כיצד זוכים לנבואה?

הקדמה

מפורסמים דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ז), שמי שרוצה להתנבא צריך להיות שמח, ושינגנו לפניו, כדי שתשרה עליו הנבואה. מקור דבריו של הרמב"ם הוא בפרקנו (בפסוק ה'), וכאשר מתבוננים היטב באותו פסוק ומשוים אותו למקומות אחרים בתנ"ך, יכולים למצוא בו עוד מספר גורמים, שעל ידם ניתן לזכות לנבואה ולרוח ד'!

כך נאמר שם בפסוקים:

ה. אחר כן תבוא גבעת האלקים אשר שם נְצִבֵי פלשתים,
ויהי כבֹאך שם העיר, ופגעת חבל נביאים יֹרדים מהבמה,
ולפניהם נבל ותֹף וחליל וכנור, והמה מתנבאים.
ו. וצלחה עליך רוח ד', והתנבִּית עמם, ונהפכת לאיש אחר.

א. הנבואה שורה דרך ארון הברית

הנקודה הראשונה היא שהנבואה שורה דרך ארון הברית.

כך כתב הרד"ק על תחילת פסוקנו:

גבעת האלקים - תרגם יונתן: 'לגבעתא די בה ארונא דד'', והיא גבעת קרית יערים, כי שם היה הארון מיום שהשיבוהו פלשתים עד שהעלהו דוד משם... ואמר לו שמואל כי שם תצלח עליו רוח ד'... לפי שהיה שם הארון!

יסוד זה שהנבואה שורה דרך הארון מופיע כבר בתורה בשני מקומות:

1. בספר שמות בפרשת תרומה, בסוף הציווי על עשיית הארון נאמר:

   ונועדתי לך שם, ודברתי אתך מעל הכַּפֹּרת, מבין שני הכרֻבים אשר על ארון העדֻת, את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל.
   (כה, כב)

2. בסוף פרשת נשא נאמר:

   וּבְבֹא משה אל אֹהל מועד לדבר אִתו, וישמע את הקול מִדַבֵּר אליו מעל הכַּפֹּרת אשר על ארֹן העדֻת, מבין שני הכרֻבים, וידבר אליו
   (ז, פט. ועיין גם בבמדבר יא, טז, ושם יב, ד-ה, ובסמוך).

נוסף על כך מצאנו יסוד זה גם בספרנו, לעיל בריש פרק ג'.

כך נאמר שם:

ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שֹכֵב, בהיכל ד' אשר שם ארון אלקים.

תרגם יונתן:

ובוצין בית מקדשא דד' עד לא טפא, ושמואל שכיב בעזרת לואי, וקלא אשתמע מהיכלא דד', דתמן ארונא דד'.

פירש רש"י:

ושמואל שוכב - במקומו, בעזרת הלויים, השומרים בית המקדש. וכן תרגם יונתן: ושמואל שכיב בעזרת לואי. בהיכל ד' אשר שם ארון האלקים. ויקרא ד' - וקול יצא מהיכל ד', מבית קדשי הקדשים, שקרא: שמואל. סוף המקרא העליון מחובר לראש המקרא התחתון. זהו שאמר הכתוב: 'ירעם א-ל בקולו נפלאות' (איוב לז, ה). עלי היה כהן ושומר מבפנים, ושמואל היה לוי ושוכב מבחוץ, וקפץ הקול דרך עלי לשמואל.

ועיין עוד בספר העיקרים (ג, יא), שהסביר שלכן לא היתה נבואה בימי בית שני, כיון שארון הברית נגנז.

ב. הנבואה שורה בזכות הקרבת קרבנות

הנקודה השניה היא שהנבואה שורה בזכות הקרבת הקרבנות.

בפסוקנו נאמר: "ופגעת חבל נביאים יֹרדים מהבמה", כלומר: שהם ירדו מהמזבח, שם הקריבו קרבנות. אמנם המפרשים על פסוקנו לא הדגישו נקודה זו, אבל הם הסבירו אותה במספר מקומות בתורה ובספרנו ובמקומות נוספים.

1. על הפסוק בפרשת נח "ויבן נח מזבח לד', ויקח מכל הבהמה הטהֹרה ומכל העוף הטהור ויעל עֹלֹת במזבח" (בראשית ח, כ), כתב הרלב"ג:

   ואחר כן בנה נח מזבח לכבוד ד'... כדי שתגיעהו הנבואה, כמו שנבאר.

2. על הפסוק בפרשת בלק "ויאמר בלעם אל בלק: בנה לי בזה שבעה מזבחֹת, והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים" (במדבר כג, א), כתב הרלב"ג:

   כבר ביארנו בפרשת נח כי העלאת העולה מישרת להגעת הנבואה.

   וכבר כתב כן הרמב"ן בפרשת ויקרא (א, ט):

   ובלעם אמר: 'את שבעת המזבחות ערכתי, ואעל פר ואיל במזבח' (במדבר כג, ד)... עשה כן לקרבה אל האלקים, כדי שיחול עליו הדבור.

3. לעיל בפרק ז' (פסוק ט) נאמר:

   ויקח שמואל טלה חלב אחד, ויעלהֻ עולה כליל לד', ויזעק שמואל אל ד' בעד ישראל, ויענהו ד'.

   כתב הרלב"ג שם:

   והנה להגיע הנבואה לו והדבקות האלקי העלה שמואל עולה לד', כי העולה תיישיר לזה, כמו שבארנו בפירושינו לדברי התורה.

   וכן כתב הרלב"ג שם בסוף פרק ז':

   [התועלת] השלשים וששה הוא להודיע כי שמואל מפני שהיתה כוונתו שתהיה הנהגתו כולה על פי ד', בנה מזבח לד' ברמה, להעלות עליו עולות, להמשיך לו הנבואה, כי בזה הישרה להגעת הנבואה, כמו שבארנו בביאורנו לדברי תורה.

4. לקמן בפרק י"ג (פסוקים ח-ט) נאמר:

   ויוחל שבעת ימים למועד אשר שמואל, ולא בא שמואל הגלגל, ויפץ העם מעליו. ויאמר שאול: הַגִשו אלי העֹלה והשלמים, ויעל העֹלה.

   כתב שם הרלב"ג:

   וכאשר הגיע היום השביעי, וראו העם כי לא בא שמואל - נפוצו מעל שאול, מרוב פחדם ויראתם. וידמה כי שאול, להגיע אליו הנבואה, העלה העולה והשלמים כאשר ראה כי לא בא שמואל.

5. בספר מלכים א פרק ג' נאמר:

   ג. ויאהב שלמה את ד' ללכת בחקות דוד אביו, רק בבמות הוא מזבח ומקטיר.
   ד. וילך המלך גִבְעֹנה לִזְבֹּחַ שם, כי היא הבמה הגדולה, אלף עֹלות יעלה שלמה על המזבח ההוא.
   ה. בגבעון נראה ד' אל שלמה בחלום הלילה, ויאמר אלקים: שאל מה אתן לך.

   כתב שם הרלב"ג:

   רק בבמות הוא מזבח ומקטיר - להגיע אליו הנבואה, כי יש בהעלאת העולות רושם בהגעת הנבואה, כמו שנתבאר בפרשת בלעם. וכבר נתננו הסבה בזה במה שבארנו מדברי התורה בפרשת נח. ולזה זכר שהעלה שלמה אלף עולות בבמה אשר בגבעון, ושם נראה לו ד' יתברך בחלום הלילה.

   וכן כתב הרלב"ג שם בסוף פרק י"א:

   [התועלת] השני הוא להודיע שיש בהעלאת העולות מבוא להגעת הנבואה, וכל שכן כשהפליגו ברבויים. ולזה תמצא שסיפר כי בגבעון, שהיתה בו הבמה הגדולה, ולזה היה בו מזבח הנחשת שעשה משה, היה מעלה שלמה אלף עולות, וסיפר תיכף כי בגבעון נראה ד' אל שלמה. וכבר נתבאר זה גם כן מענין בלעם, כמו שזכרנו שם במה שהשתדל להגיע אליו הנבואה בשבנה שבעה מזבחות והעלה פר ואיל על כל מזבח. וכבר בארנו הסבה בזה בפרשת נח. ואולי שלמה, מפני רוחק מדרגתו מהנבואה, כי היה נער בעת ההיא, הוצרך אל זה המספר הרב מן העולות ['אלף עֹלות יעלה שלמה על המזבח ההוא'].

ג. הנבואה שורה בזכות השמחה ובזכות ההתכוננות

הנקודה השלישית היא שהנבואה שורה בזכות השמחה.

על המלים "ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור", כתב הרד"ק:

כי רוח הקדש אינה שורה אלא מתוך שמחה.

וכן כתב ה"מצודת דוד" שם:

נבל וכו' - בכדי לשמחם, להשרות הנבואה עליהם, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, וכן נאמר באלישע: 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ד''.
(מלכים ב ג, טו)

כאמור, הרמב"ם בהלכות יסודי התורה האריך בזה.

כך כתב הרמב"ם:

הלכה א: מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם.
ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גבור במדותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד.
אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו, שלם בגופו, כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך, ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו, ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים, ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה, קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה, מצורה ראשונה עד טבור הארץ, ויודע מהן גדלו - מיד רוח הקודש שורה עליו.
ובעת שתנוח עליו הרוח, תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים, ויהפך לאיש אחר, ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים, כמו שנאמר בשאול: 'והתנבית עמם, ונהפכת לאיש אחר' (שמואל א י, ו).

אחר כך, בה"ד כתב הרמב"ם:

כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם, ויושבים שמחים וטובי לב, ומתבודדים, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה. לפיכך בני הנביאים 'לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור' (שמואל א י, ה), והם מבקשים הנבואה, וזהו שנאמר: 'והמה מתנבאים' (שם), כלומר: מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו, כמו שאתה אומר: פלוני מתגדל.

ד. הנבואה שורה על מי שאינו מוכשר מספיק דרך השראתה על הנביא המוכשר

נקודה נוספת שהמפרשים על פסוקנו לא הדגישו, אבל הם הסבירו אותה במקומות אחרים בתנ"ך היא השראת הנבואה על נביא קטן יחסית, או מי שאינו נביא כלל, דרך השראתה על נביא גדול יותר.

בפסוקינו נאמר:

ופגעת חבל נביאים יֹרדים מהבמה, ולפניהם נבל ותֹף וחליל וכנור, והמה מתנבאים. וצלחה עליך רוח ד', והתנבִּית עמם, ונהפכת לאיש אחר.

כלומר: מתוך הנבואה ששורה על הנביאים יזכה גם שאול לנבואה.

1. כך נאמר בפרשת בהעלתך:

   ויאמר ד' אל משה: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו, ולקחת אֹתם אל אהל מועד, והתיצבו שם עמך. וירדתי ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך, ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך.
   (במדבר יא, טז-יז)

   מפורש בפסוקים אלו שהנבואה תשרה על שבעים הזקנים בזכות שהיא תשרה על משה רבנו.
   כך פירש רש"י שם:

   ושמתי עליהם - למה משה דומה באותה שעה? לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו, ואין אורו חסר כלום.

   וכעין זה פירשו מפרשים נוספים, ועיין שם ב"משך חכמה" שקישר ענין זה לשאול .
   יש לציין שבפסוקים אלו כתוב גם שמשה צריך לאסוף את הזקנים לאהל מועד, וזה קשור למה שהתבאר בפרק א' שהנבואה שורה דרך הארון.
2. עוד נאמר בפרשת בהעלתך:

   ויאמר ד' פתאם אל משה ואל אהרן ואל מרים: צאו שלשתכם אל אהל מועד ויצאו שלשתם. וירד ד' בעמוד ענן ויעמד פתח האהל ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם(יב, ד-ה).

   נשאלת השאלה: מדוע קרא ד' גם למשה? והרי ד' לא דבר כעת עם משה, אלא מיד אחר כך קרא ד' רק לאהרן ומרים ודבר אתם!
   כתב שם המלבי"ם:

   ויאמר ד' פתאם אל משה - יען שבא הדבור פתאום, ואהרן ומרים לא היו מוכנים אל הדבור, לא היה אפשר שיבא הדבור אליהם אם לא באמצעות משה, על כן קרא גם את משה שיהיה אתם ביחד באהל מועד, ועל ידי משה שהיה מוכן חל הדבור גם עליהם.

   כן כתב גם ה"משך חכמה":

   צאו שלשתכם וכו' - לרמז להם שאינם ראויים לגילוי שכינה, רק באמצעות משה.

3. לעיל בסוף פרק ג (פסוק כ"א) נאמר:

   ויֹסף ד' להראֹה בשלה, כי נגלה ד' אל שמואל בשלו בדבר ד'.

   כתב ה"מצודת דוד" שם:

   ויסף כו' - רצה לומר: עם שלפני זה היה דבר ד' יקר, אבל לאחר זה הוסיף ד' להראה בשלה גם לשאר בני הנביאים. כי נגלה - והסבה היתה על שנגלה ד' אל שמואל, ובעבורו בא לעולם שפע הנבואה, וחלה גם על יתר בני הנביאים.

   וכן כתב המלבי"ם שם. בתחילה שאל:

   מה שאמר 'ויוסף ד' להראה, כי נגלה ד' וכו', הוא כפל לשון!

   וענה:

   שהיה שפע נבואתו רב כל כך, עד שמרוב השפע שעבר עליו, נאצל גם על בני הנביאים הקטנים ממנו, כמו שנאמר: 'ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם' (במדבר יא, יז), רק שהיתה נבואתם קטנה ממנו במדרגה, שאצלם היה רק מראה כברק המתראה וחוזר ומתעלם, כמו שכתוב: 'ויסף ד' להראה בשלה', מה שאין כן על שמואל נגלה בגילוי גמור, ובדבר ד' השולח. ושיעור הכתוב שעל ידי שנגלה דבר ד' אל שמואל בשלה בשפע רב, עבר השפע גם על תלמידיו, ויסף ד' להראה בשילה.

4. לקמן בפרק י"ט נאמר:

   כ. וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד, וירא את להקת הנביאים נִבְּאים ושמואל עֹמד נִצָב עליהם, ותהי על מלאכי שאול רוח אלקים, ויתנבאו גם המה.
   כא. ויגִדו לשאול, וישלח מלאכים אחרים, ויתנבאו גם המה, ויֹסף שאול וישלח מלאכים שלִשים, ויתנבאו גם המה.
   כב. וילך גם הוא הרמתה, ויבֹא עד בור הגדול אשר בשֵׂכוּ, וישאל ויאמר: איפה שמואל ודוד? ויאמר: הנה בניות ברמה.
   כג. וילך שם אל ניות ברמה, ותהי עליו גם הוא רוח אלקים, וילך הלוך ויתנבא עד בֹאו בניות ברמה.
   כד. ויפשֹט גם הוא בגדיו, ויתנבא גם הוא לפני שמואל, ויפֹל ערֹם כל היום ההוא וכל הלילה. על כן יאמרו: הגם שאול בנביאִם.

   גם כאן רואים שבזכות הנבואה השורה על הנביאים זוכים גם אנשים אחרים לנבואה.

סיכום

ראינו שבפסוק ה' מופיעים חמישה גורמים לנבואה:

1. ארון הברית.
2. הקרבת קרבנות.
3. השמחה.
4. ההתכוננות לקבלת הנבואה.
5. הדבקות בנביאים בשעה שהם זוכים לנבואה.

יהי רצון שנזכה לְשוּב הארון למקומו בקדש הקדשים, וּלְשוּב עבודת הקרבנות במזבח, וּלְשוּב הנבואה לעמנו.