אבשלום רודף אחר השררה
המאפיין את מנהיגי ישראל האמיתיים בכל הדורות, הוא דוקא הענוה והבריחה מהכבוד והשררה. הקב"ה מתווכח עם משה רבנו שלושה ימים, בניסיון לשכנעו להיות מנהיג על ישראל. ומשה משיב לבסוף, "שלח נא ביד תשלח"(שמות ד יג).
גדעון משיב לאמירת המלאך: "לך בכחך זה והושעת את ישראל", "ואנכי הצעיר בבית אבי"(שופטים ו טו). ובשעה שאנשי ישראל מבקשים ממנו למלוך עליהם, הוא ממאן ומחזיר את המלוכה לה'(שופטים ח כג). שאול מסרב בעקשנות להתמנות למלך, ונחבא אל הכלים. כאשר מציעים לדוד להתחתן במלך אומר הוא: "מי אנכי ומי חיי משפחת אבי בישראל, כי אהיה חתן למלך"(שמואל א יח יח).
אף בהלכה אנו פוגשים בהדרכה דומה: "כך היה דרך חכמים הראשונים בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא ישבו בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמותם ושאם ימנעו מן הדין תקלקל השורה, אעפ"כ לא היו יושבין בדין אלא עד שמכבידין עליהם את העם והזקנים ופוצרים בהן"(משנה תורה הלכות סנהדרין פרק ג הלכה י).
לעומת זאת על אבשלום מסופר: "והשכים אבשלום ועמד על יד דרך השער. ויהי כל האיש אשר יהיה לו ריב לבוא אל המלך למשפט, ויקרא אבשלום אליו ויאמר, אי מזה עיר אתה? ויאמר מאחד שבטי ישראל עבדך. ויאמר אליו אבשלום, ראה דבריך טובים ונכחים ושמע אין לך מאת המלך. ויאמר אבשלום, מי ישמני שפט בארץ ועלי יבוא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו. והיה בקרב איש להשתחות לו ושלח את ידו והחזיק לו ונשק לו"(שמואל ב טו ב-ה).
האמצעים שבהם נוקט אבשלום על מנת להטות אליו את לב העם [=הבוחר] הם: חנופה ויחס אישי כביכול, חלוקת הבטחות שאין אפשרות לקיימן, אך מצדדות הן את לב השומע. דיבור בגנאי המנהיג העכשוי - אין שומע לך מאת המלך. תמונה זו נראית כאילו נלקחה מהוי הבחירות של זמננו.