חטא עץ הדעת

חוה לא ידעה את חומרת האיסור

חוה אומרת לנחש:

מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱ-לֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃
(בראשית ג ב-ג)

חוה מציגה את המניעה לאכול מהעץ רק כאמירה של ה'. לעומת זאת בפרק הקודם ראינו:

וַיְצַו֙ יְ-הוָ֣ה אֱ-לֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃
(בראשית ב טז-יז)

המניעה לאכול מעץ הדעת, כפי שנמסרה לאדם, הייתה בצורה של ציווי, ואף עם נימוק, שהעץ הוא עֵץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע.

הציווי ניתן לפני בריאתה של חוה, והיא שמעה אותו רק מפי אדם. היא לא ידעה מפני מה נאסר העץ וחשבה שדברי ה' הם בגדר עצה טובה להנצל מהעץ שהוא מסוכן (ראה גור אריה בראשית ג ד).

באיזה אופן הכשילה חוה את אדם? מדוע נענש?

וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃
(בראשית ג ו)

כתבו כמה מפרשים שתוך כדי אכילה נתנה חוה לאדם, והוא לא הבחין (אור החיים אומר שאדם היה שוגג).

על שיטה זו קשה מדברי ה' לאדם בהמשך הפרק:

וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ...
(בראשית ג יז)

כלומר חוה שכנעה את אדם בדברים.

הסביר הרמב"ן:

"וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃" - האשה אשר אתה בכבודך נתת אותה לי לעזר היא נתנה לי מן העץ והייתי חושב שכל אשר תאמר אלי יהיה לי לעזר ולהועיל.
(רמב"ן בראשית ג יב)

כלומר על אף שחוה גרמה בדבריה לאדם לאכול מן העץ, האדם חשב שכל מה שתאמר לו היא לטובתה.

אם כן מה הטענה על אדם?

עונה הרמב"ן:

שלא היית ראוי לעבור על מצותי בעבור עצתה...
(רמב"ן שם)

בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת?

בפרק הקודם למדנו על אזהרת הקב"ה לאדם:

וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר... וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃
(בראשית ב טז-יז)

לעומת זאת בפרקנו מושת על האדם העונש:

...אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃ בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃
(בראשית ג יז-יט)

האם התחרט הקב"ה על העונש?

אלא, אומר הרמב"ן:

...שפירות גן עדן נבלעים באיברים כמן ומקיימים את אוכליהם וכאשר גזר עליו ואכלת את עשב השדה ובזעת אפיו יאכל לחם האדמה היה זה סבה להפסד כי עפר הוא ועפר יאכל ואל עפר ישוב.
(רמב"ן בראשית ב יז)

כלומר, כוונת הקב"ה מלכתחילה לא הייתה שימות האדם מיד בעת אכלו מן העץ, כאוכל רעל, אלא שיענש על שעבר איסור. מציאות החיים שלו לאחר החטא תהיה של בן מות, האוכל מאכלים רגילים ועובד קשה.

נראה לפרש באופן דומה את העונש שהושת על האישה:

הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃
(בראשית ג טז)

וביאר ספורנו:

הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ - דם הנדות... כי אמנם היא אז כל היום דוה.
וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ - הפך מה שהיה קודם החטא כאמרם "בּוֹ בַּיּוֹם נִבְרְאוּ, בּוֹ בַּיּוֹם שִׁמְּשׁוּ, בּוֹ בַּיּוֹם הוֹצִיאוּ תּוֹלָדוֹת"(בראשית רבה כב ב)...
בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים - תגדלי אותם בצער יותר משאר בעלי חיים.
(ספורנו בראשית ג טז)

אם כן גם חייה של חוה ירדו לדרגת חייו של בן מות.