פסוק א:פרשה כ"א תספר חטאת אבשלום נגד אביו שקם עליו וישכב את נשיו לעיני ישראל, ואיך נשתלשלו הדברים בינו לבין אביו, ועצת אחיתופל וחושי הארכי, וענין שמעי בן גרא וקללתו, עד שנלחם אבשלום עם אנשי דוד ומת במלחמה. תחלת הפרשה ויהי מאחרי כן ויעש לו אבשלום מרכבה וסוסים וגו', עד ויהי כל אדם נדון וגומר, והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה מה ראה אבשלום למרוד באביו? והנה הוא היה הגדול מאחיו ולו משפט הבכורה והוא היה יורש עצר ודוד אביו היה זקן קרוב לשבעים שנה ולא יאריך ימים, ולמה אם כן עשה אבשלום המרד הגדול הזה מבלי צורך? כ"ש שלא עשאו בהיותו נזוף ממנו אם בארץ גשור ואם בירושלם שעמד שתי שנים שלא ראה פני המלך, ואם אז לא עשאו מה ראה עתה לעשותו אחרי היותו אתו בשלום ובמישור כבן יכבד אב ועבד אדוניו? השאלה השנית באמרו ויהי מקץ ארבעים שנה, והמספר הזה לא פירש הכתוב התחלתו ואם היה כמאמרם ז"ל (תמורה י"ד ע"ב) שהתחיל מהזמן ששאלו ישראל לשמואל מלך, הנה חשבונם בנוי על שמלך שאול שתי שנים, ואני כבר ביארתי ביטול הדעת הזה (דף צ' ע"ג וד' ודף ק"ב וק"ג) והוכחתי בראיות ברורות שאין הענין כן כפי האמת, ולכן יקשה אמרו כאן ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך וגומר? השאלה השלישית איך הסכימו ישראל וכל העם עם אבשלום בדבר הרע הזה? ואיך מרד כל ישראל במלך דוד? ואיך בקשו להרגו ולהמיתו על לא חמס בכפיו בהיותו משיח אלקי יעקב ואשר הושיעם מידי פלשתים פעמים רבות? ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם שהחזיקו עם אבשלום בקשר המגונה הזה ושבחרו להמית מלכם? למה יומת דוד בידיהם מה עשה לפניהם? ואם חטאו חטאה גדולה למה לא בקשו ממנו סליחה וכפרה בשובם אליו? השאלה הרביעית במה שיעץ אחיתופל לאבשלום שישכב עם פלגשי אביו להודיע שנבאש את אביו, ולמה תלה הנסיון בדבר הרע הזה ולא במלחמה ושאר הדברים? והנה היה ראוי שיקוצו ישראל בראותם גלוי עריות מגונה כזה, ומה היחס אשר היה לפעל הזה עם התכלית הנכסף ממנו, והוא להודיע שנבאש אבשלום את דוד אביו? ויותר קשה היתה ההמלכה, כי איך יחזור האדם ממנה אחרי שקרא בקול גדול שמלך? השאלה החמשית מה ראה אבשלום וכל ישראל כפי הסברא הישרה לעזוב עצת אחיתופל ולבחור עצת חושי הארכי? ואי אפשר שלא ידעו כלם שהיו עם דוד אנשי מספר ושהיה הולך ערום ויחף, ומי יספק בהיות תחבולה נכונה ללכת עליו פתאום בשנים עשר אלף בחורים? כי בלא ספק יחריבוהו ויכוהו, ומה הטיב חושי בעצתו ממנו? השאלה הששית מה ראה דוד לספוד ולצעוק על מות אבשלום? הלא ידע כי הוא היה חייב מיתה במורדו במלכות ועל העריות שגלה, האם חשב דוד שתכון מלכותו מאד בחייו? ואם יהיה אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד? ואם קודם זה על הריגת אמנון לבד (עם היות טענה עליו לאבשלום על ענותו תמר אחותו) היה דוד מבקש להרגו, איך עתה אחרי מרדו ובקשו את נפשו להרגו היה חומל עליו וצועק ודואג על מיתתו? והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק א:ויהי מאחרי כן וגומר. קודם פירוש הפסוקים ראיתי לחקור ולדרוש בספור הזה ששה דברים. האחד כוונת אבשלום ותכליתו באמת. השני כוונת ישראל בהחזיקם עמו במרדו. השלישי כוונת אחיתופל בעצתו. הרביעי כוונת חושי הארכי במה שיעץ עליו. החמשי כוונת יואב בהריגת אבשלום. הששי כוונת דוד המלך עליו השלום ודעתו בהספדו וצעקתו עליו, למה ששערתי בזה דבר חדש אחשבהו אמתי ונאות בפסוקים. ואומר שאבשלום לא כוון להרוג את דוד אביו ולא עלה על לבו, ולא הסכימו כלל ישראל למרוד במלכם ולהמיתו, חלילה להם מזה כי מי ישלח ידו במשיח ה' ונקה? אבל אבשלום רצה למלוך בחיי אביו והיה זה לשתי סבות. האחד לפי שידע שאביו היה שונא אותו על הריגת אמנון, ושהיה חושב בלבו שאבשלום לא התעורר להמית את אמנון אחיו לבד על ענין תמר כי אם גם כן על היותו אחיו הגדול ממנו ולו משפט המלוכה, ושהרגו לפי שלא ימלוך אמנון תחת אביו והוא ימלוך, כי הוא אחריו הגדול מאחיו, ומפני זה נתוספה שנאת דוד את אבשלום, ואולי בת שבע היתה גם כן מפתה אותו בזה עד אשר נשבע דוד שלא ימלוך אבשלום אחריו, אחרי שהרג את אמנון אחיו לירש את מלכותו וששלמה ימלוך תחתיו, וכבר גלתה זה בת שבע בדברה אל דוד באמרה (מלכים א' א' י"ז) אתה נשבעת ביי' אלקיך לאמתך כי שלמה בנך ימלוך אחרי וגומר. והשבועה הזאת אין ספק שהיתה בזמן נזיפת אבשלום, כי הסיר ממנו ההמלכה כאומר הרצחת וגם תירש את אמנון? ואחר שהסכים שלא תהיה ההמלכה בבן הגדול ראה לתתה לשלמה, לפי שנתן הנביא יעדו שהבן אשר יוליד יקום אחריו והיה כבר נולד אדוניה ושאר הבנים גם כן, ולכן נשבע שימלוך שלמה שנולד אחרי היעוד ההוא בסמוך, הנה כשידע אבשלום שבועת אביו וכוונתו להמליך את שלמה חשש אולי בימיו ימליכהו (כמו שעשה), ואחרי המלכתו מי יאמר אליו מה תעשה? ולכן התעורר אבשלום למלוך בחיי אביו, והיה דעתו שדוד אביו ישב בביתו ובמעלתו כל ימי חייו עם היותו הוא מולך ומנהיג את הארץ במקומו. הסבה השנית היא שאבשלום ראה את אביו זקן וחלש שהיה כבר קרוב לשבעים שנה ולא יוכל לשפוט את ישראל, ואבשלום היה קרוב מארבעים שנה במובחר מהשנים, וכאמרם ז"ל (פרקי אבות פ"ה מש' כ"א) בן ארבעים לבינה, ומפני זה היה אבשלום ראוי והגון להנהיג את ישראל ולשפוט את העם והמלך ישב על המטה לזקנתו ולחולשתו, וכבר נרמזה הטענה הזאת במה שאמר הכתוב ויהי מקץ ארבעים שנה, וכבר כתבתי שאי אפשר שיפורש זה על התחלת המלכת שאול לפי שכבר עברו עליו יותר מחמשים שנה, אבל הארבעים שנה האלה הם למלכות דוד שהיו בקירוב מארבעים שנה שנמלך והוא היה בן שלשים שנה במלכו, הרי לך שהיה אז קרוב לשבעים שנה והיה זקן וחלש מאד. גם הארבעים שנה אמר על שנות אבשלום שנולד בחברון בתחלת מלכות אביו והיה אם כן אז קרוב לארבעים שנה, והם השנים הראויים להבין אמרי בינה לצאת ולבוא במלחמה. ולפי שלא היו ארבעים שנה בדיוק אמר ויהי מקץ ארבעים שנה, ר"ל בעשר הרביעי, על דרך (דברים ט"ו א') מקץ שבע שנים תעשה שמטה, שאין פירושו בתכלית השבעה שנים בסופם כי אם בשנה השביעית. והקדים הכתוב זה להגיד שזה גם כן ממה שהניע את אבשלום, ר"ל זקנת אביו והכנת עצמו להתעורר למלוך, ובספר מלכים מצינו מלכים הרבה המליכו בניהם בחיים לזקנתם ולהסיר ספק וקטטות אחיהם. הנה זאת היתה אם כן בהתחלת כוונת אבשלום ותכליתו אצלי, לא להרוג את אביו ולא להסירו ממעלתו, כי אם בראות את דוד אביו זקן בא בימים ואבשלום בן ארבעים שנה בחור מעם יפה תואר ויפה מראה ומזרע המלוכה מצד אמו בן מעכה בת תלמי מלך גשור והיו לו כבר שלשה בנים, ושלמה נער ורך והיה כוונת אביו להמליכו, לזה נמלך אבשלום בחייו כדי להשאר במקומו אחר מותו, והיה רצונו לעבדו כל ימיו במעלתו, והנה יורה על זה דברי חושי שאמר לו למי אעבוד הלא לפני בנו וגומר. ואמנם כוונת ישראל כלו בדבר הזה לא היתה להרוג את דוד ולא להסירו מהמלוכה, כי אם להמליך את אבשלום בחייו ושלא ימלוך בן אחר תחתיו, ואולי שנתגלה אצלם כבר ענין בת שבע והריגת אוריה החתי וירע הדבר בעיניהם ששלמה בן בת שבע ימלוך אחרי דוד, בהיותו נולד בחטא אצלם ולדעתם, ורצו שימלוך אבשלום ולא בן אחר להיותו הגדול מאחיו ולהיותו יפה תואר ויפה מראה ומינו נאה לאדנות והיותו שלם השנים בן ארבעים שנה, והיה שלמה אז בן תשעה שנים ולזה היה קטן בעיניהם בזוי הוא מאד ולא היה הגון למלכות מצד אמו, והיא הסבה בנטות יואב אחרי אדניהו, ובחרו להמליך את אבשלום כי הוא היה ראוי אליו מכל הצדדים ולהיותו גם כן אוהב משפט, כמו שאמר מי ישימני שופט בארץ, וחשבו שלא יפשעו בזה נגד דוד ולא ימרדו בו אחרי היותם ממליכים הגדול מבניו מעכשיו ולאחר מיתתו, זו היתה בלי ספק כוונת העם בראשונה כאשר התעורר אבשלום למלוך. אבל אחיתופל בראותו כוונת אבשלום שלא היתה למרוד באביו, פחד אולי יתחברו ויושלמו דוד ואבשלום בנו וירצה דוד בהמלכת אבשלום בחייו, או ירצה אבשלום שישבע דוד לבד על המלכתו אחריו וישאר דוד לבדו מלך על ישראל כל ימיו, ושהאב והבן בנקל ישלימו וישאר לדוד האיבה והשנאה עליו ועל שאר האנשים שנמשכו אחרי אבשלום ודוד ישיב גמולם בראשיהם, הנה בעבור זה יעץ לאבשלום שיבוא אל פילגשי אביו לעיני ישראל כדי שידעו כלם שנבאש את אביו וחזקו ידי כל אשר אתו, והיה זה כדי שלא יבא אבשלום להשלים עם אביו ולא ירד מהמלכות אשר לקח אבל יתמיד בו תמיד, ובזה יהיה להם בטחון גדול להנצל מידי דוד. והנה בחר אחיתופל הנסיון הזה אל הפילגשים לפי שאין תקון אחריה, מה שלא יהיה אחרי ההמלכה והמלחמה כי יוכל לחזור ממנה, אבל ענין הנשים בשכבו אותן מי יוכל לתקן את אשר עותו? וז"ש כי נבאשת את אביך וגומר. וגם בחר בנסיון הזה לפרסם חטאת דוד בענין בת שבע ולהענישו מדה כנגד מדה. ואבשלום הודה בזה ועשאו כדי להבטיח לבב המחזיקים עמו, כי אם לא היה הוא מסכים בזה היו ישראל סרים מאחריו והורגים אותו קודם השלימו עם אביו, וכאשר שאל אחרי זה מה יעשה? יעצו אחיתופל אבחרה נא שנים עשר אלף איש וגומר והכתי את המלך לבדו, כי היתה כוונתו להמיתו על כל פנים למלט את נפשו מידו, והנה אבשלום סמר בשרו בשמעו דברי אחיתופל שיכה את אביו, ולכן לא הסכים עמו בדבר והלך לבקש עצת חושי הארכי מה שלא עשה בדבר הפילגשים שעשאו מיד ולא בקש עליו עצתו, אבל לפחדו מהכאת אביו שאל את חושי, וחושי בעצתו לא אמר להכות את דוד אבל אמר ונחנו עליו כאשר יפול הטל על האדמה ולא נותר בו, ר"ל שיקחו כלם ויתפשום חיים, כדי שהמלך דוד ישב בידי אבשלום בנו כל ימי חייו ולא יפתוהו עוד בני בליעל אשר אתו להמליך את שלמה, ולפי שחושי לא יעץ להכות את דוד (ולסבות אחרות אעיר בהם בפירוש הפסוקים) אמר אבשלום וכל איש ישראל טובה עצת חושי הארכי מעצת אחיתופל. אמנם במלחמה חשב יואב בן צרויה בעד דוד דומה למה שחשב אחיתופל בעד אבשלום, והוא כי אם יחיה אבשלום ישלים עם דוד ויתרצה דוד להמליכו אחריו כי הוא בנו הגדול וישאר לאבשלום איבה ושנאה רבה עם יואב על אשר נלחם בו, ולזה כדי למלט את נפשו מידו צוה להורגו, אבל דוד צוה לאט לי לנער לאבשלום, וכאשר שמע שהרגוהו צעק צעקה גדולה ומרה, לפי שהיה ידוע אצלו שלא היתה כוונת אבשלום להרגו ולא להסירו ממעלתו כי אם למלוך אחריו ושהיה לו בזה טענה כי הוא הגדול, ובחייו לא היה מהגנות שימלוך מפני קטטת האחים וינהג וישפוט את העם במקומו כמו שעשו מלכים רבים בישראל וביהודה וביתר האומות, ועם היות שבא אל פילגשיו חשבו דוד למירוק עונותיו על ענין בת שבע וידע שהנביא יעדו עליו, וגם שהיה זה מעצת אחיתופל ולא מלב אבשלום, ולזה לא ייחס לו האשם ומרה לו על מותו כאב את בן ירצה. הנה עם מה שכתבתי בזה יותרו כלל השאלות. אם אל הראשונה אמרתי שהתעורר אבשלום לאמר אני אמלוך מפני השבועה אשר נשבע דוד להמליך את שלמה, ושלא היתה כוונתו להרוג את אביו ולא להורידו ממעלתו ולגדפו כי אם למלוך תחתיו ובמקומו ודוד בחייו ישב בכבודו. ואם לשנית פירשתי ויהי מקץ ארבעים שנה שהם למלכות דוד להודיע זקנתו וחולשתו למלוך, ושהם גם כן לשנות אבשלום להגיד שהיה בימים שלמים להבין ולהשכיל וללחום מלחמות ה', שהם שתי סיבות המניעות את אבשלום ועוזרות בהמלכתו. ולשלישית אמרתי שלא כוונו ישראל למרוד בדוד מלכם ולא להמיתו חלילה וחס, כי אם להמליך במקומו את אבשלום בנו הגדול כדי שלא ימלוך שלמה בן בת שבע. ולרביעית אמרתי שתלה אחיתופל הבחינה להראות העמים והשרים שנבאש אבשלום את אביו ולא יבואו להסכמה ושלום בשכבו עם פלגשיו, לפי שבזה הדבר היה נמנע התיקון וההשלמה, כי ההמלכה והמלחמה אפשר שיחזור ממנה מה שלא יהיה אחר חללו יצועי אביו, וגם עשה זה להראות שדוד חטא באשת איש ושהיה מפשעו וענשו שישכבו את נשיו מדה כנגד מדה ולחמשית שעזבו עצת אחיתופל, לפי שהיה בדעתו להמית את דוד (ומלבד זה הנה אעיר עוד בטענות אחרות בפירוש הפסוקים) ובחרו בעצת חושי לפי שלא יעץ להכות את דוד, וליתר הסבות אשר אזכור בפירוש דברי עצתו. ולששית אמרתי שהיה חס דוד על מיתת אבשלום ויצעק עליו, לפי שידע שלא היתה כוונתו לרעה לא להמיתו ולא להורידו ממלכותו וממעלתו. ואחרי שידעת דעתי בדרוש הזה ובהקפת אמתתו נבוא לפירוש הפסוקים להסכים עם הדעת הזה. אחר שסיפר הכתוב שנענש דוד המלך ע"ה בענין תמר ואמנון אשר נתחברו שם גלוי עריות ושפיכות דמים, זכר כאן שעוד נענש בענין אבשלום ושנתחברו בו גם כן גלוי עריות מאשר שכב את פילגשי אביו ושפיכות דמים מהריגתו, וכל זה על אשר חטא בענין בת שבע ואוריה החתי אשר נתחברו בו גם כן גלוי עריות ושפיכות דמים, להודיע שעצת השם היא תקום ומה שייעד על ידי נתן הנביא בעונש דוד הכל הביא כאשר דבר ולא נפל מכל דבריו ארצה. וספר הכתוב שאבשלום אחרי היותו עם אביו בשלום, שידע כוונתו בהמלכת שלמה אחיו הקטן, ראה שהיה זה אליו כדי בזיון וקצף, ולכן התעורר למלוך בחיי אביו, לחששו שמא ימליך דוד את שלמה בחייו ומי יאמר לו מה תעשה אחרי המלכתו כמו שאמרתי. והנה הכין עצמו למלחמה לדורון ולתפלה, אם למלחמה שעשה לו מרכבה וסוסים וחמשים איש רצים לפניו כמלך רם ונשא, ואם לדורון שהשתדל להחניף את ישראל בהונאת דברים ובלשון חלקלקות וזה בארבעה דרכים:
פסוק ב:האחד שהיה משכים בבקר ועומד על יד דרך השער, ר"ל על דרך בית המשפט שנקרא שער, כמו שאמר (דברים כ"ב ט"ו) אל זקני העיר השערה, או ששם היו עוברים הבאים אל שער, ולכל בעל ריב אשר יבא אל המשפט היה שואל מאיזה עיר אתה? להראות להם אהבה בדרשו מכל עניניהם:
פסוק ג:הדרך השני מהפיוס היא שהיה אומר לכל איש אשר לו משפט ראה דבריך טובים ונכוחים, ואין זה אצלי הוראה שהיה הדין עמו, שלא זכר הכתוב שהיו מגידים אליו טענותיהם שעליהם יאמר ראה דבריך טובים ונכוחים, אבל הוא דרך עצה ולמוד, כאומר ראה והתקן דבריך באופן שיהיו טובים ונכוחים. הדרך השלישי שהיה מתלונן על עניניהם ואומר ושומע אין לך מאת המלך, רוצה לומר אין כאן שופט שישמע טענותיך, וזה הוא לאשמת המלך כי עליו מוטל דבר המשפט (ד) ולכן היה אומר מי ישימני שופט בארץ, ואין הכוונה שירצה למלוך כי אם להיות שופט תחת אביו, ואמר שופט בארץ ולא מלך בארץ להעלים כוונתו, וגם לפי ששמיעת דבר בעלי הריב והצדקתם כפי המשפט יאות לשופט ולא למלך כמו שכתבתי בהקדמתי לספר שופטים (דף מ' ע"א). וזכר שבהיותו שופט יעשה שני דברים הגונים, האחד שלא ישפוט על ידי אמצעי כי אם בעצמו, וזהו ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט, והשני שיצדיק את הדין, ר"ל יחקור וידרוש ויוציאהו לאור לאמתתו וזהו והצדקתיו? (ה-ו) והדרך הרביעי מהפיוס שהיה עושה לעם הוא בקרוב איש להשתחוות לו שהיה מקטין עצמו כאחד מהם והחזיק בו ונשק לו כאשר ידבר איש אל רעהו, וזה ממה שיסבב אהבת העם את השרים בהקטנתם עצמם להתנהג עמהם כרע כאח, ובכל ארבעת הדרכים האלה פייס את העם וגנב לבבו, ועל זה אמרתי שהתקין עצמו לדורון:
פסוק ז:(ז-ח) ואמנם לתפלה זכר שמקץ ארבעים שנה למלכות דוד ולשנות אבשלום (כמו שפרשתי) אמר לאביו וישלם נדרו אשר נדר בחברון, ואולי היה שם במת צבור והיה הוא מתבודד שמה, גם לפי שדוד מלך בחברון ראה אבשלום בנו למלוך שמה בחשבו שהמקום גורם לזה, והלך לבקש מאת האלקים שימליכהו תחת אביו. וחז"ל אמרו במסכת סוטה (פ"ז ל"ד ע"ב) [א"ה אעפ"י שבמסכת סוטה מביא דבר מועט מזה המאמר, הנה במסכת תמורה י"ד ע"ב מביאו בביאור גדול ובאריכות יותר ועיין שם]: לא הלך אבשלום אלא להביא כבשים מחברון לא להקריב שם, והקשו עליו מחברון מיבעי ליה? והאפוד כתב שהלך חברון להיותה עיר ואם בישראל והיותה מקדם עיר ממלכה, בחשבו שכאשר ימליכוהו שם בני העיר ימליכוהו כל ישראל, ולזה צוה למרגלים אשר שלח בכל שבטי ישראל שיאמרו כשמעם קול השופר מלך אבשלום בחברון, ר"ל כבר קבלוהו אנשי חברון למלך ועתה לכו אחריהם:
פסוק ט:והנה היתה תשובת דוד לך בשלום, לומר שלא תהיה ההליכה הזאת ששאל ממנו כמו שקרה כאשר שאל ממנו ללכת לגזוז את צאנו שעשה שם מה שעשה, מפני זה אמר לך בשלום. ובסוף מועד קטן (פ"ג כ"ט ע"א) אמר ריש לקיש בשם ר' חיתא הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום, שהרי יתרו אמר למשה לך לשלום והלך והצליח, שנאמר (שמות ד' י"א) ויאמר יתרו למשה לך לשלום, ודוד שאמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה. ואר"ל בשם ר' חיתא הנפטר מן המת אל יאמר לו אלא לך בשלום, שנאמר (בראשית ט"ו ט"ו) ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, וכן הוא בסוף מסכת ברכות (פ"ט ס"ד ע"א):
פסוק י:וזכר הכתוב שקודם ההליכה לחברון כבר היה ששלח אבשלום מרגלים בכל גבול ישראל לאמר כשמעכם את קול השופר וגו', וענין המרגלים האלה אצלי אינו לרגל הערים ולא לעשות דבר, כי אם שכאשר ישמעו את קול השופר יאמרו לעם אל תפחדו ואל תראו אין דבר כי אם שמלך אבשלום בחברון, רוצה לומר במקום אשר מלך דוד ראשונה מלך אבשלום בנו תחתיו, והיה זה כדי לישב לבותם ולא יקומו עליו:
פסוק יא:ומלבד זה עוד עשה אבשלום תחבולה אחרת והיא שהוליך עמו מירושלם מאתים איש שקרא ללכת עמו, והיו הולכים לתומם כי לא ידעו דבר מכוונתו:
פסוק יב:ועוד שלח בעד אחיתופל בהיות אבשלום זובח זבחיו, כי פחד מדבר עמו בירושלם פן יגיד הדבר לדוד אביו, ולכן שלח בעדו מחברון בהיותו בזבח ושם נתקשר עמו ועם כל השרים בקשר אמיץ. ובדרש (במ"ר פר' ט' דף רל"ב ע"ג) אמרו שאבשלום אמר לאביו שיכתוב לו כתב מצותו לשני אנשים שיבחר שילכו עמו, והיה מראה הכתב ההוא לשני אנשים ואח"כ לשני אנשים אחרים ולא היו יודעים אלו מאלו, כן עשה עד שהיו מאתים איש קרואים והולכים לתומם, קרואים מדוד והולכים לתומם מאבשלום. (ועיין מזה ג"כ בירושלמי דסוטה י"ז ע"ב):
פסוק יג:ויבא המגיד אל דוד לאמר וגו'. יגיד הכתוב שכאשר בא המגיד אל דוד הודיעו מה שהיה, ר"ל שמלך אבשלום והיה לב ישראל אחריו, (יד) ודוד אמר אל עבדיו קומו ונברחה כי לא תהיה לונו פלטה וגומר, ולא אמר שימיתהו אבשלום אבל אמר שלא יהיה להם פלטה ממנו שם כי יאסרם ויקחם, ולזה אמר פן ימהר והשיגנו, ר"ל שישיגם בתוך העיר, והדיח עלינו את הרעה, והיא שיתפשם חיים. או יאמר והדיח עלינו את הרעה, שהרעה אשר אבשלום סבל בברחו מפני דוד על דבר אמנון, והיה דוד יוצא ורודף אחריו, ידיח עתה אותה הרעה עליו ויעשה לו מדה כנגד מדה לא שיאמר שיהרגהו, והראיה המורה על זה באמת היא אמרו והכה העיר לפי חרב, ולא אמר שיכה אותו כי אם את העיר להיותם נמשכים אחריו, ובזה מההוראה שהיה דוד מרחם על עמו ונחלתו, כיון שהיה ירא וחרד מהכות אבשלום את העיר, ולא זכר הדום רגליו ביום ההוא:
פסוק טז:ואז יצא המלך וכל ביתו ועבדיו, ומהירות הדרך היה כ"כ שהלכו ברגליהם כי לא לקחו בהמות ללכת בהם, כמ"ש והוא הלך יחף וכל העם אשר אתו. ורלב"ג כתב שעשה דוד זה כדי שלא יתפרסם לכתו, כי הרואים אותו הולך ברגליו לא יחשבו שהוא דוד, ובזה ימלט יותר בנקלה. והשאיר המלך עשרה נשים ופילגשים לשמור את ביתו, ובדברי הימים (דברי הימים א' י"ד ד') קראם כלם נשים לפי שהיו הפילגשים גם כן בקידושין, כמו שכתבתי בענין פלגש בגבעה בספר שופטים (דף ס"ט ע"ד):
פסוק יז:והנה יצא המלך ויעמד בית המרחק, ר"ל בבית שהיה יותר רחוק מירושלם, והוא דרך משל מן הבתים אשר הם חוץ לחומה שלא יראהו אדם, והיתה עמידתו שם כדי לקבץ אנשיו שם, (יח) ולכן אמר וכל עבדיו עוברים על ידו, ר"ל לפניו, והכרתי והפלתי, שהם היו שתי משפחות הסרים לעבודת דוד שעברו גם כן עמו, וכל הגתים שהם בני ישראל שמתגוררים בגת עברו עמו:
פסוק יט:וזכר שהשתדל המלך עם אתי הגתי שישוב וישב עם אבשלום אשר נמלך, ואתה תראה שקראו דוד פעמים מלך, באמרו ושב עם המלך, לפי שאשר יבחר ה' בו וכל ישראל הוא הראוי להקרא מלך. ומה שאמר לאתי הגתי נכרי אתה וגם גלה אתה למקומך תמול בואך וגו', חשבו רבים שזה יורה היות איתי גוי ואינו כן, כי הוא היה מתגורר בגת ומבני ישראל היה, ורד"ק כן כתב שנקרא הגתי לפי שנולד בגת או התגורר שם, ושקראו נכרי לפי שמקרוב בא אצל דוד, ושגולה אתה למקומך, פירושו שיתטלטל למקומו, וששיעור הכתוב לדעתו הוא, שוב למקומך, שהוא ירושלם ששם היה דר זה ימים מעטים, ושב שם עם המלך אבשלום כי נכרי אתה שמה וגם גולה אתה, ר"ל שבאת שם מגת. ויהיה לפי זה מלת למקומך דבק עם שוב, שישוב לירושלם למקומו ולביתו. ואפשר לי לפרש שאתי היה עדין יושב בגת ובא זה ימים מועטים לעבוד את המלך דוד, ולכן אמר שוב ושם עם המלך, ר"ל עם אבשלום בירושלם כי נכרי אתה, ר"ל אינך מעבי לשתתירא מפני אבשלום, נכרי אתה ואל יחשדך בעניני, ואם יחשוד בך על כל פנים לך מעמו אל מקומך גת ותהיה שם גולה ומתגורר כבתחלה, וכן כתב רש"י ואפילו גולה אתה מעל אבשלום שאינך רוצה להיות עמו חזור למקומך ותהיה גולה שמה:
פסוק כ:ונתן הטעם למה לא יוליכהו עמו באמרו תמול בואך, ר"ל מגת לעבודתו, וא"כ אינו ראוי שהיום אניעך עמנו. ועוד טענה שנית שאני הולך לאשר אלך, ר"ל לאיזה מקום שיזדמן ללכת ואין לי מקום להושיבך שמה, כי לא היה יודע דוד אנה ילך ועל כן ראוי היה שישוב הוא וכל הגתים עמו. ונתן לו דוד חסד ואמת על כוונתו הטובה, וכוון באומרו חסד ואמת לומר אם יחזירני השם בשלום אשלם תודות לך, וזהו אמת, ואם לא אחזור עוד, יהיה זה חסד שלא לתשלום גמול:
פסוק כא:והנה איתי הגתי לא רצה ונשבע שבמקום אשר ישב המלך אם למות ואם לחיים ישב הוא וכל אנשיו, וכוון בזה על מה שאמר המלך ואני הולך לאשר אלך, שיורה שלהעדר מקום מושבם ישלחהו והוא בלתי ראוי, כי במקום אשר ישב בו המלך המעולה ואנשיו כלם ראשי בני ישראל המה יתפייסו הגתים לשבת בו בהיות טוב או רע, כי איך יתרעם הפחות במה שלא יתרעם המלך והשרים אם מהמקום ואם מהמזונות? וזהו במקום אשר יהיה שם אדוני המלך שם יהיה עבדך:
פסוק כב:(כב-כג) ואז עברו כלם בבכי ובמספד, וגם כל יושבי הארץ היו בוכים בראותם את דוד עובר באותה מצוקה. וזכר שעבר המלך בנחל קדרון וכל העם, ר"ל וכל העם גם כן עברו שם, והיו עוברים המלך והעם נכח פני דרך המדבר, ר"ל שלא נטו אל עיר מושב כי אם לצד המדבר, והוא המקום החרב אשר שם ירעו הבהמות כדברם, כמו שאמר (מיכה ב' י"ב) כעדר בתוך הדברו:
פסוק כד:והנה גם צדוק וכל הלויים אתו וגומר. כאשר יצא דוד מירושלם יצאו צדוק ואביתר הכהנים והלויים עם ארון האלקים ויציקו אותו, רוצה לומר ויעמידוהו בצד אחד עד תום כל העם לעבור, וזה שאמר ויעל אביתר שנסתלק לצד מיוחד. ורבותינו דרשו במסכת יומא (פ"ז ע"ג ע"ב ועיין בסדר עולם פי"ד), שאותו יום נסתלק אביתר מהכהונה הגדולה והכניסו צדוק תחתיו, שנאמר ויאמר המלך לצדוק הסב את ארון האלוקים העיר, ולמה נסתלק באותו יום? לפי ששאל באורים ותומים ולא נענה ושאל צדוק ונענה, וכיון שראה דוד שנסתלקה רוח הקדש מאביתר וחלה על צדוק, ידע שהגיע זמן הקללה שקלל הקדוש ברוך הוא זרע עלי (ואביתר מבני עלי היה מזרע איתמר בן אהרן הכהן) ונתן הכהונה לצדוק שהיה מבני פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, לקיים מה שנאמר לו (במדבר כ"ה י"ב) הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, אבל לא נמשח צדוק ולא נתמנה לכהן גדול עד יום מלוך שלמה כמו שאזכור במקומו. ורלב"ג כתב שהיה בא צדוק בראשונה ולכן התחיל עמו דוד דבריו ובסוף הענין היו דבריו ג"כ עם אביתר, כמו שאמר שני בניכם אתכם, לפי שבהיותו מדבר לצדוק בא אביתר ודבר לשניהם:
פסוק כה:(כה-כו) והיו דברי דוד לכהנים שישובו את ארון האלקים לירושלם, לפי שלא היה ראוי שילך הארון אחריו אבל הוא ישוב לראותו אם ירצה השם ולא ילך הארון אנה ואנה, ואם השם לא ירצה בהחזרתו מבואר הוא שהארון לא יועיל בדבר כי באשר דבר מלך שלטון, וזהו הנני יעשה לי כאשר טוב בעיניו. והארון הזה היה ארון ברית ה' אשר היה בו הלוחות ושברי הלוחות, כמו שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא (דף י"ד ע"ב) והכהנים האלה הביאוהו עמהם בחשבם שזכותו יגן על המלך דוד, והוא צוה שישיבוהו ירושלם לפי שחשש לכבודו של ארון, וגם ירא אלקים פן יענישהו עליו כמו שעשה בימי עלי שהביאו ישראל את ארון ברית ה' למלחמה בלי מצותו ונענשו עליו, כמו שזכרתי בפרשה השלשית מהספר הזה (דף פ"ו ע"ב):
פסוק כז:(כז-כח) ואמנם חזר לומר פעם שנית ויאמר המלך אל צדוק הכהן וגומר, לפי שהדבור הראשון היה לענין הארון שישיבהו ירושלם, והדבור השני הזה הוא לענין צדוק ואביתר שישובו אל ירושלם, וששני בניהם אחימעץ ויהונתן יהיו מוכנים עמהם והמלך יתמהמה בערבות המדבר כדי שיודיעוהו שם מה יעשה אבשלום, כי דוד לא היה יודע עדין כוונת אבשלום ומה יעשה בירושלם:
פסוק כט:וזכר שצדוק ואביתר עשו כדבר המלך ושבו ירושלם וישבו שם, (ל) ודוד היה עולה במעלה הזיתים אבל וחפוי ראש. וכתבו בזה המפרשים שעלה הר הזיתים לראות משם בית ה' והאהל אשר בו הארון כדי להשתחוות משם, ואין כן דעתי, כי הארון היה עמו שם ולמה יעלה אל הר הזיתים להשתחות משם נכח האהל אשר שם הארון? אחרי שהארון עצמו הביאו הכהנים עמו והוא צוה להשיבו ירושלם, אבל כפי הפשט יראה שהיה דרכו באותו הר הזיתים ועלה לעבור בו, או עלה שמה לראות משם מה יעשה בירושלם ולהשגב ולהסתר שמה בעודו מתמהמה שם עד ידע מה יעשה אבשלום. וחז"ל אמרו במדרש תהלים (מזמור ג') שבעלותו במעלה הזיתים אמר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו וקרוב הוא, (לא) לפי שבהיותו עולה שמה הגידו לו שגם אחיתופל בקושרים, ודוד פחד ממנו מאד כי היה עצתו שכשואל דבר מאת האלקים כמו שיזכור, וגם לפי שהיה יודע עניניו וסותותיו, ולכן אמר באותו מזמור (תהלים ג' ב') ה' מה רבו צרי וגומר, שאמרו על אחיתופל ועל שאר העם אשר היו אחרי אבשלום, וגם כן אחז"ל במדרש תהלים (שם) שבעבור זה אמר כי לא אויב יחרפני ואשא לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו. ואחשוב שאמר זה כנגד אבשלום, שלא היה דוד בורח ונסתר ממנו כי אם בפחדו מעצת אחיתופל, וזהו (תהלים נ"ה י"ד וכו') ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי, שהיה רבו ומלמדו, אשר יחדיו נמתיק סוד, ר"ל שהיה ידוע סודותיו, ובבית אלקים היינו הולכים ברגש, שמפני זה היה ירא אותו, ולכן בקש מאת האלקים שישיא מות עלימו ירדו שאול חיים, כלומר שלא יהיה להם פנאי לדבר ולגלות סודותיו, ולזה ירדו שאול חיים מיראתו אותם, וזהו כי רעות במגורם בקרבם, כי בקרבם היו עצות רעות, ולזה כוון באמרו כאן סכל נא את עצת אחיתופל ה':
פסוק לב:ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלקים, כבר זכרתי שלא בא דוד שמה להשתחוות נגד מקום הארון, ולכן אחשוב שבעלותו מעלה הזיתים הגידו לו שהיה אחיתופל בקושרים, והוא התחיל להתפלל אל האלקים סכל נא את עצת אחיתופל, ובא עד ראש ההר להשתחוות שם ולהתפלל אל האלקים על ענין אחיתופל בהיות פניו ארצה, ובהיותו בזה בה אליו חושי הארכי, ולכן התעורר דוד שהוא באמת יפר את עצת אחיתופל אחר אשר בא בהיותו באותה צרה וצוקה, וששמו יורה עליו הארכי שיהיה ארוכה למכתו. ובמסכת סנהדרין פרק חלק (דך ק"ז ע"א) אמרו שבקש דוד לעבוד עבודה זרה, ושחושי בא קרוע כתנתו על זה ומיחה בידו והוא דרך דרש. והפשט מבואר הוא כי בא אליו חושי הארכי קרוע כתנתו ואדמה על ראשו כאיש עצב ומתאבל, והיתה כוונתו ללכת עם דוד אל אשר ילך.
פסוק לג:ודוד לא רצה שילך עמו פן יהיה עליו למשא, רוצה לומר ברבוי העם שהיה מתרבה עליו, או לזקנתו של חושי שהיה זקן וכבד כדברי רלב"ג, (לד) ולזה צוהו שישוב כדי שיהיה מוכן להפר עצת אחיתופל. ואמר לו שהדברים אשר יאמר לאבשלום כדי לרצותו ולמצוא חן בעיניו יהיו, עבדך אני המלך אהיה עבד אביך ואני מאז ועד עתה ואני עבדך וגו', ופירש רבי דוד קמחי עבדך אני המלך אהיה, ר"ל מכאן ולהלאה אהיה עבדך כמו שמאז ועד הנה הייתי עבד אביך, ולכן ועתה אני עבדך, ויהיה לפי זה מלת אהיה דבק עם מה שלמעלה, עבדך אני המלך אהיה. ואני אחשוב שאהיה דבק לאחריו, יאמר אהיה עבד אביך, וענינו שדוד יעץ לחושי שלא יוכיח את אבשלום על אשר עשה נגדו אבל ידבר על לבו ויסכים עמו, כי בזה יבטח בו יותר, ולכן יאמר עבדך אני המלך, רוצה לומר אני עבדך באמת ובתמים. ויתן טענה למה לא יעבוד את דוד אביו ויעבוד אותו, באמרו אהיה עבד אביך, והוא מאמר נאמר בתמיהה, יאמר וכי אהיה עתה עבד אביך? אחרי שאני בימים הראשונים מאז ועד עתה הייתי אני עבדך במה שעבר, ר"ל בשפלות מעלתך, יותר ראוי הוא שאהיה עתה שאתה מלך:
פסוק לה:וצוהו שכל אשר ידע מבית המלך (שהוא אבשלום) ישלחההו אליו ביד אחימעץ ויהונתן הכהנים, שהם יהיו מוכנים לזה. והנה חושי לא הפציר להלוך עמו, כי ראה עצת דוד נכונה ולזה שב ובא לירושלם בהיות אבשלום נכנס שמה. והנה קרא הכתוב לחושי רעה דוד, וכן קראו הכתוב רעה המלך, ואבשלום ג"כ אמר לו למה לא הלכת את רעך, כתבו המפרשים שהיה רעה המלך ואוהבו ואיש עצתו ולהיותו תמיד עמו נקרא רעו. ואני אחשוב שהיה זה מעלה ידועה כמו אלוף בזמננו זה, כי הוא בלשון לע"ז קונד"י, ונקרא כן לפי שבלטי"ן קומיט"י הוא רע, ולפי שהאלופים הם רעי המלך בהנהגה ובכבוד שהיא מעלה וכבוד נקראו כן, ואולי מזה הצד חושי רעה המלך שהיא מעלה וכבוד בערך אלוף בזמן הזה. ובמדרש תהלים (מזמור נ"ה) אמרו, לא היה דוד אוהב לאדם יותר מאחיתופל והוא היה יועצו כל העצות, שנאמר (דברי הימים א' כ"ז ל"ג) ואחיתופל יועץ למלך, ולא היה דוד מתירא מאדם אלא ממנו, והוא שדוד אומר (תהלים נ"ה ב' ד' וגו') האזינה אלקים תפלתי וגו' הקשיבה לי וענני וגו' מקול אויב מפני עקת רשע וגומר, אמר לו הקב"ה ואיה גבורתך דוד? השיבו דוד ארדוך אויבי ואשיגם, תן לי אויבי חרב ולא אויבי עצה ולשון, כיון שראה דוד את חושי הארכי אמר יש ארוכה למכתי, הוי והפרת לי וגו':
