כ' לה' הארץ ומלואה, וכ' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ומשני כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה, וא"כ צדיק מוכרח למות מכח גזירת ואל עפר תשוב להחזיר הגזילה, אבל בחסיד דקיים מילי דברכות ושוב אין גזילה בידו ולמה ימות. ובעבור זה קשה בעיני ה' המותה לחסידיו:
פסוק כ:
חוה ערש"י דשייך לעיל גבי ויקרא אדם שמות וכו' ראיתי לפרש דהנה לא נודע דבר כ"א מהפיכו דלא נודע האור כ"א מהחושך והמר ממתוק, והנה שם גבי ויקרא אדם שמות לכל וכו' עוד לא נודע ענין המיתה לכן לא שייך לקרא לה חוה שהיא אם כל חי, אבל כיון שהפסיק הענין ומספר מענין עה"ד שנגזר חיתה בעולם כמו שמסיים כי עפר אתה ואל עפר תשוב, אח"כ אמר שקרא שמה חוה כי היא היתה אם כל חי:
פסוק כא:
כתנות עור ערש"י וראיתי בספר ישן צפנת פענח ערך אדם וחוה דלמה הלביש הקב"ה רק בשל עור דפסקינן דערום אסור לברך. וג"כ חייב אדם לברך על מלבוש חדש שהחיינו, וגם קיי"ל דכל הברכות צריך להיות עובר לעשייתן, וגם פסקינן דאין מברכין על בגד של עור משום צער בע"ח, ולפי כל זה לא הי' יכול הקב"ה להלביש את אדם מלבוש הראשין שהלבישו כי אם דוקא של עור ולא זולתו דבמלבוש אחר לא הי' יכול אדם לברך עובר לעשייתן דהי' ערום, לכן התחכם הקב"ה והלבישו בבגד של עור דל"צ שהחיינו ע"ש באריכות, ובס' חנכת התורה בהשמטות אות רכ"ד הביא מ"ד מכאן שיחידים הי' בעולם וכ' לפרש דמשום לא ילבש גבר כלי אשה אסור להיות לשניהם בגדים שווים, וק' דכ' וילבישם דמשמע דלשניהם הי' בגדים שווים וצ"ל דהטעם דאם שווים יתערבו אלו עם אלו ומלאה הארץ זימה, וא"כ כאן דיחידים היו בעולם וליכא חשש בכה"ג ליכא איסור, ובס' ישועות מלכו בלקוטים דע"ו הא דהמנהג בא"י בל"ג בעומר לשרוף בגדים על קברו של רשב"י, כמו שאדם וחוה קודם החטא הי' ערומים ולאחר החטא הלבישם ה', ועי"ז המנהג שהכלה נותנת להחתן טלית של מצוה להורות שהיא גרמה שיצטרך ללבוש ובזה מתקנת בטלית של מצוה, כמו כן ברשב"י שישב במערה בלי לבוש והי' מדרגתו כמו באדה"ר קודם החטא וזה מרמזים בשריפת הבגדים שצדיק הזה לא הי' צריך למלבוש ע"ש, ועשו"ת חתם סופר יו"ד סי' רל"ג ושו"ת שם אריה או"ח סי' י"ד אריכות בזה ועמ"ש בפ' ויצא (ל' כ"ג):
פסוק כא:
ויעש ה"א לאדם ולאשתו כת"ע וילבישם ויאמר וגו'. עי' בנח"ק שכ' לפמ"ש ביו"ד סי' רנ"א סעי' ח' דלכסות מקדימין אשה לאיש משום צניעות, וז"ש לאדם ולאשתו וכ"ת הול"ל לחוה ולאדם, לז"א הן האדם וגו' יחיד בתחתונים והשתא ליכא צניעות עי"ש עוי"ל דבהשי"ת ל"ש זה כי ברגע א' נעשה לשניהם ולבשום וז"ש ויעש ה"א הכל ברגע א', וגם י"ל דבהוריות י"ג ב' איש קודם לאשה להחיות, ואשה קודמת לכסות, וכ"ה ביו"ד סי' רנ"א, ובמדרש אי' דהמזיקים הי' רוצים להזיק לאדה"ר נתן לו ה' אור משחו, וזה שנתן כתנות אור באל"ף והוי משום הגנה כדי להחיותו, ובכה"ג איש קודם:
פסוק כא:
בתרגום יונתן לבושין דיקר מחשך חויא וכו' וכ"ה במדרש שוחר טוב מזמור צ"ב דהי' מעור של הנחש ובשם הרוקח אי' מעור של לויתן שמלח לצדיקים לעת"ל ועי' במדרש וע"ע בנח"ק אות כ"נ. ועי' שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קס"ח שנשאל במעות שנדר להלביש ערומים אם יוכל לקנות מזה תפילין לעני אי הוי מלבוש, והביא תיקוני זהר תיקון כ"א היא שמלתו לעורו דא משכא דתפילין דאתמר בהון ויעש כו' כתנות עור וילבישם הרי דנקרא מלבוש, ועי' בסוטה די"ג ב' מה הקב"ה מלבוש ערומים דכ' ויעש כו' וע"ש בדף י"ד ב' ובב"ר וילקוט, ובהקדמת ת"ז תיקוני ז'. ובתשו' הרשב"א ח"ב סי' קפ"ו. ובתשו' הרשב"א שבבדה"ב יו"ד סי' רכ"ח. וערש"י זבחים י"ט רע"ב בד"ה לשם ורשב"ם ב"ב קנ"א א' ד"ה ס"ת מי מקרי נכסי כתפילין דמי א"ד תפילין הוי מלבוש אבל ספר מצוה וכו' וכ"ה בנמוק"י ומרדכי שם. וע"ע במהרש"ם ח"ג בסופו בהשמטות לח"א מ"ש בזה. ועי' בקובץ המאסף היו"ל בירושלים מאת הג"ר בן ציון אברהם קואינקה שנת י"ז כרך א' סי' ט"ז מ"ש בענין זה, וע"ע בשבות יעקב סי' כ"ד. ובסי' נ"א ובכרך ב' סי' ב', וערש"י עירובין דכ"ד א' ד"ה סלקי דהוי בכלל בגדים ועי' בב"י אה"ע סי' ק"ט, ובזבחים די"ח א', ועי' בחו"מ סי' רמ"ח או תפילין בכלל נכסי ובהגהות רע"א שם, פי' בכל המקוחות שציינתי, הקיצור מזה שהגאון רש"ם ועוד רבנים בהמאסף העלו דאין לזוז מפסק הרשב"א דאין לתפילין דין בגד ואין בכלל מלבוש:
פסוק כב:
הן האדם יי' פן ישלח ידו ערש" עי' בינה לעתים דרוש ט"ו כי יראה שח"ו כילית למעלה א ל קנאה ולמה ימנעהו מלקיחת עה"ח יקח ויחי' לעולם ורק כיון דקודם אכילתו מעה"ד הי' חסר ידיעת טוב ורע ואיך יתכן לצייר שיהי' נעדר מזה ואיך יוכל להשתלם אם לא ידע להבחין בין טוב ורע, ורק אם א' מקבל מחבירו על צד החסד אין לו נחת רוח מזה, אבל אם ישיג מצד עצמו אז יתענג מזה, וזה אם יאכל מעה"ד תהי' הידיעה לו טבעיית וכוונת השי"ת שאדם ישתלם מצד עצמו ע"ש באריכות כי דבריו מתוקים:
פסוק כד:
להט החרב, עי' בקובץ דרושים ח"ב כרך ראשון סי' ז' דרוש יקר, ועי' לעיל (ג' י"א) מזה: