א וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ ב וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ ג וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃ ד וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃ ה כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃ ו וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃ ז וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃ ח וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ ט וַיִּקְרָ֛א יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה׃ י וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא׃ יא וַיֹּ֕אמֶר מִ֚י הִגִּ֣יד לְךָ֔ כִּ֥י עֵירֹ֖ם אָ֑תָּה הֲמִן־הָעֵ֗ץ אֲשֶׁ֧ר צִוִּיתִ֛יךָ לְבִלְתִּ֥י אֲכָל־מִמֶּ֖נּוּ אָכָֽלְתָּ׃ יב וַיֹּ֖אמֶר הָֽאָדָ֑ם הָֽאִשָּׁה֙ אֲשֶׁ֣ר נָתַ֣תָּה עִמָּדִ֔י הִ֛וא נָֽתְנָה־לִּ֥י מִן־הָעֵ֖ץ וָאֹכֵֽל׃ יג וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים לָאִשָּׁ֖ה מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֑ית וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה הַנָּחָ֥שׁ הִשִּׁיאַ֖נִי וָאֹכֵֽל׃ יד וַיֹּאמֶר֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֮ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ טו וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ טז אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ׃ יז וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃ יח וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה׃ יט בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב׃ כ וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי׃ כא וַיַּעַשׂ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים לְאָדָ֧ם וּלְאִשְׁתּ֛וֹ כָּתְנ֥וֹת ע֖וֹר וַיַּלְבִּשֵֽׁם׃ כב וַיֹּ֣אמֶר ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה ׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃ כג וַֽיְשַׁלְּחֵ֛הוּ יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים מִגַּן־עֵ֑דֶן לַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר לֻקַּ֖ח מִשָּֽׁם׃ כד וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּשְׁכֵּן֩ מִקֶּ֨דֶם לְגַן־עֵ֜דֶן אֶת־הַכְּרֻבִ֗ים וְאֵ֨ת לַ֤הַט הַחֶ֙רֶב֙ הַמִּתְהַפֶּ֔כֶת לִשְׁמֹ֕ר אֶת־דֶּ֖רֶךְ עֵ֥ץ הַֽחַיִּֽים׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה והנחש וכו'. ראה רש"י להלן (כ ד"ה ויקרא האדם). (פ' בראשית תשמ"ז)
פסוק א:
ור' שפתי חכמים (אות ק), ועדיין קשה. ועיין "מורה נבוכים" ח"ב, ל. (פ' בראשית תשמ"ט)
פסוק א:
רש"י ד"ה והנחש היה ערום. מה עניין זה לכאן? היה לו וכו'. קשה לי, כלום ההנחה היא שהלבוש היה צריך להיעשות להם מיד עם בריאתם? והרי לא ידעו וכו'! (פ' בראשית תש"ס)
פסוק ג:
רש"י ד"ה ולא תגעו בו, הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון וכו'. והרי זה כלל שבימינו נוטים להתעלם ממנו יותר ויותר. והקושי הוא למצוא את הדרך הממוצעת, שהיא כחוט השערה. (פ' בראשית תש"ן)
פסוק ד:
רש"י ד"ה לא מות תמותון. דחפה עד שנגעה בו וכו'. ומה זה יכול להוכיח לה לחוה, והרי היא ידעה שלא נאסרה הנגיעה? ור' שפתי חכמים (אות ג) שנדרש לזה ושואל מספר שאלות נוספות. (פ' בראשית תשמ"ד)
פסוק ד:
ועתה ראיתי במתנות כהונה (בראשית רבה יט, ג) שכבר תירצו קושיא זו באבות דרבי נתן (א, ה): ...באותה שעה היה נחש הרשע נוטל עצה בלבו, ואמר: הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם, אלך ואכשיל את חוה. הלך וישב אצלה והרבה שיחה עמה. אמר לה: אם לנגיעה את אומרת צוה עלינו הקב"ה - הריני נוגע בו ואיני מת, אף את, אם תגעי בו אי את מתה... . (פ' נח תש"ן)
פסוק ה:
רש"י ד"ה כי יודע, כל אומן שונא את בני אומנותו וכו'. ראה שפתי חכמים (אות ד). ומכל מקום צריך לומר ששנאה זו אינה מוסבת על דבר שיש כי אם על שלא יהיה, האומן מבקש להישאר בלא מתחרה. (פ' בראשית תשס"א)
פסוק ו:
רש"י ד"ה ותרא האשה. ד"ה כי טוב העץ וכו'. ולא ידעתי, מה ראתה כדי להאמין לדברי הנחש. ודברי בעל שפתי חכמים (אות ה) אינם מוסיפים דבר. (פ' בראשית תשנ"ו) ור' מש"כ למעלה (ד).
פסוק ו:
ד"ה וכי תאוה הוא לעינים, כמו שאמר לה, ונפקחו עיניכם. ע"כ. והרי פיקוח עינים זה צריך להיות תוצאה של האכילה, וכאן אנו עדין לפניה, וכבר ראתה? (פ' בראשית תשנ"ט)
פסוק ו:
רש"י ד"ה ותתן גם לאישה, שלא תמות היא, ויחיה הוא וישא אחרת (פרקי דרבי אליעזר יג). וקשה לי, והרי אחרת עדיין לא היתה קיימת, וממילא לא יכלה להיות קיימת פסיכולוגיה זו שלה שלשני לא יהיה. (פ' בראשית תשמ"ט, תשנ"ב) ור' נחלת יעקב שביאר כי חששה שישא את תאומת קין, שנולדה קודם החטא כפי שמבאר רש"י להלן (ד, א).
פסוק ו:
ולא ברור מכאן, אם שכנעה אותו לאכול, או העלימה ממנו שזהו הפרי האסור, ואולי גילתה לו רק אחר שאכל, כלו' השאלה אם אדם אכל בשוגג או במזיד. (פ' בראשית תשס"ד)
פסוק ו:
רש"י ד"ה גם, לרבות בהמה וחיה. ע"כ. וראה שפתי חכמים (אות ח). ואעפ"כ לא ידעתי, מה טעם לריבוי זה, כי מה לאלה ולדעת, ולמה רק תזיק להם האכילה מפרי עץ הדעת, כשאינה יכולה להועיל. ומכל מקום, תוצאת האכילה היא לפי זה שגם הם מתים, ור' בראשית רבה (יט, ה). (פ' בראשית תש"ן, תשנ"ח, תשנ"ט)
פסוק ז:
רש"י ד"ה ותפקחנה עיני שניהם. סוף המקרא מוכיח. ע"כ. ודאי אין הכוונה לסוף המקרא, אלא להמשכו - "וידעו כי עירומים הם". (פ' בראשית תשס"ב)
פסוק ז:
רש"י ד"ה עלה תאנה, הוא העץ שאכלו ממנו וכו'. ולכאורה אפשר לומר בפשטות - מפני שעלה זה גדול. (פ' בראשית תשס"א) ור' מנחת יהודה שמבאר כי מסקנת רש"י נובעת מכך שהכתוב ראה צורך לציין באיזה עלה נתכסו. על כרחך בא הכתוב ללמדנו שמעץ זה אכלו.
פסוק ח:
רש"י ד"ה לרוח היום, ...והם סרחו בעשירית. ע"כ. והוא ע"פ סנהדרין לח ע"ב, ולא ידעתי, מה ענין יש לדחוס את המאורעות הללו של בריאת אדם וחוה וחטאם וגירושם לתוך י"ב שעות. (פ' בראשית תשנ"ח - ערב הנסיעה לרומניה)
פסוק ח:
ואולי מותר לאמר שלא בשעות כי אם בשלבים מדובר כאן, וזה יתן מענה גם להערה שלמעלה בקשר לכתוב "לעבדה ולשמרה" (ב, ה). (יום ה' דחוהמ"ס תש"ס במלון הולידיי אין, חיפה) מ"מ קשה לומר זאת כיון שבגמרא הנזכרת מוכיח רבי יוחנן בר חנינא מסדר מאורעות זה כי היום מורכב משתים עשרה שעות.
פסוק יב:
רש"י ד"ה אשר נתתה עמדי, כאן כפר בטובה. ע"כ. מסתבר שכפיית הטובה היא בייתור אשר נתתה עמדי, שהרי היה די לו לומר "האשה היא נתנה לי" וכו'. (פר' בראשית תשנ"ז)
פסוק יב:
ומכל מקום - ההנחה היא ש"מצא אשה מצא טוב" (משלי יח, כב), שאם לאו, אין כאן כפיות טובה. (פ' בראשית תשס"א)
פסוק יב:
"האשה אשר נתתה עמדי... הנחש השיאני...". זכורני כד הוינא טליא שמו"ר ר' יונה מרצבך זצ"ל דרש מכאן על נטית האדם לגלגל מעשיו הרעים על זולתו. ואכן דומה שבענין זה לא השתנה דבר מאז ראשיתו של עולם זה ועד ימינו אלה. (פ' בראשית תשמ"ט)
פסוק יב:
מפתיע האימון המוחלט בעד אחד השורר כאן - מצדו ית'. וכמובן אין ללמוד מזה. (פ' בראשית תשנ"ח, ערב הנסיעה לרומניה)
פסוק יד:
רש"י ד"ה כי עשית זאת, מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית וכו' (סנהדרין כט ע"א). וברור שכוונת הדברים ליישב את השאלה, מדוע אין הקב"ה שואל את הנחש, כשם ששאל את האדם ואת חוה, אף כי נגדו היתה רק עדות אחת, זו של חוה. הרי לך ביטוי לרוע הרב שמייחסת התורה למסית. (פ' בראשית תש"ן)
פסוק יד:
ובאשר לשאלה שהטענה־התשובה: דברי הרב ודברי התלמיד וכו' נכונה בפי כל מסית, ראה תוספות סנהדרין כט ע"א ד"ה דברי, שהמסית הוזהר שלא להסית, ולא כן הנחש. (פ' בראשית תשס"ג)
פסוק יד:
רש"י ד"ה מכל הבהמה ומכל חית השדה, אם מבהמה נתקלל, מחיה לא כל שכן וכו' (בכורות ח ע"א). והכוונה לומר, מכיוון שעיבורה, של חיה הוא פחות מזה של בהמה, הרי שאם נתקלל הנחש מן הבהמה שעיבורה ממושך, ודאי שנתקלל יותר מן החיה שעיבורה קצר. אך לא ברור לי מנין לו לר' יהושע בן חנניא שם שהקללה מוסבת על אורך העיבור. (פ' בראשית תשס"א)
פסוק טו:
רש"י ד"ה ישופך, ...ותרגומו ושפית יתיה. ע"כ. כלו' אתה... אותו (את הנחש) - ואולם בגירסה שלפנינו "הוא יהי דכיר לך מה דעבדת ליה", וזה מעודן יותר, אך לפי זה מוסבת תיבת "הוא" על "זרעה". אך ראה את הרחבת הדברים בתרגום יונתן בן עוזיאל, ויותר מזה בתרגום ירושלמי, וזו לשונו: ויהי כד יהוין בניא דאיתתא לעין באורייתא ועבדין פקודיא והוין מתכוונין ומחיין יתך לרישך וקטלין יתך, וכד ישבקון בניא דאיתתא מצותא דאורייתא ולא יעבדון פקודיא, תהוי מתכוין ונכית יתהון בעקבהון וממרע יתהון. ברם יהוי אסו לבנהא דאיתתא, ולך - חיויא, לא יהוי אסו. ברם עתידין הינון אילין לאילין למעבד שפוייתא בעיקבא בסוף עקב יומיא ביומוי דמלכא משיחא (והיה כאשר בני האשה יהיו עמלים בתורה ועושים מצוותיה יכוונו ויכו אותך בקדקדך והורגים אותך, וכאשר יעזבו בני האשה את מצוות התורה ולא יקיימו מצוותיה, תכוון אתה ותהיה נושך אותם בעקביהם ומחלה אותם. אכן לבניה של האשה תהיה רפואה, ולך - נחש, לא תהיה רפואה. אכן עתידים הם אלו עם אלו לעשות פיוס בסוף אחרית הימים בימי מלך המשיח). (פ' בראשית תשמ"ט)
פסוק טז:
רש"י ד"ה עצבונך, זה צער גידול בנים. ד"ה והרונך, זה צער העבור. ע"כ. והם דברי ר' יצחק בר אבדימי (ערובין ק ע"ב). וקשה לי עליהם ועל רש"י: (א) והרי צער לידה קודם לצער גידול בנים, ולמה אפוא יהפוך הכתוב את סדר הדברים? (ב) וכלום צער גידול בנים הוא שמור לאשה־לאם בלבד? וראיתי את דברי בעל שפתי חכמים (אות ב - במהד' המאור) בשם "דברי דוד", אך לא הבינותים. (פ' בראשית תשנ"ד) ור' מהרש"ל שביאר כי פתח הכתוב בצער גידול בנים כיון שחוה ילדה כבר בנים קודם החטא כפי שמביא רש"י להלן (ד, א). ור' לבוש שכתב כי האשה מצטערת ומשתדלת עבור הולד בטיפול ויניקה יותר מהאיש.
פסוק יז:
רש"י ד"ה ארורה האדמה בעבורך, תעלה לך דברים ארורים, כגון זבובים ופרעושים ונמלים. ע"כ. וקצת תמוה, שהרי אלה כבר נבראו במעשה בראשית, ומה צריכה האדמה להעלותם עכשיו? (פ' בראשית תשנ"ו) ור' יפה תואר שביאר כי אף שנבראו במעשה בראשית, נתקללה הארץ שתתעפש ותולידם בריבוי.
פסוק יז:
"בעצבון תאכלנה". ראה ראב"ע שקיצר הכתוב, לא אדמה יאכל אלא את תבואתה. (פ' בראשית תשס"ב)
פסוק יח:
רש"י ד"ה ואכלת את עשב השדה, ...כשתזרענה קטניות או ירקות גנה, היא תצמיח לך קוצים ודרדרים ושאר עשבי השדה, ועל כרחך תאכלם. ע"כ. והנה התגברה האנושות גם על קללה זו, ואין עוד תערובת זרה בזרעים. (פ' בראשית תשנ"ו)
פסוק כ:
"ויקרא האדם שם אשתו חוה". קצת קשה, מה היה צריך ליתן לה שם זה, והרי כבר קרא לה בשם "אשה", ראה למעלה (ב, כג). ואולי ניתן לומר ששַם נתן שם למין כולו, ועתה נתן שם לאשתו שלו דווקא. (פ' בראשית תשנ"ד)
פסוק כ:
ועל השאלה, מה עניין קריאת שם לה עתה, עונה רש"י (ד"ה ויקרא האדם) - חזר הכתוב לענינו הראשון, ויקרא האדם שמות וכו'. (פ' נח תש"ס, מלון קראון פלז'ה, ים המלח)
פסוק כב:
רש"י ד"ה היה כאחד ממנו, הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים וכו'. ותמיהני, מהי יחידותו, והרי עשה לו עזר כנגדו, ואף היא אדם היתה. (פ' בראשית תשמ"ט)
פסוק כב:
ויתרה מזו. למעלה (ב, יח ד"ה לא טוב היות וגו') מפרש רש"י: "שלא יאמרו, שתי רשויות הן, הקב"ה יחיד בעליונים... וזה בתחתונים וכו'", כלו' יצירת האשה היתה כדי להפסיק מצב זה של יחידות האדם, ואלו כאן עדיין נחשב ליחיד בתחתונים. (פ' בראשית תשנ"א)
פסוק כב:
"הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע". כך כתב רמב"ם בהל' תשובה (ה, א): רשות כל אדם נתונה לו, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כלומר הן מין זה שלאדם היה אחד בעולם ואין לו מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע, וכיון שכן הוא פן ישלח ידו וכו'. (יש לציין כי הבנת הרמב"ם אינה כפי בעל הטעמים וכבר קדמו אונקלוס בתרגומו. מהרב איתן שנדורפי שי')
פסוק כב:
"וחי לעלם". וקשה, והרי מיתה כבר נגזרה עם אכילתו מעץ הדעת - השוה למעלה (ב, יז). (פ' בראשית תש"ד)
פסוק כב:
ועוד קשה, במה תוקן הדבר על־ידי שליחתו מגן עדן? כלום רק בגן עדן היה אפשר לחיות לעולם? ועוד: אם אמנם אכילה מעץ החיים חזקה מעונשה של האכילה מעץ הדעת, מה בכך, והרי לכאורה היו חיי הנצח הכוונה הראשונית? וצע"ג בכל אלה. (פ' בראשית תש"ן) השיב הרב איתן שנדורפי שי': לענ"ד לא קשיא מידי - אכילה מעץ החיים היתה גורמת שיחיה, וכיון שחטא - לא רצה ה' שיחיה, וכיון שכך גורש מגן עדן בו גדל עץ החיים כדי שלא יקח ממנו. ועיין בדברי רמב"ן על אתר.
פסוק כג:
"וישלחהו ה' אלהים מגן עדן". ומדוע לא המיתו, כפי שהזהירו (ב, יז) "כי ביום אכלך ממנו מות תמות"? (פ' בראשית תשס"ב) ור' דברי רמב"ן למעלה (ב, יז) שכתב: ביום אכלך ממנו מות תמות - בעת שתאכל ממנה תהיה בן מות. וכמוהו "ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידוע תדע כי מות תמות" (מלכים א' ב, מב), שאין הכוונה שימות מיד בו ביום... אבל הכוונה כי בעת שיצא (שמעי מירושלם) יהיה חייב מיתה למלך, והוא ימית אותו כאשר ירצה (הראני הרב איתן שנדורפי שי').
פסוק כד:
רש"י ד"ה את הכרובים, מלאכי חבלה. ע"כ. ולא ידעתי, מה מקורו ולמה מפרש כך, והרי במשכן (ובבית העולמים) הכרובים שעל הארון בוודאי אינם מלאכי חבלה, ואכן רש"י מפרש שם (שמות כה, יח ד"ה כרבים) "דמות פרצוף תינוק להם". (פ' בראשית תשנ"ד)
פסוק כד:
ונראה שרש"י מפרש על־פי ההקשר. (פ' בראשית תשס"ד) ובע' 84 בחומש "תורת חיים" כתוב: בשמות רבה (ט, יא) מביא ראיה ש"בלהטיהם (שמות ז, יא) אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר את להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, לפי שמעשה כשפים על־ידי מלאכי חבלה נעשים" - ונראה שממדרש זה שאב רש"י את פירושו שהכרובים הנאמרים כאן הם מלאכי חבלה.
פסוק כד:
רש"י ד"ה החרב המתהפכת, ולה להט, לאיים עליו מליכנס עוד לגן. תרגום להט - שנן וכו'. ובס' שמות (ז, יא ד"ה בלהטיהם) רש"י מבאר בדרך אחרת, ור' משכ"ש וצ"ע. ועכ"פ כלום יש חרב בלא להט? והרי לא תהיה חרב. (פ' בראשית תשנ"ה, תשנ"ז, תשנ"ט)