ויאמר הנחש לא מות תמותון. י"מ שהנחש דחף חוה ואמר לה כשם שאינך מתה בדחיפה כך אין אתה מתה מן האכילה:
פסוק ח:
לרוח הים ויתחבא האדם. וא"ת היאך הבין שהוא הקב"ה. י"ל שהרוח בא מצד דרום וראה אילנות מנענעים לדרום ואין מנענעים בצפון אמר היינו כסא הכבוד שחופף בין האילנות:
פסוק יד:
ארור אתה מכל הבהמה. מכאן שאין טוענין למסית שהרי היה יכול לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וא"ת והנחש מפני מה לא טען כן. י"ל כיון דהיה עון להיות מסית יהיה עובר על דברי הרב ולא רצה הנחש לומר שעבר על מצות המקום. וא"ת והא אין מסית כי אם ע"ז. י"ל כיון שאמר לה והייתם כאלהים יודעי טוב ורע כלומר בוראי עולמות הוי כמסית לע"ז. וא"ת למה היתה נענשת חוה מזה והלא לא הזהיר המקום לאכול ממנו רק לאדם דכתיב ויצו ה' אלהים על האדם. וי"ל דגם היא נמי נצטוית שהרי בתר בריאה כתיב זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם אלמא דשניהם קרויים אדם והיתה היא בכלל דויצו על האדם:
פסוק טז:
ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך. פירש"י דלא זו אף זו קתני הרבה ארבה עצבונך. וא"ת יהיו לי שפחות ולא אעשה מלאכה כי אם מעט לכך אמר והרונך כלו' ואפי' לא תעשה מלאכה כי אם מעט יהי קשה לך. וא"ת לא אעשה מלאכה כלל עם כל זאת בעצב תלדי. וא"ת אשמרה נפשי מלכת עם בעלי לתשמיש ואל אישך תשוקתך שיהא לך תאות תשמיש וא"ת אפ"ה אשמור נפשי ממנו ואמשול ביצרי לכך נאמר והוא ימשול בך כלומר בעל כרחך יבא עליך:
פסוק כב:
ולקח גם מעץ החיים. וא"ת מפני מה לא לקח מתחלה מעץ החיים. י"ל שעץ החיים היה מעץ הדעת מוקף. עי"ל דכל זמן שלא נקנסה מיתה על האדם לא מהני ליה לעולם עץ חיים משל לאחד שיש לו מכה על ידו ומביאים לו רפואה לרפא אותו מתרפא ע"י הרפואה וקודם שהיה לו המכה לא מהנייא ליה הרפואה שום דבר כמו כן עץ החיים לא מהני אלא למי שצריך לו ואדם לא נצטרך לו עד שאכל מעץ הדעת שאז נקנסה עליו מיתה: